חזרה לשורש
הנשמה צריכה לעבור בגוף תהליך מסויים של התפתחות, ואת ההתפתחות הזאת היא עוברת לא בתקופת חיים אחת, אלא במשך תקופות חיים רבות, תוך התלבשות בגופים שונים ועל פני גלגולים רבים. זהו תהליך ברור שעל האדם לעבור בחייו, ועם זאת יכול הוא לעבור את כל חייו גם בלי להרגיש שיש לו נשמה, בלי להרגיש את החלק הרוחני שבו-ובכך לא להגשים את מטרת החיים בעולם זה.
הנשמה היא רק "רצון ליהנות", "רצון לקבל". היא מגדירה את תכונותיו ואת צרכיו של הגוף, בעוד שהגוף בעצמו הוא דבר מת. התפתחות הנשמה יוצרת באדם צרכים שונים: לפי מידת התפתחותה משתנה בה הרצון, מרצון לתענוגי הגוף, לאוכל, לשינה, לזיווג, כמו אצל בעלי חיים, אל רצון לכסף, לשליטה, לכבוד, לידע, ועד לרצון לחזור למצב הרוחני שלה, המצב ההתחלתי שממנו השתלשלה לעולם הזה.
הרצונות האלה לא מתפתחים אחד אחד, אלא בערבוביה. לכן האדם יכול להרגיש שיש בו נטיה לידע, ועם זה רצון לכסף, לכבוד, למין. כך זה קורה אצל כל אדם, כי כל הרצונות שבאדם נמצאים בו בתרכובת מסוימת, שמאפיינת רק אותו.
זה נכון גם לגבי הרצון לרוחניות. הרצון הזה יכול להתגלות עם רצונות נמוכים ממנו, אבל מה שמייחד אותו הוא שהאדם לא מסוגל למלא אותו בדברים שנמצאים בעולם שלנו, כי המקור למילוי הרצון הזה נמצא מחוץ לעולמנו. התגלות רצון כזה מעידה על מידת התפתחותה של הנשמה.
הנשמות שבות ויורדות לגופים של העולם הזה ועוברות התפתחות במשך תקופות חיים רבות, עד לרגע שהאדם מתחיל להרגיש משיכה למשהו שהוא מחוץ לעולם הזה. האנושות עוברת משך קיומה שלבי התפתחות שונים, ובזמננו מתגלים בנשמות דווקא רצונות לרוחניות. קודם התעוררו רצונות כאלה רק ביחידים, והיום הם מתעוררים במיליוני אנשים.
הנשמות עוברות תהליך התפתחות של רצון. הדבר מתרחש דווקא בנשמות שמלובשות בגוף, כלומר בנשמות שנמצאות בעולם הזה. הסיבה לכך היא שהנשמה הקדומה שנקראת "אדם הראשון", אף כי היתה במצב המושלם והנצחי, לא היתה מסוגלת להחשיב ולהעריך אותו ולקבל ממנו תענוג, כי לא שאפה למצב זה מתוך חיסרון אישי.
כדי לתת לנשמה תענוג אינסופי, שלימות, דעת ונצחיות, צריך לעורר בה רצון משלה לתענוג הזה ואת תחושת חסרונו. זו הסיבה לכך שהנשמה הקדומה, אף כי נבראה מושלמת, לא הרגישה את שלימותה והיתה חייבת לרדת עד לרמה הנמוכה ביותר, לעולם שלנו, כדי שמנקודת שפל זו תעלה חזרה ואז תעריך את מצב השלימות.
ומאחר שאנחנו חלקים מאותה נשמה, כל אדם בעולם חייב בגלגול הזה של נשמתו, או באחד מגלגוליו הבאים, להתפתח עד כדי כך שיתחיל להרגיש רצון לקשר עם העליון, רצון לחזור למצב ההתחלתי ממנו יצאה הנשמה שלו, ושאליו היא חייבת לחזור.
אלא האדם חייב להשיג את המצב ההתחלתי הזה בהיותו בעולם הזה, כשנשמתו מלובשת בגוף. בהתחלה הנשמה היתה במקומה, מחוברת לשורש שלה, אבל לא מלובשת בגוף. ההבדל בין המצב הזה למצב שהנשמה מלובשת בגוף הוא שבתוך הגוף, הנשמה משיגה אור עליון, תענוג, הרבה יותר מכפי שהיה לה במצב ההתחלתי ממנו היא באה.
גם אם האדם מתחיל להרגיש רצון לחזור לשורש הרוחני, הוא מרגיש את זה באופן לא מודע. לכן הוא צריך לעבור עוד תהליכים לפני שהרצון הראשוני שלו יהפוך להשתוקקות אמיתית שתהיה מסוגלת באמת לקבל ולהעריך את התענוג העליון, את המצב המושלם.
הנשמות לא נמצאות רק בבני אדם אלא בכל הנבראים, גם בדומם, בצומח ובחי. לא סתם אומרים שהאדם נברא אחרון, זאת אומרת, האחרון במדרגות ההשתלשלות מלמעלה, הגרוע ביותר, עם הרצון ליהנות הגדול ביותר. לפי המקור שלו, האדם הוא הנברא המרוחק ביותר מרוחניות. אבל דווקא משום שיש לאדם רצונות גדולים, הוא מסוגל להפוך אותם ולהתעלות, להגיע להשגה רוחנית.
אלא שהרצון שמתעורר בנו לרוחניות אינו גדול. לכן עלינו להגדיל אותו עד לאותה מידה שבה נוכל לקבל ולהתמלא בכל האור העליון, בתענוג העליון. כל העבודה שלנו היא איפוא על הרצון שלנו, כך שהרצון לרוחניות יהיה גדול יותר מכל שאר הרצונות. כדי לעזור לאדם לפתח רצון להרגיש את התענוג המושלם והנצחי, יורד אל הנשמה, מהשורש שלה, אור עליון בלתי נראה ובלתי מורגש, והוא זה שמעורר בנו רצונות חדשים שאינם מובנים לנו.
הוא גם זה שיוצר לנו סביבה מסוימת, תנאים חיצוניים ופנימיים, סביבנו ובתוכנו, שמעוררים את הצורך לפתח בנו את הרצונות האלה; כמו למשל, סביבה חיצונית עוינת או תחושה של פחד מאויב פנימי שנמצא בתוכנו. אם התחושות האלה באות לאדם סתם כך, הוא מפחד. אבל לאדם נשלחת הבנה ישירה, או דרך שליחים, שהתנאים החיצוניים והפנימיים האלה נבראו כך במכוון, כדי לעורר אותו לקשר עם העליון, ולא כדי שיפחד מאויבים מדומים, שהם "בובות".
כך נשלחים תמיד לאדם כל מיני מצבים לא נעימים, כדי שבסופו של דבר יבין, שלא צריך לפחד מהדברים החיצוניים, אלא מכך שאין לו קשר עם העליון, מכך שחסרה לנו רוחניות. רצון שלם לרוחניות נבנה בנו בהדרגה, על ידי ירידות ועליות שבאות לסירוגין, ירידות לרצונות של העולם הזה, ועליות בחזרה לרצונות של העליון.
העולם שמקיף אותנו נוצר על ידי האור העליון. זהו ההבדל בין הדרגה הנוכחית שלנו לבין הדרגה הרוחנית שאותה עלינו להשיג כדי לחיות לפי הנשמה ולא לפי הגוף. אם האדם לא מרגיש את העולם העליון, הוא רואה את עצמו ואת העולם סביבו כאילו הם קיימים בפני עצמם, ואינו רואה עד כמה העולם הזה והוא עצמו נשלטים מלמעלה. מכאן נובעת ההרגשה שהסביבה עוינת לו; ולא שהיא ניתנה לו מלמעלה כדי לזרז אותו לחזור אל השורש.
לפני שהנשמה יורדת לגוף, היא נמצאת בשורש שלה בצורת נקודה קטנה.משם יורדת הנשמה לעולם שלנו ומתלבשת בגוף ובזה היא מאבדת את הקשר עם השורש שלה. היא תוכל לחזור לשורש שלה רק אם תבטל את הרצונות של הגוף, שהם רצונות לתענוגים של העולם הזה. בגוף ישנם 620 רצונות, שעל ידי התיקון שלהם חוזרת הנשמה לשורש שלה, ושם היא מקבלת פי 620 יותר תענוגים מכפי שהיה לה לפני ירידתה לגוף.
מי שעברו את הדרך הזאת הם מקובלים. הם חיים בעולם שלנו ויחד עם זה נמצאים כבר בשורש הרוחני שלהם. הם מספרים לנו איך לעלות במדרגות ההתעלות מהעולם הזה ועד לשורש הרוחני שלנו. כאשר אנחנו קוראים את התיאורים שלהם, אנחנו מושכים אלינו את הארת האור העליון שמושך אותנו קדימה. בכל הדורות ועד ימינו, עזרו המקובלים לכל האנושות להתקדם למטרה שלה, מטרת הבריאה. עזרה זאת אמנם האיצה את התפתחותה של האנושות, אבל זו היתה בעיקר עזרה נסתרת-"מאחורי הקלעים". ואילו עכשיו, משום שהרצון לרוחניות התפתח כבר אצל מיליוני אנשים, לאחר כל הגלגולים שעברו, אומרים המקובלים בגלוי, שהיום חיונית עזרתו של כל הציבור כדי למשוך את האור הרוחני על ידי לימוד חוכמת הקבלה.
הראשונים שדיברו על זה היו בעל הסולם והרב קוק, שהזהירו במפורש, שאם כולם לא יתחילו ללמוד קבלה, כל העולם יהיה נתון בסכנת הכחדה, והיהודים יהיו הראשונים בתור.
אישיות שהשיגה קשר עם הבורא, מסוגלת לחולל בעולם תיקונים הרבה יותר גדולים ממה שמחולל הציבור הרחב. כאשר היא עושה תיקונים היא עושה אותם באמצעות הציבור ולכן חייבת האנושות לשמור על אישיות כזאת. ברוחניות, עבודת הפרט חשובה מעבודת הכלל. אי אפשר להשוות ביניהן כי עבודה אישית היא ב"קו" ועבודה של כלל הציבור היא ב"עיגולים". אלה הם שני סוגים שונים של עבודה רוחנית, ושניהם חשובים.
המקובלים צריכים היום את תמיכתו של הציבור, אחרת לא יוכלו לתקן את העולם. התמיכה חייבת לבוא, אפילו באופן חלקי מתוך התעניינות בקבלה והקשבה לשיחות והרצאות על קבלה. זה מספיק למקובל כדי להעלות את הציבור.
מקובלים נמצאים בקשר ישיר עם רוחניות, אך הם נעזרים בעבודתם גם באנשים: הם מעלים את רצונות בני האדם לעולם הרוחני. הדברים נעשים כך: מקובל צובר בתוכו את הסבל של כל הציבור, סבל שהוא לגביו חיסרון, ואחר כך הוא מעלה אותו לעולם העליון. משם המקובל מקבל שפע, אור עליון, שיורד אל כל האנשים כאור שמאיר להם בחייהם בעולם הזה. כלל האנשים אמנם מרגישים סבל, אבל הם לא יודעים שלכל היסורים האלה יש מטרה. אילו ראה האדם מה יוצרת בו הרגשת הסבל, כפי שרואה זאת מקובל, הוא לא היה רוצה להיפטר ממנו, אלא רק לתקן אותו.
מקובל מרגיש באמת את הסבל של כולם, אבל הוא מוסיף לזה את המטרה של כל היסורים אלה, ובדרך זאת מתקן אותם בשורשם. סבל הוא חיסרון למשהו רוחני, שהוא הסיבה לכל המחלות ולכל היסורים. הציבור מרגיש את הסבל בצורה של יסורים בעולם שלנו: מחלות, עוני, אובדן; ואילו המקובל מתרגם את הסבל הזה לסבל שנובע מחוסר שלימות רוחנית.
איננו מכירים את מערכת הבריאה, ולכן משתמשים בה בצורה לא נכונה. זה כמו אדם שצריך לשלוט על מכונה מסובכת, שמכילה הרבה מערכות, אלקטרוניות, מיכניות, הורמונליות, עצביות, ורבות אחרות שלא ידועות לו, תת-הכרתיות, לא מורגשות, בלתי נראות; ועוד לפני שהוא לומד איך לעבוד עם המכונה הזאת, בלי להבין מה הוא עושה, הוא לוחץ על הכפתורים.
המקובלים קוראים לנו ללמוד, כדי לדעת איך לשלוט במכונה זו. לפי מחשבת הבורא אנחנו חייבים להנהיג מכונה זו. וזאת המטרה היחידה שלשמה נברא האדם. דווקא בשביל זה הוא נברא עם חופש בחירה, שלא כשאר הבריות, כדי שבעצמו יחקור את הנהגת הבורא ויצדיק אותה, ובעצמו יחליף את הבורא בהנהגת הבריאה.
זו הסיבה, שמן ההתחלה ברא הבורא את האדם אגואיסט בעל "יצר רע"-בשונה מהמלאכים, מהדומם, הצומח, והחי שבטבע. "מלאכים" הם כוחות בלי חופש בחירה, כמו החיות בעולמנו. ולהנהיג את הבריאה אפשר רק על ידי חופש בחירה. אם האדם לא משתתף בהנהגה זו, ולא מממש את האפשרות להשתמש בחופש הבחירה שלו ורוצה לחיות כמו בעלי החיים, אז הטבע, הבריאה,ממשיכים להתנהל לפי אותו חוק, שמוביל באופן עצמאי את כל האנושות ואת כל היקום למטרה.
בחוק הזה, שמביא את כל החי למטרת הבריאה, למצב הטוב והנוח ביותר, פועלים שני כוחות, הדין והרחמים, כמו שנאמר: "מתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין ". זוהי הבחירה שלנו-להתקדם למטרת הבריאה באופן עצמאי, תחת הכוח הרך של "הרחמים", או להשאיר את הדברים לכוח-רצון הטבע, הכוח הנוקשה של "הדין". בסופו של דבר, התוצאה היא שעלינו לבחור אם ללמוד קבלה, להתקדם למטרה במודע, בקלות, או לא ללמוד ו"איכשהו" להתקדם, בלי רצון לדעת מה עומד לפנינו. רק בכך נמצא החופש שלנו.
כיוון שכל החברה בנויה כפירמידה, הבחירה הזאת קשורה לכולם, לכל האומה, וכולם משלימים את כולם במאמץ להבין את ההנהגה. אלה שנמצאים בתחתית הפירמידה משלימים את אלה שנמצאים בצמרת. אף כי התיקון מתחיל מהצמרת, ההכנה אליו מתחילה מהתחתית, ואם לא תהיה נכונות לתיקון מלמטה, למעלה אי אפשר יהיה לעשות דבר.
הנהגת העולם בצורה מודעת מיועדת רק ליחידים. אבל גם הציבור הרחב, עם כל המשקל שלו, יכול, על ידי התעניינות בקבלה, להשפיע-אמנם בצורה שונה.מיד בשאלה הראשונה שלו על העולם שנברא ועל מטרת בריאתו, הוא מתחיל להשפיע לכיוון טוב יותר על הנהגת העולם.
אין צורך שכל הציבור ישיג ברמה האישית את הידע כיצד כל פרט ופרט בעולם פועל ומשפיע, אלא עליו לגלות יחס נכון להנהגת הבריאה ולמטרת הבריאה, כי בכך הוא תורם את חלקו למאמציהם של המקובלים ומשלים אותם. די אם נשמע, נקרא ונדבר על כך שיש כוח עליון-שהוא מנהיג, שאנחנו תלויים בו, שיש לנו משימה מיוחדת, והיא לקבל את הנהגת העולם על עצמנו, ולהכתיב בעצמנו את העתיד שלנו, לכל אחד בנפרד ולכולם ביחד. זוהי חובתו של כלל הציבור: לרומם את הידע על הכוח העליון, להגביה אותו מעל פני הקרקע.
כל התורה שלנו היא הוראה, שנמסרה לנו מרבי עקיבא, אודות תיקון העולם. הוא אמר שכל התורה היא כלל אחד: "ואהבת לרעך כמוך". עשרים וארבעה אלף תלמידיו, שהתחנכו לפי כלל זה, השיגו שנאת חינם איש לרעהו. עקב הקלקול הזה שהיה בתוכם, מתו כולם חוץ מחמישה. נראה כי אלה שנשארו בחיים הם אלה שלא נגררו לשנאת חינם. בתוכם היה גם ר' שמעון בר יוחאי.
כשכל התלמידים האלה חיו ביחד באהבה, נקרא הדבר "בית-המקדש". וכשהתקלקלו עד לשנאת חינם, עד לרצון לקבל רק לעצמם, נקרא הדבר "חורבן הבית": חורבן הבית הרוחני וכתוצאה ממנו חורבן הבית הגשמי. כל מה שקורה ביקום מקורו בעולם העליון ומשם הוא משתלשל ובא לעולם שלנו.
המקובלים חזו מראש את חורבן בית-המקדש. וכך גם היום, המקובלים משכנעים את העם לבחור בחיים, כי ברוחניות הם רואים שמתקרב אסון. אבל העם למטה לא מקשיב להם.
אנשים מאמינים שעל ידי מחשבה רעה אפשר להרוג. וגם המדע מכיר היום בכך שאם אדם שיש לו כוונות רעות מתקרב לאיזשהו צמח, למרות שהוא משקה את הצמח הזה, כלומר פעולתו כלפיו חיובית, אך הוא שונא אותו, הרי הצמח מגיב לזה. את היחס הזה אפשר למדוד, ולראות עד כמה תגובת הצמח היתה שלילית, עד כמה הוא מפחד ולא רוצה את האדם הזה.
בכל התופעות של המדע והטכניקה מגלים, שככל שהכוחות והאנרגיות יותר חזקים, הם יותר נסתרים. כלומר, המדע מתחיל להבין, שדווקא למחשבות של האדם-ולא לפעולותיו-נודעת ההשפעה החזקה ביותר על העולם. אנחנו כבר שומעים הכרזות של מדענים, שבניסוים הכי עדינים חשובה זהות החוקר, כי תגובת החומר, התוצאה של הניסוי, תלויה ברמה המוסרית של המדען החוקר.
היום אנחנו מאמינים ב"עין טובה" וב"עין רעה". כל הכוחות שנקראים "על-טבעי" נמצאים סביב האדם, והוא יכול להשתמש בהם לטובת כולם. הקבלה מלמדת את האדם איך להנהיג את העולם על ידי מחשבותיו.