חוק השוואת התכונות
בקבלה אנחנו לא מגלים שום דבר חדש שעומד בסתירה להיגיון האנושי. כל החוקים במדעי הטבע מדברים בצורה זו או אחרת על כך שכל חלק בבריאה (אטום, מולקולה, עצם דומם, איבר חי) חוזר למרכזו, למצבו הפיסי-ביולוגי המאוזן. זהו העיקרון של כל חוקי הטבע-וגם של הקבלה, אלא שהקבלה משליכה את חוקי היקום הכלליים האלה על בני האדם.
עצם היותנו חלק מהטבע, מחייב אותנו לשמור את חוקיו ולהיות כפופים לו. זה לא תלוי ברצון שלנו, והימצאותנו בעולם הזה לא נעשתה מתוך בחירה. לפיכך אם האדם מקבל על עצמו את חוקי הטבע ומקיים אותם, יהיה לו טוב, ואם לא, יהיה לו רע.
החוק הכללי של הטבע מחזיר אותך למצב איזון מסויים הנקרא מרכז הבריאה. אם אתה רוצה לחזור למרכז הזה, כפי שעושה ה"חוק המחזיר למרכז", מאותו רגע תרגיש שהדרך שלך נוחה וטובה, מפני שאתה מסכים עם הכוח הזה ומקיים את חוקיו. אם אינך מכיר את החוק הזה, ומתנהג לפי הבנתך בלבד, אתה נענש. כי כך נוהג הטבע-כל העובר על חוקיו, מקבל את עונשו, כולל האדם, שהוא חלק בלתי נפרד ממערכת הטבע.
דרך אגב, מלבד האדם, אף יצור לא מפר את חוקי הטבע, כי כל יתר הנבראים פועלים לפי דחפים טבעיים. הדחפים האלה נמצאים גם באדם, אך אינם מספיקים לו כדי לדעת איך להתנהג עם הטבע, ואם הוא לא ירכוש את הידע הדרוש לו-הוא פשוט יכחד. לכן כדאי שנבין, שמוטב לנו להסכים וללכת עם מטרת הטבע, שהיא (לפי הגדרתה) להחזיר לשלמותן את כל דרגות המציאות: דומם, צומח, חי, מְדבר, ובתוך דרגת המְדבר, במיוחד את דרגת ישראל.
על כל אחד, להשתדל כל רגע להחזיק את עצמו אחוז במחשבה, שכל מה שהוא מרגיש בא אליו במטרה מסויימת מהכוח העליון, כלומר מחוק הטבע הכללי. החוק הזה גורם לתנועה ולאיזון, ברמה הפיסית והביולוגית-וגם ברמה הרוחנית.
ניתן לפרש שהאיזון הזה הוא חזרה למרכז שממנו הוא בא, ולכן התנאי הראשון לקיום חוק האיזון הזה הוא להחזיק את עצמי במחשבה, שכל מה שמורגש בי,יוצא ממקום אחד, ממרכז אחד, כדי למשוך אותי אליו. החוק הזה נקרא "חוק השוואת התכונות" או "חוק השתוות הצורה", והוא גורם לנברא (האדם) להשוות את תכונותיו לתכונותיו של ה"מרכז", הבורא.
רצון הבורא הוא להביא אותנו לשלמות. גם אני מבקש להגיע לשלמות, אבל לשם כך אני צריך ללמוד את התוכנה שבאמצעותה הבורא מקדם אותי. אם ארצה להכיר את הבורא, תתגלה לפני המערכת, זו הפועלת לטובת האדם. בעל הסולם כותב שבהתחלה על האדם להבין שהוא תלוי רק בבורא, ושאם לא יצור קשר עם הבורא האדם עלול להיכחד.
כל מחשבה על כך שהוא רוצה להתקדם למרכז, למטרה, לכוח העליון, יעילה הרבה יותר מאשר כל תפילה רגילה או איזשהו רצון "חזק" אחר של מישהו. בהמשך הדרך, אם ירצה האדם להגביר את המחשבות שלו, הוא יהיה חייב להקדיש את זמנו לעיקרון הנקרא "אין עוד מלבדו", וללמוד את מערכת העולמות. כך יביא לכניסת האור העליון לתוכו. לפיכך, הכרח שלאדם יהיה קשר מינימלי עם עיקרון הבריאה, עם הבורא, עם מערכת הבקרה של העולמות.
מי שכבר נמצא בתוך תורת הקבלה לא חשוב לו באיזו שפה, באילו מילים או צלילים, יגדירו את הדרגה הרוחנית או את המצב הרוחני-בשפת התנ"ך, בשפת הקבלה, או בשפת ההלכה-שפת המצוות. אבל למי שמתחיל ללמוד, השפה חשובה מאד, והיא יכולה לבלבל ולגרום להגשמה לא רצויה של הכתוב, לדמיין דמויות או עצמים גשמיים. לפיכך כל שפת הקבלה היא שפה טכנית הקרובה לאדם המודרני: ספירות, מערכות של עולמות, פרצופים, בחינות, שרטוטים. וכך על האדם לדעת כי קיימת מערכת ובה תתי-מערכות למיניהן, שפועלת עלינו, על הגוף והנשמה שלנו, על כל היקום שלנו.
כאשר האדם שואף לקשר תמידי עם הכוח העליון, מתפתח בו איבר חדש של הרגשה, ודרכו, לאט לאט, הוא מתחיל להרגיש את הקשר שלו אתו. הכוח העליון מגלה לאדם כיצד בנויה מערכת הקשר ביניהם, כיצד היא פועלת סביב האדם בכל המציאות, כיצד היא שואפת להחזיר את האדם אל מרכזה, עוברת דרך כל העולם ודרך האדם עצמו.
המערכת הזו היא שמניעה האדם ואת העולם שסביבו. אפשר לקרוא לכוח זה "כוח עליון", "בורא", ואין זה משנה. אם תרגיש את הכוח הכללי של העולם, תוכל להבין איך להתנהג נכון, והדבר נקרא "נשמת אדם תלמדנו", "האור המחזיר למוטב". הנשמה היא כמו תוכנת מחשב. לפני שהיא מלובשת בחומר, היא רק מחשבה, רעיון, מכלול של קשרים מסויימים בין אירועים מסויימים, בכל מיני מצבים.
לפי השוואה זו, אפשר להסביר מהו כוח עליון: בורא הוא רצון, ה"רצון ליהנות לנבראיו". הוא בנה מערכת הדומה לתוכנת מחשב. אם האדם ילמד את התוכנה הזאת, הוא יוכל לארגן את כל מה שעומד בפניו בצורה הטובה ביותר למענו ולמען סביבתו.
התוכנה הזאת אינה מנותקת מהתחושות של האדם, היא בתוכו. אבל כשלעצמה היא דבר דומם, כך שאם האדם מבקש לשנותה-נניח שהוא רוצה לבקש משהו-למי יפנה? ואם הוא מבקש לשנות אותה, האם הבורא הוא שישנה אותה? לא, התוכנה לא משתנה. אבל מחשבה ותפילה, זאת אומרת רצונות האדם, הם שמשנים אותו-והאדם משתנה. כתוצאה מיסורים שעבר, האדם נעשה מותאם יותר לתוכנה והוא מרגיש אותה כמתאימה לו, הוא חש שכביכול היא מתייחסת אליו ביתר חסד.
הקבלה מסבירה שהכוח העליון, כלומר תוכנית הבורא, נמצאים בשלמות, ורק הכלים הם שמשתנים. הכל תלוי בשינויים שבכלים ולא באור, שאינו משתנה.
האור פועל בנוקשות, ללא רחמים, באכזריות. המתכונת הזו לא ניתנת לשינוי, כי האור יוצא ופועל על כל הבריאה מהמקור שלו, מנקודת "גמר התיקון", הנקודה שבה הנברא שווה לבורא. אם כן התנאי הזה, ופעולת האור עלינו, מכריחים אותנו להגיע לאותו מצב. ברור מאליו שאם אנחנו לא שואפים לאותו הדבר, אנחנו מוצאים את עצמנו נתונים לכוח אכזרי הלוחץ אותנו אל המרכז.
"השתוות הצורה" מהווה את הסכמתך עם התוכנית. הבאתי את ההשוואה בין תוכנית הבורא לבין תוכנת מחשב, מפני ששתיהן אינן ניתנות לשינוי. אתה יכול לצעוק על המחשב שלך, אבל הוא לא יענה לך, עד שלא תמצא את התקלה. כך לגבי האדם והבורא-עד שהאדם לא מתקן את עצמו, אין לו מה לצפות ליחס של "טוב ומטיב" כלפיו מצד הנהגת הבריאה.
אנחנו נוהגים לפנות רק למי שיכול להשתנות, ורק כשיש תקווה שהוא ישתנה. אלא שלגבי הבורא רווחת טעות גדולה. כתוב בצורה ברורה: "אני הוויה לא שיניתי", ובאמת אתה הוא זה שמשתנה, אף על פי שהבורא גורם לך להבין שהוא זה שהשתנה ולא אתה.
אנחנו לא מודעים עד כמה מערכת ההרגשות שלנו, שהיא כל העולם, תלויה ברגשות עצמם, ב"כלים" שלנו. ואם הם משתנים אפילו במידה קטנה, מיד כל העולם נראה לנו אחרת. אבל עד שהאדם לא עובר את ה"מחסום", ולא מרגיש את העולם העליון, את הבורא, הוא מרגיש שהבורא הוא זה שמשתנה.
רצוני ללמד אותך כיצד באמצעות תוכנה מיוחדת תוכל לעשות ב"מחשב" שלך את כל מה שרק תרצה. כל המערכת בתוך המחשב הזה היא הטבע, אבל האדם הוא החלק היחידי במערכת הזאת שפועל במעשה. לכן, כל הטבע כאילו כלוא בארגז, במחשב, ורק האדם בחוץ. הוא היחיד שיכול לעבוד עם התוכנה הזאת: לקבל נתונים, להשפיע עליהם, ולקבל תגובה לפעולות שלו "על גבי המסך". רצוני ללמד אותך כיצד להשתמש בתוכנה הזאת, כי גם אני למדתי אותה מהמורה שלי והשתכנעתי עד כמה זה מועיל.
המקובלים, הם היחידים ששולטים ומשתמשים בתוכנה זו, ומעבירים מדור לדור את הידע על ההתייחסות הנכונה לטבע שלנו ואיך לשלוט בו. בספריהם תיארו איך אפשר לשלוט בעולם הזה. הידע הזה נקרא "חוכמת הנסתר", כי ללמוד אותו יכול רק מי שראוי לכך, ולגבי שאר האנשים זהו ידע סודי, שהרי אם אדם לא מתקן את תכונותיו לפי דרישת חוק הטבע, הוא לא מסוגל להבין וללמוד את הידע הזה.
גם במצבנו הנוכחי אפשר להתחיל ללמוד את התוכנה זאת. וגם אם עדיין נשתמש בה למטרה אגואיסטית, לטובת עצמנו, נשפר את מצבנו ונרגיש טוב יותר.
כדי ליצור קשר עם הבורא, קשר שהיה קיים בין הבורא לנשמה עוד לפני ירידתה לעולם הגשמי, לפני שהתלבשה בגוף, נוצרה מערכת שתכליתה להביא אותנו לאט לאט מהנקודה הרחוקה ביותר מהבורא, לנקודה הקרובה ביותר אליו, עד להשתוות הצורה השלמה איתו.
במערכת שנוצרה מתוכנתת מטרה, והמערכת מובילה את כל הבריאה למטרה הסופית הזאת. התוכנה היא החוק הכללי שתפקידו להביא את הכל לשלימות-קודם כל את עם ישראל, אחריו את כל יתר העמים ואחריהם את עולם החי, הצומח, וכל העולם הגשמי.
החוק הזה פועל כמו שבעולמנו פועל חוק המשיכה-המקור שנקרא "שלימות" מושך אליו את כל המציאות, את כל הנבראים. אבל אנחנו, היהודים, שנמצאים ממש מולו, אנחנו הראשונים שנמשכים אליו, לכן אנחנו מרגישים עוצמתו הגדולה של הכוח הזה, כסבל.
אם לא נשאף למרכז הזה יותר ממה שהוא מושך אותנו, נרגיש יסורים, בהתאם לפער בין הרצון שלנו להתקרב לבין עוצמת הכוח המושך. אם הרצון להתקדם יתגבר על הכוח המושך, נרגיש שלימות ושביעות רצון.
אם מתייחסים למציאות בדרך הנכונה, מתחילים להבין שכל מה שמורגש בי ניתן לי על ידי הבורא, כדי ליצור אתי קשר, ולהכריח אותי להתקשר אליו. ואז האדם מתייחס לסיבה שגורמת לו לפנות לבורא כמו לתוצאה, מתייחס לרצונות שלו כפעולות של הבורא, מרגיש שכל מה שיש בו בא מהבורא, חוץ מההחלטה לפנות לבורא. פנייתו לבורא-הקשר עם הבורא, הופכים להיות מטרה ולא אמצעי להשיג משהו. והמטרה היא אפוא בבורא ולא באדם.
זה אומר שאני חייב לחזור למקום שהייתי בו לפני שהנשמה שלי ירדה לעולם הזה-שאני חייב, עוד בזמן שהנשמה בגוף הגשמי, להתחבר לבורא. אם אני מבקש גשם או כסף, זה נקרא "לא לשמה", דרגת הדומם. אם אני מבקש מהבורא להרשות לי להתקרב אליו, להשיג אותו, אז המטרה שלי היא לא בתוכי, אלא בו, בבורא, כפי שכתוב: "ובו (בבורא) ישמח לבנו". זו מטרת הבריאה האמיתית.
גם כשהאדם מבקש את ירידת הגשם, מאחורי בקשתו עומד הכוח העליון,לכן בקשתו, למרות שאינה מכוונת אל המטרה האמיתית היא תפילה לבורא. שהרי בלית ברירה האדם קשור לבורא כמו עובר הקשור לאמו בחבל הטבור.
אלא אדם שמתפלל ללא מודעות, הוא לא מונע בזה את היסורים העתידים לבוא. שהרי הטעם שהבורא שולח לנו יסורים, הוא כדי שנבין שישנה סיבה ליסורים ואותה אין לבטל, כי בלעדיה האדם לעולם לא יתעורר להשיג את מטרת הבריאה. לכן ההבנה הזאת שהיסורים הם מטרתיים, שהם באים במטרה המסויימת, ממקור מסויים, מהבורא, היא גורלית.
ההתקדמות לבורא מתחילה מהרגע שהאדם מעדיף את הקשר עם הבורא ואין זה משנה מה הוא מרגיש לגבי כל דבר, אם רע או טוב. הוא כביכול מנטרל את הרצון שלו ליהנות מתענוגי העולם הזה, פעולה הנקראת בקבלה "צמצום". לאחר שהאדם משיג אפשרות מעין זו לשלוט בעצמו, הוא אפילו רוכש את היכולת ליהנות למען הבורא ולא לעצמו, המנוגדת לטבע שלו.
אדם שרוצה להתקרב לבורא, אינו רואה בו רק מקור של תענוגים להנאה עצמית, והוא מקבל באהבה את כל מה שקורה לו. אפילו תחושת הרע שהוא מרגיש, מסמנת לו מיד שהכלי שלו לא מתוקן; הרי זו הסיבה לכך שכל מה שיוצא מהבורא מורגש באדם כרע. תחושת הרע והיסורים נעלמת-בהתחלה אדם מרגיש את היסורים כרע, אבל בהמשך הם מתקבלים כנחוצים ביותר להתקדמותו הרוחנית.