אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ראיון עם העתיד / חלק 1 מדע להבנת המציאות / כוח המשיכה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

כוח המשיכה

המציאות מורכבת משני יסודות: בורא ונברא. היא מורגשת בחושינו בכל מיני צורות אך כשלעצמה אינה משתנה.

הנברא הוא אשר מרגיש את הבורא והרגשת הבורא שלו מכונה "עולם", "בריאה". הנברא יכול לחוש שהבורא מתגלה אליו-באורח מלא, חלקי, כנסתר ממנו-או לא להרגיש את הבורא כלל וכלל. שיעור הרגשת הבורא תלוי רק בנברא עצמו, כי הבורא, כמו השמש, מאיר לו תמיד.

לבורא תכונה אחת ויחידה: להשפיע, לתת. כאשר הנברא רוכש תכונות הדומות לתכונות הבורא, ונעשית בו כלפיו "השתוות הצורה", הוא מרגיש את הבורא מתגלה במלואו. באותה מידה שבה תכונות הנברא דומות לתכונות הבורא, באותה מידה בדיוק, הנברא מרגיש את הבורא. במצב שבו תכונות הנברא לא תואמות את תכונות הבורא לחלוטין, הנברא מרגיש את הבורא כנסתר ממנו. וכשתכונות הנברא הפוכות מתכונות הבורא, הנברא לא מרגיש שהבורא קיים בכלל.

הבורא מורגש על ידי הנברא כתענוג, כידע, כשלווה וכשלימות. לכן עוצמת ההרגשות האלה תלויה בעוצמת הרגשת הבורא. הואיל והבורא ברא נברא שירצה להרגיש אותו, או במילים אחרות-אור הבורא ברא "כלי", "רצון לקבל", אגואיזם, הואיל וכך, הבורא מורגש בנברא כתענוג, על כל צורותיו האפשריות. תענוג משמעו הרגשת הבורא, או האור של הבורא, שהם היינו הך.

"נברא" זהו הרצון ליהנות מהבורא; ככל שאדם מרגיש את הבורא קרוב יותר, כך האדם נהנה; ככל שהבורא יותר רחוק מהאדם, כך פוחת התענוג, עד שהופך יסורים. האדם הוא זה הקובע באיזו מידה הוא מרגיש את הבורא. זאת הוא עושה בעזרת שינוי התכונות שלו.

ככל שאדם משתווה לבורא, לתכונת הבורא להשפיע, כך האדם נעשה יותר קרוב לבורא, ואז הוא מרגיש את עצמו במיטבו. כך בעצם האדם משנה את גורלו, ונעשה שותף בהנהגת העולם. ה"עולם" הוא כל התנאים שמגדירים את מידת ההשתוות של האדם עם הבורא, מידת הדבקות בבורא. ואותם האדם קובע בעצמו באמצעות הרצון שלו, בכוח הכוונה שלו, בכוח התפילה שנובע מהרצון, הנקרא "העלאת מ"ן". זהו הגורם היחיד, שבעזרתו יכול הנברא להשפיע על יחסיו עם הבורא, כלומר, להשפיע על מה שיקבל מלמעלה, מהבורא.

כשנולד אדם בעולם הזה, החוש המיועד שלו להרגשת הבורא, מכוסה ב"מסך" שמסתיר את הבורא בשלימותו. מפני כך האדם לא מרגיש את הבורא, את הימצאותו. מה שנכנס להרגשת האדם נקרא "עולם", ומה שלא מורגש על ידי אדם, בעצם לא קיים. הבורא לא מוסתר ממני, אלא אני בחושי לא מרגיש אותו, ואף מסתיר אותו; כי מה שאני מרגיש זה לא הוא, אלא המסכים שמסתירים אותו. עם זאת, דרך המסכים האלה, אני יכול להשפיע על היחסים שלנו.

כשהתחילו ליישב את הנגב שאלו את בעל הסולם-הרב יהודה אשלג (1954-1885) מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר-מהיכן יהיו שם מים הדרושים לחיים. הוא ענה, שהמים יופיעו על ידי תפילת המתיישבים. שאלו אותו, איך יתפללו האנשים האלה, בהיותם כולם חילונים ואפילו שוללי הדת? ענה בעל הסולם, שהעניין הזה בכלל לא חשוב, כי כל רצון של אדם לבקש חיים, מורגש על ידי הבורא-מקור החיים של האדם-ולכן, הבורא נענה לבקשה, גם כשהאדם לא מודע אליה או לא מרגיש אותה בעצמו. פירוש הדבר, כי בכל מקרה, הרצון של האדם עולה ומגיע לבורא ופועל תמיד-גם אם האדם לא יודע על קיומו של הבורא; גם אם לא מרגיש אותו; גם אם שולל אותו ולא מבין את מעשיו, וגם אם מצדיק אותו בשלימותו.

כוחו של רצון מכוון

ה"רצון" נברא על ידי הבורא ולפיכך הוא קבוע. הוא עולה מלמטה, מתוך הפנימיוּת, ומתגלה באדם בעוצמות משתנות. הכוונה, לעומת זאת, עוברת שינוי מהאופי הטבעי שלה, הלא מתוקן, הנקרא "למען עצמי", לכוונה מתוקנת הנקראת "למען הבורא". אלא שגם אדם פשוט-שהוא לא מקובל-באמצעות כוונתו, מחשבתו ורצונו, מעלה "מ"ן" (תפילה לבורא), כי תמיד יש לו רצון למשהו, לקבל מהבורא, אפילו שלא מכיר בקיומו. אם הרצון חשוב וגורלי בחייו, הוא יפעל, גם אם רצונו הוא לרעת מישהו אחר, מה שמכונה "עין הרע".

האדם לא חופשי לבחור למי יוולד ומה תהיה אישיותו. אם נולד יהודי, הרי שבהתאם למלה "יהודי", הוא מחוייב להשיג את ה"יחוד", הדבקות עם הבורא; אין לו בחירה אחרת; הוא חייב לבצע את משימתו-ואין לו לאן לנוס מהתחייבות זו-כמו יונה הנביא, שרצה לברוח משליחות הבורא. כל אחד בעם ישראל חייב לבצע את המשימה הזו שהוטלה עליו.

את המשימה ניתן להשיג באמצעות המחשבה, הכוונה והרצון. כל אחד מאיתנו מחוייב לכך, מהאדם הפשוט ביותר ועד המדען הגדול ביותר, הכל צריכים לדעת שאת הגורל אפשר לשנות רק באמצעות פעולות פנימיות, כלומר על ידי הרצונות.

עלינו לפנות לכוח העליון ולבקש להתקרב אליו, ודי לנו בעצם הקירבה. תחילה הבורא דורש את זה מעם ישראל ואחר כך מכל האנושות. אנחנו אשמים בכך שכל האנושות לא מתחברת לבורא, ואפילו אשמים כפליים: אנו עצמנו, לא עושים דבר, ובגללנו כל האנושות לא מתקדמת.

כוח המשיכה של הבורא, המושך את כולנו אליו, מהווה, כלפי הנבראים, כוח-חוק אחד ויחיד בכל הבריאה. המשיכה הזאת משפיעה קודם כל עלינו ואחר כך על יתר אומות העולם. היא מעוררת, וגורמת כל מיני יסורים, כדי למשוך אותנו להתקרב אליו. כאשר האדם לא משתוקק בעצמו אל הבורא, הוא נדחף אליו בכוח יסורים.

רק אם נקדים ונעקוף את פעולת הכוח הזה, בכך שנימשך לבורא בעצמנו, רק אז נוכל להרגיש נוח. זוהי התקדמות ב"דרך תורה" ולא ב"דרך יסורים": במקום הסבל והיסורים, נהנים מתענוג.

כאשר אנחנו עושים את המוטל עלינו, כל העולם נמשך אחרינו ותומך בנו. הכל רואים את התועלת שאנחנו מביאים לכל האנושות, ומוכנים לעזור לנו בכל דבר, כי המטרה שלנו והפעולות שלנו קובעים את התקדמות האנושות אל הבורא. ואז נעלמים גם האויבים.

בימינו ישנן קבוצות באומות העולם, שחושבות ומאמינות, שדווקא אנחנו חייבים לחיות על האדמה הזאת, ולבנות את בית-המקדש השלישי. כך גם אמרו הנביאים כי העמים בעצמם יעזרו לנו לבנות אותו.

כל מצבנו תלוי אך ורק ביחס שאנחנו מגלים לכוח העליון, זה שמושך אותנו אליו. מצבנו איננו תוצאה של מפלגות ופוליטיקה, וגם הניסיון להשביע את רצון אויבינו לא יועיל לנו. מצבנו גם לא תלוי בנכונותנו לקיים כנהוג את המצוות. הבורא דורש את ה"לב" ולא ביצוע מיכני של מעשים. אנחנו חייבים להשיג את הדרגה הרוחנית שבמצוות, כלומר לקיים את חוק הבריאה באופן רוחני. אי אפשר לקיים חוק רוחני כאילו היה חוק מיכני, כי קיום של חוק רוחני פירושו להשתוות אליו, להיות בתוך תוכך כמוהו.

אם השאיפה שלך לבורא חזקה יותר מהכוח, שבו הוא מושך אותך אליו, הרי שאתה נמצא ברוחניות, ויש לך כוונה רוחנית משלך ("מסך"), כוח רוחני. כלומר, על האגואיזם שלך מונח ה"מסך", ומשיכתך לבורא היא באמצעות הרצון שלך לתת לו, שהוא חזק מהאגואיזם שלך, שהודף אותך אחורנית.

כדי להישאר ברוחניות, האדם חייב כל רגע ורגע להתאמץ לפעול נגד הטבע שלו. אין ברוחניות מושג כזה: לעצור ולא לעשות מאומה. האדם צריך תמיד להשתדל להוסיף מאמצים ולהגביר אותם, צורך הנובע מהרצון שלו להשפיע, לתת.

אבל אם הרצון שלו לא מתגבר, הרי האדם נופל ל"סיטרא אָחרא", מערכת כוחות החושך, הטומאה. כאן ורק כאן יש לאדם מקום לבחירה, וזה ניתן לו מלמעלה. וברגע שהאדם לא יכול להשקיע יותר מאמץ, בו ברגע, חופש הבחירה נעלם ממנו-והיחס אליו מלמעלה נעשה מייד אכזרי יותר. הבורא הופך נסתר ממנו. האדם מתחיל להרגיש עד כמה סביבתו-הטבע, החברה ואויביו מערימים עליו קשיים. אבל הטבע, החברה ואויביו כולם הם לבושי הבורא. ככל שהאדם סוטה משאיפתו למרכז וסטייתו גדלה, כך פועל עליו החוק ביתר שאת; החוק מחזיר את כל הבריאה למרכז, שמכונה "בורא".

האנושות הולכת ומתפתחת, ולכן אותו חוק כללי שבטבע, השואף להביא את הכל למרכז, דורש מהמפותח יותר: יתר מאמץ, ויתר מודעות. ואם לא התאמץ בלי דיחוי-לאחר רגע הוא ישלם על זה ביתר מאמץ, וביסורים גדולים יותר, וכעבור רגע, עוד מאמץ ועוד יסורים, וכן הלאה.

בתחילת המאה ה-20, חשבה האנושות שהגיעו לה זמנים טובים, והאדם יוכל ליהנות מפירות גילוייו. אך בסופה של המאה הזו, אנחנו רואים כמה יסורים עברה בה האנושות. ובמאה הנוכחית, המאה ה-21, לא יימצא אדם שיוכל להגיד שהוא מאושר במשהו. למרות הכול, אנשים ימשיכו בחייהם. היסורים יהיו כל כך חזקים שאי אפשר יהיה לברוח מהם, ולוּ על ידי תענוג אחר. האדם יתקיים בעל כורחו, עד כדי כך שירצה למות ממש, אבל מחייו לא יוכל להיפרד.

האמריקנים כתבו על הדולר שלהם: IN GOD WE TRUST. הערבים כתבו על החרב שלהם: "אללה הוא אכּבּר"; אמריקה מתפללת כי בעזרת ה' יהיו לה דולרים; הערבים מתפללים כי בעזרת ה' תהיה להם שליטה בכל העולם. כולם מנצלים את הבורא לטובת עצמם, אבל אנחנו- המשימה שלנו היא להציב דוגמה הפוכה: לשנות את כיוון הרצון, את "הכוונה", מ"למען עצמי" אל "למען הבורא".

העם צריך להבין כי בכוח הרצון שלו, המכוון לכוח העליון, הוא יכול לשנות את גורלו. למשל, כשנופלת קטיושה, יש להבין שזה הבורא, המעורר אליו את תשומת לבנו. וזאת, בעצם, העבודה שלנו נגד הפחד הקיומי-בהמי שמתעורר בנו; ממש ברגע, שבו נמצאים תחת השפעת היסורים או אפילו התענוגים, באותו רגע מוכרחים להחזיק במחשבה שזה בא מהבורא.

המתיישבים בנגב ביקשו גשם וקיבלו אותו, אף על פי שלא צעקו לבורא. אילו היו פונים אליו במודע, בהכרה, מבחירה, היו מקבלים נהר שלם באמצע המדבר. אלא שהחסדים הטובים כבר אינם, אנחנו גדלנו, והחוק "המחזיר למטרה" דורש מאתנו לפנות לבורא במודע ובאופן מטרתי.

וכאן מתחיל תהליך ה"לא לשמה"-ה"למען עצמי". האדם מתחיל במצב בו הוא אומר לעצמו: "אני רוצה לחיות, לפיכך עלי לפנות לכוח העליון". אחר כך, אותו החוק "המחזיר למטרה" כבר דורש מהאדם לדעת למי הוא מפנה את בקשתו: "אני רוצה לחיות, לפיכך אני חייב לפנות לכוח עליון, אבל אני צריך לדעת איך לפנות אליו." כך מתעוררת בו הנחיצות של הקַבלה, והאור שבה מחזיר אותו ל"מוטב", למקור שלו, ונותן לו רצון ל"לשמה", הרצון לתת לבורא.

אנשים לא יצטרכו לשנות דבר בחייהם: הבורא רוצה קשר עם נבראיו, טוב יותר במעט מהקשר שהיה לו עם המתיישבים בנגב. הקשר צריך להיות במודע ולהיות מכוון רק אליו.

השלב הבא הוא השגת קשר הדדי: "אני לא רק מצפה ממך למשהו, אלא אני מחפש אותך ורוצה בכל דבר שקורה לי לראות אותך טוב יותר. אני יודע שאתה הוא זה שמתחבא בתמונת העולם שנמצאת לפני. אני לא מסתיר ממך, אני רוצה להיות טוב אליך כדי שאתה תהיה טוב אלי". ואם העם ירצה להיות בקשר כזה עם הבורא, אז לא צריך יותר דבר, כי כוונותיו של העם "למען הבורא" יחברו אליהן את מי שנמצא בראש הפירמידה, המקובלים. הידיעה על העבודה הזו חייבת להיות נחלת הכל. בימינו אי אפשר בלעדי זה. כבר הגענו להתפתחות כזו, שכל אחד ואחד מוכרח לגלות בעצמו איך הבורא מתלבש בו.

חזרה לראש הדף
Site location tree