אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ראיון עם העתיד / חלק 4 המגע עם העליון / דבקות בבורא
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

דבקות בבורא

כשאנחנו נמשכים או מתאווים לאיזה דבר, מיד אנחנו מתמלאים בהנאה, גם בלי מעשה של יחוד וזיווג. כך באהבה גשמית וכך באהבה לבורא. אבל הבורא, כדי שהאדם לא יבוא על סיפוקו מתענוג של השתוקקות, גורם לו להרגיש שמצבו שפל, שחסר לו יחוד. בזה הבורא מציל את האדם, אחרת היה זה מסוגל ליהנות רק מהשתוקקות. ואילו הרגשת השפלות, הנוספת להשתוקקות לבורא, מחייבת אותו לעלות לזיווג הרוחני וליהנות מהיחוד עם הבורא.

האם האדם מסוגל לעלות לזיווג רוחני בכוחות עצמו?

על זה אמרו "מה שלא עושה השכל יעשה הזמן". לפי הגדרתו של בעל הסולם:

"זמן הוא סכום מסוים של בחינות המשתלשלות זו מזו ומסובכות זו בזו בסדר סיבה ומסובב, כגון ימים, חדשים ושנים".

("תלמוד עשר הספירות",חלק א' דף ל"א,תשובות לפירוש המלות, תשובה ט"ז)

הבורא מסכם ומקבץ יחד את כל המצבים שהוא מביא לאדם. הוא מנער את האדם על ידי מקרים ומצבים לא נעימים, עד שמצטברת סאה מלאה של יסורים, וכך מושגת ההשתוקקות אל הנאהב, והמתיחות הדרושה לזיווג הרוחני.

לשם כך יורדת הנשמה "מלמעלה למטה", מהעולם העליון לעולם הזה, מתלבשת בגוף ומתגלגלת בעולם הזה-רק כדי לחזור לשורשה שממנו ירדה, ולהידבק בו בחזרה. אך לא בפעם אחת באה הנשמה לדבקות הנצחית, אלא היא עושה זאת בשלבים.

לפני שהנשמה התלבשה בגוף, היא היתה דבוקה בבורא. בעולם הזה, בהיות הנשמה בגוף, הדבקות בבורא צריכה להתקיים, למרות הפרעות הגוף. הכוונה להפרעות גשמיות וגם רוחניות. האדם צריך לתקן את הגוף, כלומר, לא להרגיש את ה"הפרעות" כהפרעות אלא כעזרה הנחוצה לקשר עם הבורא.

דווקא כתוצאה מזה שהוא מרגיש את ההפרעות, וכתוצאה מזה שהוא מנסה להתגבר עליהן במאבק איתן, הוא מגדיל בתוכו את ההשתוקקות שלו לבורא-כדי שיוכל להתייחד אתו באותה עוצמה, באותה תכיפות ובאותו הכוח, כפי שהדבר היה טרם התלבשות הנשמה בגוף. דווקא מספרם של מצבי החיבור והפירוד בין האדם לבורא-כשהאדם, ביגע וביזע, משתוקק לקשר עם הבורא-גורם לעמקות הדבקות ביניהם ולעוצמתה.

החיבור בין הבורא לאדם קיים תמיד. אבל כדי לתת לאדם אפשרות לגלות את אהבתו, הבורא מכניס ביניהם הפרעה שנקראת "גוף"-הרצון לכל תענוג אפשרי,

חוץ מהבורא. האדם צריך לעקור בהדרגה את ההפרעה הזאת, מחשבה אחרי מחשבה, כלומר להכיר בכך, שכל הנאה שמסיחה את דעתו מההשתוקקות אל הבורא, היא דבר רע. כתוצאה מהמאבק שלו בהפרעות, כל הפרעה מולידה הרגשה נוספת וחדשה כלפי הנאהב.

הבורא מסכם את כל ההשפעות שלו על האדם לשיעור אחד כללי, וכשהאדם מגיע לשיעור הנכון של סאה מלאה, אחרי שהשתוקק בהתמדה, בכל כוחותיו, ללא הפסק, רק לדבקות בבורא, רק אז מגיע הרגע הזה של הדבקות.

רק אז האדם מצדיק את כל מה ששולח לו הבורא, מהמצבים הנמוכים ביותר שלו ועד לפעולות הרוחניות הגבוהות ביותר. רק אז הוא מרגיש, שכל מה שקרה לו, היה רק מאהבת הבורא אליו ומרצונו להתייחד אתו. וכתוצאה מזה אהבת האדם לבורא נעשית בלתי מוגבלת.

אלא שכל עוד הנשמה של האדם לא התמלאה באור, לאורך תקופת ההתקרבות שלו, תחושת העצב מתגברת בו, כיוון שההשתוקקות עדיין לא נשלמה, ולכן הוא מרגיש יסורים ועינויים מרים בשיעור תשוקתו.

בתחילתו של כל מצב, חייב האדם לכוון את עצמו נכון מול כל מה שעובר עליו. קודם כל עליו להשיג את ההרגשה כי ישנו ה"אני", ויש כל מה שסובב אותו. אחר כך לבוא לכלל הבנה, שהלחץ שמופעל עליו מהסביבה יש לו מטרה מיוחדת; ואז להחליט, שהסביבה היא כוח עליון הפועל מתוך רצון, רגש וכוונה, במטרה ובתוכנית שנקבעו מראש. הבורא יודע לשם מה הוא עושה את זה ואילו אתה לא יודע, עליך רק מוטל להכיר בעובדה שהכל נעשה לטובתך.

הבורא והנברא מתאמצים יחד כדי לחדש את החיבור ביניהם. האדם מצדו מתאמץ תמיד-לראות שכל מצב ומצב הוא מהבורא. לפיכך הבורא תמיד שולח לו מחשבות חדשות, בדרך כלל בצורה של מכשולים. ועל כל מחשבה ומחשבה שבאה אליו, על האדם להסיק, שקיבל אותה מהבורא, כדי להשיג את המטרה: הדבקות בבורא.

האדם צריך לחפש את כל הטוב, הנצחיות, השלמות- בדבקות עם הבורא.עליו לחפש זאת דווקא בבורא, כי הנשמה של האדם היא משם, מהבורא, הרי רק בהיותה שם-אצל הבורא, היא מתמלאת.

בכל מה שקורה צריך להבחין כי יש "אני" ויש "הוא", ויש ה"מקרה"-המצב שבינינו. הבורא יוצר מצבים שמטרתם להביא אותי להתקשרות אתו. בהתחלה אלו רק מחשבות, ואחר כך, ממחשבות זה עובר להרגשות ולחושים. לבסוף יתגלה שכל ה"גוף", כלומר, כל הרצונות, המחשבות, כל המערכת הרוחנית והגשמית, כל העולמות, כבר לא יהיו נסתרים, כמכשולים ומסָכים שבין האדם לבורא. אלא אתה תרגיש, שה"הפרעות", ה"הסתרות", כל המערכת הנקראת "גוף", תהפוך למערכת פנימית שלך, ותחזק את הקשר בינך לבין הבורא, שהרי זו מטרתה-לחיבור ולא לפירוד ביניכם. ודע כי כל העולמות נמצאים בתוך האדם, הגם שעכשיו, לפי ההרגשה שלך, הם נמצאים כביכול לא בך, אבל זו רק צורה של הכלים הלא מתוקנים.

אנחנו לומדים שהחלק הפנימי ביותר של ה"פרצוף" (נשמה) הוא השורש שלו המכונה "שורש נשמה". אחריו באים, מהפנים אל החוץ, "נשמה", "גוף", "לבוש", "היכל"; ובמלים אחרות, "אדם", "לבוש", "בית", "חצר", "מדבר". מכאן רואים שההשגה באה תמיד בהדרגה. תמונת המציאות שנראית לנו היום, היא תוצאה מ"צמצום ב'", שבו חלק מהכלים, מרצונות הנשמה, יצאו מכלל שימוש-מ"כלים פנימיים" הם הפכו להיות ל"כלים חיצוניים", שהשימוש בהם אסור.

הכלים החיצוניים האלה-"בית", "חצר", "מדבר"-יוצרים בנו את התחושה של "עולם חיצון", כל מה שנתפס או מורגש על ידינו כקיים מחוצה לנו. בגמר התיקון, כשהאדם מתקן את הרצונות האלה, כל "הדרגות החיצוניות", כל הרצונות, נכנסים פנימה. העולם, בצורתו המוכרת לנו, נעלם.

בעל הסולם כותב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שכל העולמות נמצאים בתוך האדם. בגמר התיקון, כל העולם החיצון "נכנס" לתוך האדם-חומר העולם הופך להיות לחומר פנימי, שעליו האדם מרגיש את נוכחות הבורא. הדבר החשוב ביותר לאדם הוא לשמור על הקשר עם הבורא בכל מקום ובכל זמן, אפילו בדרגה הנמוכה ביותר. בעל הסולם כותב במכתב (דף ע' בספר "פרי חכם-אגרות"), שהעונש הגדול ביותר לאדם הוא ניתוק המחשבה על הבורא אפילו לרגע אחד, כי בכך ניתק האדם ממקור החיים.

מדוע רק על ידי הפרעות אפשר לחזק את הקשר עם הבורא?

האפשרות לחזק את הקשר עם הבורא, רק באמצעות הפרעות, נובעת מכך שבזמן שאדם מרגיש טוב הוא נעשה מכור להרגשה הטובה הזאת, ולא חושב על מקורה של ההרגשה, אבל כשהוא מרגיש רע, מיד הוא מחפש את מקור הרע, כדי לבטל אותו. הבורא שולח במכוון הרגשות של פחד, חיסרון, גרעון וחוסר ביטחון-אבל רק בהתחלה. זהו רק הקטע הראשון בתוך התהליך, בו ההתקרבות היא מתוך כפיה; האדם מתקרב רק כדי להתגבר על ההרגשות השליליות האלה. אחר כך האדם מתחיל בעצמו להשתוקק לבורא, עד שהוא מגיע למצב שנקרא "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני", מצב של אהבה גשמית-אגואיסטית, כלומר, בשביל עצמו, (עיין בספר "פרי חכם-מאמרים", דף ע'). לזה אנחנו צריכים להגיע. והמצב הזה נקרא "שלא לשמה".

הדרך שאנחנו הולכים בה, כל ה"שלא" הזה, שנקרא "זמן הכנה", עד המחסום לרוחניות, חיונית כדי לגדל כלים, רצונות, של תאווה אגואיסטית לבורא. רק אחר כך באה פעולה הפוכה, מַעֲבר מ"לא לשמה" ל"לשמה", מאגואיזם לאלטרואיזם, מ"הרצון לקבל" ל"רצון להשפיע" (לתת).

ואם עדיין אין הרגשה ברורה של הבורא?

ואם עדיין אין הרגשה של הבורא, בכל זאת יש מחשבה עליו! אם אין מחשבה עליו, האדם לא אחראי על מה שקורה, כלומר, הוא עדיין לא נמצא במדרגת ההכנה בה הבורא כבר מעורר אותו לקשר אתו. אבל אם יש מחשבה, זו כבר תחילת הדרך שלך לעבוד עם המחשבה הזאת. המכשול העיקרי הוא ללמוד לא לאבד את קצה החבל. זאת עבודה גדולה, זו היגיעה הפנימית שאנחנו צריכים להשקיע, ויש לדאוג רק לזה.

אחר כך מתחיל להתבהר לאדם, שבאמת חוץ מהמחשבה על הבורא אין שום דבר. כמו שאומר בעל הסולם, שכל המקרים, כל מה שמתרחש סביבך, אתך ולא אתך, כל מה שקורה בפנימיות שלך, בתכונות שלך ובמחשבות שלך; כל מה שאתה מרגיש במוח ובלב כלפי עצמך וכלפי הסביבה, מהפרטים הקטנים ביותר ועד לדברים הכוללים הגדולים ביותר, מגֵן ואטום ועד הגלאקסיות וכל היקום, הכל קורה רק כדי לחזק את הקשר שלך עם הבורא.

אלה שמחפשים קשר גלוי עם "הנותן"-הבורא, מתקדמים למטרה, וצריכים להבין שהם מקדמים ביגיעתם, היינו בעבודתם הפנימית, לא רק את עצמם אלא גם את כל הבריאה. בעל הסולם מסביר את זה ב"הקדמה לספר הזוהר" (עיין בנספח ב' "מן המקורות", במאמר "פנימיות וחיצוניות" עמוד 203).

איך ייתכן שהמציאות משתנה עקב העבודה הפנימית הזאת?

המציאות משתנה, משום שאם האדם עצמו מחזק את הקשר עם הבורא, אין צורך ביסורים, אותן צרות שבאות "יזומות" מלמעלה. הנסיבות החיצוניות ישתנו לטובה. הצרות מכוונות להכריח את האדם לחזק את הקשר עם הבורא, אבל בדרך כלל האנשים חושבים לחולל שינוי במציאות שלהם על ידי קמעות או "ברכות".

הפרט-היחיד "נסחט" על ידי יסורים, שהם סיוע וקריאה מהבורא כדי להשיג קשר עמו, אך לרבים הבורא מתייחס אחרת והוא מסתפק בהתכוונות אגואיסטית איטית שלהם כלפיו. אפשר לתאר את זה בצורה הבאה: היחיד נמצא בראש הפירמידה והרבים בתחתיתה, לכן היחס אליהם כה שונה. כמו כן, היחיד מפתח את הכוונה, והרבים מתחברים אליה עם הרצון הכללי; לכן עבודתם כל כך שונה, אבל שניהם כלולים באותה מחשבת הבריאה.

אנשים לא מבינים איך נעשים שינויים בעולם, אבל מתוך היסורים הגדולים האלה, בתת-המודע שלהם, הם מחפשים קשר עם כוח עליון, ומתפללים אליו, כי אי אפשר לסמוך אלא עליו. התפילה הזאת-המגושמת, הדוממת-פועלת. גם את ארץ ישראל קיבלנו כי חיפשנו והתפללנו, אך הכל התרחש בתת-המודע שלנו. כך זה קורה גם היום-הבורא, בעזרת היסורים, מכניס אותנו למצב ללא מוצא, ודוחק אותנו לפינה, עד כדי שנחפש מקום חליפי השקול לכדור-הארץ, אבל הוא לא יימצא... אלא אצל הבורא.

מדוע הבורא קרב את עמו לגשמיות ולא לרוחניות, לארץ ישראל הגשמית ולא הרוחנית?

השיבה לארץ ישראל התרחשה כתוצאה מתפילה שהיתה בתת-המודע שלנו, ונבעה מהרגשת יסורים-התפללנו עבור מקום לעצמנו. ואם נוסיף היום לתפילה שלנו, אפילו מעט הבנה שהכל קורה למען מטרה מסוימת, הרי התפילה שלנו, של הציבור הבלתי מסופק, תהיה מכוונת נכון, ויבוא פיתרון אחר, ברמת אחרת, רוחנית. ומשום שהרוחניות היא הסיבה לגשמיות, משם ירדו הנסיבות אשר ישנו את העולם שלנו ואת כל התהליכים המתרחשים בו.

אבל למה חיי האדם כוללים הרג, מוות ממחלות, מעינויים?

על פי הקבלה הכל קורה לפי החוק האומר שכל דבר צריך לחזור לשורשו. ישנו חוק יחיד שנקרא "חוק השתוות הצורה", שפועל להתחברות מלאה. במצב ההתחברות הזה נכללים כל המצבים שישנם מתחילת הבריאה ועד לסוף הבריאה. מצב ההתחברות המלאה מוגדר כסופי ושולט בכל המצבים הפרטיים האחרים. לכן ניתן לומר, שבעצם רק המצב הסופי הזה קיים. כל שאר המצבים פחותים מהמצב זה, וקיימים רק בהרגשתנו החולפת, ושיעורם הוא לפי מידת התיקון שבנו.

"הבורא" הוא חוק כולל; הוא פועל עלינו בהתאם למצב שבו אנחנו נמצאים; זהו יחס גמור העומד מעל כל הרגשות והיחסים האחרים שאנחנו מרגישים.

הרמה הגבוהה ביותר היא המקום בו הנשמה דבוקה בבורא. אם האדם נמצא במדרגה הנמוכה מהרמה הזאת, בין בעולם הרוחני ובין בעולם הזה, הרי חוק היחוד הזה, החוק של השתוות התכונות, מושך אותו לחזור לשורש שלו, על ידי שימוש בכוח הכפיה, בעוצמה יחסית למרחק האדם ממטרת הבריאה.

הדבר דומה למתכת בשדה מגנטי, או למטען חשמלי בשדה חשמלי, או לגוף שנמצא בשדה כוח משיכה: אם אין שיוויון כוחות בין השדה לגוף, החוק הזה מחזיר אותו או פועל להחזיר אותו בכוח למצב של איזון, למצב של השוואה עם השדה, למקור השדה.

כשהנשמה מתנתקת מהקשר שלה עם הבורא, מהשורש, ויורדת לגוף, לרצונות אגואיסטיים, לעולם שלנו, היא מרגישה את הניתוק הזה כהפרעה, כלבוש הנקרא "גוף". זה לא הגוף הפיסי-ביולוגי, אלא זה סכום של רצונות, הרצונות הפנימיים שלנו, ודווקא הם מפרידים אותנו מן השורש.

ההפרעות האלו נוצרו עם התרחקות הנשמה מהשורש. אלו מדרגות בהן היא ירדה ונעשתה "עבה" (אגואיסטית) יותר. לכן ניטרול ההפרעות האלו, התכונות האלו, הוא על ידי החזרת הנשמה לשורשה. וניטרול האגואיזם ייתכן רק בדרך אחת-אם נרגיש כי הוא הוא ההפרעה שלנו.

איך אפשר להרגיש זאת?

להרגיש זאת ניתן דווקא באמצעות מחלות, השמדה, פחד ממיתה שאין עמה רחמים ומשוא פנים. זהו החוק היחיד. אם אינשטיין רצה להגיע לנוסחה, שתקשר את היקום כולו ואת כל העולמות, אז דווקא החוק הזה, דווקא הנוסחה הזו של המשיכה למרכז על פי השתוות התכונות, היא הנוסחה הרצויה.

לא שאנחנו צריכים לשאוף רק לביצוע החוק הזה של השתוות התכונות, שהרי בעצמנו אין אנו מסוגלים לשנות בתוכנו את התכונות שלנו, אלא עלינו להשתוקק לשנות בתוכנו הכל בהתאם לחוק זה. כלומר, עלינו לרצות שהחוק הזה יתקיים אפילו היה בידינו לבטל אותו, עד כדי כך שאילו לא היה קיים היינו עושים את הכל כדי שיהיה כמו שהוא-וזה נקרא "להסכים עם החוק".

הדרך למעלה היא תמיד לפי העיקרון של "למעלה מהדעת", כלומר למעלה מהשכל. רק באופן כזה אנחנו יכולים לסגל לעצמנו תכונות יותר עליונות, כאלו שעוד לא נמצאות בנו. בתהליכים כאלה אין אנו נתקלים בשום מקום בעולם שלנו, כי באמצעות השכל שלנו, איננו יכולים להשיג את "שכל הבורא", "השכל העליון", אלא רק לפתח את זה שברשותנו.

בעולם הרוחני נעשה חילוף: שכלו של האדם מוחלף ב"שכל הבורא". זהו תהליך שמתרחש לאט לאט, שלב שלב. בכל דרגה האדם מקבל מנה נוספת של "שכל הבורא" במקום השכל הנוכחי שלו. ולכן בכל מדרגה צריך האדם להיפטר מהשכל של עצמו, ולקבל במקומו את "שכל הבורא". כדי לעזור לאדם, שולח לו הבורא תמונת עולם שאיננו מסוגל להבינה בשכלו, איננו מסוגל לקבל אותה ולהצדיק אותה-כתמונה שבאה לטובתו מהבורא. הבורא שולח לאדם תמונת עולם שנבראה על פי שכל המדרגה הבאה שלו, אליה הוא צריך לעלות.

במלים אחרות, חוסר ההתאמה בין תמונת העולם לבין זו המצויירת לאדם-בשכל העכשווי שלו-נותן לו אפשרות להבין, שמה שמתרחש הוא בהתאם לבורא ולא בהתאם אליו. מזה מתברר לאדם שאין לו ברירה, אלא להחליף את השכל שלו, כך שיוכל להסכים עם תמונת העולם המונחת לפניו.

מי שמתקדם בצורה כזאת נקרא "צדיק", כיוון שאמצעי ההתקדמות שלו הוא לתקן את עצמו כך, שיוכל להצדיק את הבורא בכל מצב ומצב. "צדיק" הוא מי שמצדיק.

אם האדם מודע לכך כי כאשר הוא מרגיש חוסר סיפוק כלשהו מהחיים, ולמעשה הוא מקלל בלבו את הבורא, הרי חוסר הסיפוק מהחיים כמוהו כחוסר הסיפוק ממקור החיים עצמו; כואב לו על כך שהוא מקלל את הבורא, ואז הוא מבקש כוחות-ואינו שואף לדבר מלבד היכולת להצדיק את הבורא בכל.

חזרה לראש הדף
Site location tree