אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ראיון עם העתיד / חלק 4 המגע עם העליון / לתקן את עצמי ולתקן את העולם
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

לתקן את עצמי ולתקן את העולם

יכולות התחושה שלנו גסות מאוד. אנחנו לא מרגישים אפילו מה שקורה בתוך הגוף שלנו, את ההתנגשויות בין המולקולות, את לידתם של תאים חדשים. לכן,כדי שנתחיל להרגיש משהו, צריכים להתרחש בנו הרבה שינויים.

כעבור זמן, מתחילים להרגיש תופעה חדשה כלשהי. אבל לפני שנולדת בך הרגשה חדשה, צריכים להסתובב בתוכך מיליוני גלגלים, מערכות, צריכים להתרחש תיקונים שונים, עד שהשינויים האלה יגיעו למידת רגש כזו שתוכל להרגיש אותם.

לימוד הקבלה פועל בנו בדרגות שונות של הנשמה שלנו, בתכונות ה"רצון לקבל", שאנחנו עוד לא מרגישים אותן. וכך זה מתרחש: אדם קורא ולא מבין כלום ולא מרגיש טעם בלימוד, מפני שזה פועל דווקא על התכונות שנמצאות מתחת לסף ההרגשות שלו. זה דומה למי שממלא כוס וחושב: "למה למלא את החלק התחתון של הכוס, הרי די אם אמלא את החלק העליון ואשתה, שהלא אני שותה רק מהחלק העליון של הכוס, ולמה לי לדאוג ליתר החלקים?"

ה"רצון לקבל" של האדם עובר תיקון באמצעות לימוד הקבלה; לימוד הקבלה עוסק ברמות של הנשמה, הכלי והרצון, שנמצאים ב"תחתית הכוס" שלו; הוא לא נוגע בהם, לא "שותה" אותם-לא חש את טעמם האמיתי, כל זמן שהם לא מגיעים עד למעלה, לאותו חלק שמשם הוא מתחיל להרגיש.

לאט לאט הוא מתחיל להרגיש; לאט, כי ה"רצון לקבל", האגואיזם שלו, עמוק מאוד ומסובך. הוא מותאם לאור-מספר התכונות שיש ב"רצון לקבל", באגואיזם, הוא כמספר התכונות של האור. לכן אפילו לא מבינים מה שלומדים, חייבים להמשיך וללמוד, בכוונה להשיג את תכונות האור, ולא סתם לשם הבנה.

בלי הכוונה הזאת, בלי ההשתוקקות להשיג את האור, לא יושג דבר, כי הכוח של הלימוד, של האור, פועל עלינו רק לפי כוח הכוונה של האדם, הרצון שלו.אלא שההתגלות היא איטית והדרגתית ואם כל מה שהאדם מרגיש, הוא קושר לשאלה העיקרית "מה הטעם בחיי?", הרי כל יתר השאלות, שנמצאות תחת השאלה הזאת, מתבררות מאליהן.

כשאדם מתקן את הרצון שלו, את הכוונה שלו, כל חלקי הבריאה שנמצאים תחתיו, החי, הצומח, הדומם, גם הם משתתפים בהתעלות הזאת, אף כי אינם מודעים לכך. הם אינם מסוגלים להרגיש בזה, כי רק בדרגת "אדם" אפשר להרגיש בשינויים רוחניים. אלא שההשפעה הכללית של האור מורגשת בכל מדרגות הבריאה.

שאר חלקי הבריאה לא מרגישים בתוכם את השאלה "מה הטעם בחיי?", אבל בכך שאדם שואל את השאלה הזאת ולומד בספר "תלמוד עשר הספירות", בכוונה לקשור את עצמו ל"עליון", לאור, בכך גם שאר חלקי הבריאה מצטרפים אליו לשאלתו, נכללים בו, ועוברים את התיקון בתוכו. ואגב, זו הסיבה שהאדם יכול להרגיש בתוכו את הטבע. למשל, כשטסים מעל ההרים, מורגשת במיוחד הדממה האימתנית שלהם והציפיה העצומה שלהם להתגלות הבורא.

האדם מעלה את כל חלקי הטבע: את הדומם, הצומח והחי. כל הצורות שבו,כל המינים והסוגים שבו עולים עם האדם, ללא פעולה כלשהי מצידם. ה"פעולה" היא עבודה עם "מסך"-תיקון עם הכוונה "למען הבורא", לתת. זאת המטרה של האדם, והאחרים לעומת זאת-אין להם מטרה, כי רק ה"אדם" מתקן, רק הוא שואל לשם מה הוא חי.

העולם משתנה בהתאם לאדם: אם האדם משתנה מעט לטובה, העולם משתנה מעט לטובה. אלא שהשינויים האלה הם כה קטנים, שאנחנו לא מסוגלים להבחין בהם, ובכל זאת הם קורים בהכרח ומיד, הן לטובה והן לרעה. הבריאה עוברת התפתחות הדרגתית (אבולוציה) מסוימת, שתלויה בשינוים שעובר האדם. לכל דבר בטבע יש רצון משלו לשמירה עצמית, לחיים. כך גם לאטום או לכל חלקיק אחר יש צורך לשמור על עצמו, על המבנה שלו, וזה "האגואיזם" שלו.

"כוח" הוא הגילוי החיצוני של הרצון. כלומר, כשאני רוצה משהו-אני עומד על זה, אני מושך, דוחף, עושה משהווזה נקרא "רצון". כשמדברים על כוחות הטבע, כמו כוח המשיכה, כוח חשמלי, כוח כימי, הרי בסופו של דבר כולם הם רק שניים: הכוח שמושך-לקבל, והכוח שדוחף-לתת. בטבע קיימים שניהם בלבד, וכל היתר הם רק תרכובת שלהם.

בעולם הרוחני ישנם רק האדם והבורא; האדם הוא הרצון לתת לבורא, והבורא הוא הרצון לתת לאדם. כל יתר הבריות, כלומר הרצונות, לבד מהרצון שנקרא "אדם", אין להם חופש בחירה, ולכן הם נקראים "מלאכים". רצון לקבל שאין לו בחירה, ולא הגיע לאפשרות לברר ולטהר את עצמו, חייבים לצרף אותו למי שיש לו חופש בחירה כדי לטהר ולתקן אותו, וזוהי העבודה המוטלת על האדם.

באופן כללי אנחנו מדברים על שני סוגי מלאכים: "יצר טוב" ו"יצר רע".בנשמת "אדם הראשון", הנשמה הכללית, הנשמה שנמצאת בעולם אצילות, נמצאות כל הבריות בצורה המתוקנת שלהן. אילו נשמת "אדם הראשון" לא היתה נשברת, היה האדם מתוך הכוונה "על מנת להשפיע" (לתת) מצרף לעצמו גם את "עץ הדעת", ומשיג מיד את גמר התיקון; ואז כל יתר המדרגות של הבריאה, גם הן היו מקבלות יחד איתו את גמר התיקון.

כל יתר המדרגות שאינן "אדם" הן בחינות הרצון: בחינת שורש, א', ב' וג'. ורק בחינה ד' נקראת "אדם" או דרגת "מדבר". המדרגות הקודמות לה, דומם, צומח, חי, הן רק מדרגות ביניים בהתפתחות הבריאה, ואין להן שום אפשרות לתנועה עצמאית, פנימית או רוחנית, משלהן.

בחינה ד' היא הרצון שמחליט בעצמו מה לקבל ואיך לקבל. לעומת זאת, במדרגות אחרות אין הרגשה זו ואפשרות לתנועה פנימית עצמאית איננה, ולכן תושבי אותן מדרגות נקראים "מלאכים". בחינה ד' נולדה מהן ונבראה אחרונה, כפי שכתוב בתורה, שהאדם נברא אחרון, ביום השישי.

ניהול הטבע

מקובל הוא אדם שתיקן את הטבע שלו והשיג את המדרגות העליונות של הבריאה. הוא רואה כיצד העולם מתנהל ולפי אילו חוקים. מאחר שתיקן את עצמו, הוא מסכים עם החוקים האלה, הופך את החוקים האלה לקיימים בכוח הרצון שלו, ובכך הוא מקבל אישור לנהל את הטבע.

באחרונה, גם החל המדע לגלות כי ביכולתו של האדם להשפיע על כל חלקי הטבע, על הדומם, הצומח והחי, באמצעות מחשבותיו בלבד.

כל חלקי הבריאה, וגם אנחנו, מתקיימים ומונהגים על ידי כוח שנקרא "טבע", או "בורא", שתכונתו "להשפיע" (מלשון "שפע"). כשמקובל משיג מדרגת תיקון מסויימת, משרכש מידה כלשהי של "רצון להשפיע", לתת, באותה מידה הוא יכול להצטרף להנהגת הטבע. בהתאם לכך נכלל המקובל, דרגת ה"מדבר", בדרגות הדומם, הצומח והחי שבטבע, ומוסיף לכל דרגות הטבע שפע רב, משנה את חוקיו, ומשפר אותו - בעזרתו הטבע נעשה רחום יותר.

כתוצאה מהתכללות נשמתו בנשמות אחרות ומהתכללות כל יתר הנשמות בתוכו, מעלה המקובל, לפי מידת התיקון שלו כלפיהן, גם את כל הנשמות האחרות, כלפי מעלה. מידת השפעתו על האחרות תלויה בגודל הנשמה שלו וביחודיותה, כלומר, מאיזה חלק של נשמת "אדם הראשון" היא יצאה: מן הראש, מן הגוף, מן הרגלים, או ממקום אחר.

דבר זה אינו תלוי באדם, אך מידת התיקון שלו בהחלט משפיעה על התעלות הנשמות ונכונותן לתיקון. כך (ולא רק בכך!) עוזרים המקובלים לעולם.

אדם מסוגל להבדיל בין טוב לרע רק בשיעור שמאיר לו האור. כשם שהוא מסתכל לאורו של הפנס ורואה רק עד קצה קרן האור, רק עד המקום שאליו היא מגיעה, כך אצלנו, האדם יכול להבדיל טוב מרע עד לאותו עומק, עד למקום בתוך האגואיזם שלו שאליו מגיע האור. לפיכך רק לפי מידת ההתגלות של הבורא אליו, יכול האדם לראות את הטבע האמיתי שלו, עד כמה הוא גרוע-ולהשתוקק לתקן אותו. לכן, אם אנחנו מבקשים מהבורא להתגלות אלינו כדי שנוכל לראות את עצמנו ולהיתקן, ולא בשביל הנאה עצמית, לתפילה הזאת הוא עונה.

אז מדוע אנו זקוקים לחוכמת הקבלה? ניקח סידור או תהילים, נלך לכותל ונצעק מהבוקר עד הערב: "הצילו!". אבל למי נצעק שם? למי שעשה לנו את הרע הזה? למי שמכה אותנו בכוונה? ואם נצעק אליו, האם הוא יפסיק להכות אותנו?

הבורא לא שומע את זעקתנו מאחר שליסורים האלה יש סיבה! הבורא רוצה שהתוצאה מהמכות האלה תהיה תיקון. ואנחנו צריכים להבין את זה ולענות לו:

"בכך שאתה מכה אותי אתה פועל נכון, הודות למכות שלך אני מבין שאני רע. אבל תן לי אפשרות לראות במה אני רע, ולתקן את זה." בדיוק לתפילה הזאת הוא מצפה, וזה בדיוק מה שעל כולנו לבקש. את זה עלינו ללמד את האנשים: שהפניה שלנו אליו צריכה להיות מכוונת לתיקון.

למה אני סובל?

קיים רק רצון אחד: "ליהנות לנבראיו". קיימת רק מטרה אחת, להביא את כל הנבראים להרגיש כל הזמן תענוג. קיים רק כוח אחד, הכוח שמוביל את כל הבריאה למצב שבו תוכל לקבל את התענוג. הכל בעולם הוא המחשבה היחידה של הבורא, הכל רק היא ורק למענה. לפיכך הכל נוהג רק לפי חוק אחד ויחיד, להחזיר את כל הבריאה לתענוג, לבורא, לאור.

אתה מבקש תענוגים לעצמך, אבל הם יכולים לבוא רק על ידי תיקון. לכן במקום לבקש ממנו טובות אנחנו צריכים לבקש ממנו תיקון, דרכו יבוא התענוג. מי שמבין, שהמכות באות אליו כדי שהוא יתקן את עצמו, הוא כבר החל להתקן. בהדרגה מגיעה חוכמה, ואז אנחנו משנים את עצמנו, זאת אומרת מקיימים את מה שרוצה מאיתנו שולח המכות. אין עלי להתייחס למכות עצמן, אלא להסתכל על מי שנותן לי את המכות האלה, אני מרגיש את היסורים כאמצעי שבלעדיו אני לא אגיב; בלעדי היסורים לא אפנה אליו.

אדם חייב להתעלות מעל ההרגשה הרעה שלו ולהתחיל לעבוד עם השכל,עליו לבדוק מדוע רע לו ומדוע מכים אותו, שהרי בלי כל ספק ישנו מישהו ששולח לו את המכות האלה, והאדם אינו חש את מטרתן ומתחיל לכעוס על הבורא: "האם זה נקרא רצון לענג את נבראיו? הרי לא קיים דבר נורא יותר ממה שאתה נותן לנו!" כאשר אדם מתחיל לשאול, זה נקרא שכבר איננו מתייחס רק למכות עצמן, אלא כבר יש בו את השכל להתבונן ולראות שקיימת סיבה למכות. הוא מתחיל לתקן את עצמו ובכך משפר את מצבו.

את זה אנחנו רוצים להסביר לכל האנשים: "חבר'ה, יש פה מטרה. יש תכלית.לא הערבים ולא הגויים אשמים במה שקורה לנו, אלא אנחנו בעצמנו. אנחנו סופגים את המכות מלמעלה, כי עוד לא התחלנו לתקן את עצמנו, אז בואו נתחיל לשפר את עצמנו וכל המכות ייעלמו."

בציבור חייבת להתפתח הכרה חדשה שנמצאת מעל לרגש. חוץ מרגשות חייב להיות גם שכל. השכל נחוץ לנו כדי שנוכל להתייחס לרע ולטוב בצורה מבוקרת.אם רע לי, כנראה שזה עבור משהו ויש לזה מטרה. חייבים להסביר את זה לכולם, הציבור שקוע בתוך הרגשה של "רע לי"-"טוב לי", ועד שהאנשים יתחילו לשאול: "למה זה קורה לי?" יעברו עוד מאות שנים של התפתחות.

המטרה שלנו היא להסביר למה מוביל מצבנו העכשווי. כמו שבעל הסולם כותב במאמר שלו הנקרא "מהות הדת ומטרתה": "הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד", כלומר הדת, קרי חוכמת הקבלה, קיימת לא לטובת הבריות ולא לטובת הבורא, אלא לטובת מי שעובד כדי להיתקן. כל הבריאה נבראה בשביל המטרה הסופית. אבל אם אתה מתייחס למה שקורה איתך רק לפי "טוב לי" או "רע לי", אתה נמצא רק במדרגות דומם, צומח או חי, ולא במדרגת "מדבר", מדרגה החסרה בכולנו.

השאלה "מה הטעם בחיי?" מתעוררת באדם כל פעם מחדש הודות ליסורים. הבורא לא שוכח אותנו, ויום יום מוסיף לנו יסורים. הבעיה שלנו היא: כמה נצטרך לסבול עד שנקלוט את העיקרון, שהיסורים באים רק כדי לעורר בנו משהו שנמצא מעל הרגשת היסורים. ועד אז אנחנו משלימים עם מציאות בה יום יום נהרגים עוד ועוד חיילים ואזרחים בפיגועים או בתאונות דרכים. ולאנשים נדמה שאין כבר מה לעשות, וזהו כנראה התשלום תמורת קיומנו.

זוהי בריחה של ממש מלהכיר את הסיבה ליסורים. במקום לשאול מדוע זה קורה לנו, אולי יש בזה איזה מטרה, אנחנו מרגיעים את עצמנו ומשלימים עם זה. אפילו כשאנחנו מקבלים יותר מכות, אנחנו משתדלים להרגיש אותן ככואבות פחות. גם אם יתחילו להרוג עשרות אנשים ביום, נרגיש את זה כאילו הורגים רק אחד בחודש. זה מה שקורה בחברה שלנו כבר היום. בהיותנו "גיבורים" וכביכול לא מרגישים יסורים, ולא את המכות, אנחנו מביאים עלינו עוד מכות, ואף גדולות יותר, כדי שבכל זאת נרגיש את הרגשת הכאב והיסורים עד למידה כזאת שנגיד לעצמנו: "מספיק, יש לזה סיבה, בואו נמצא אותה, הסיבה הזאת נמצאת בנו".

את ה"גבורה" הזאת, כדי לא להרגיש יסורים, את העיוורון הזה, הייתי מכנה "אגואיזם טיפש". זה כמו ציפור שמפחדת ממשהו ומחביאה את ראשה בתוך הכנף כדי לא לראות. במדינה שלנו פעולות כאלה הפכו לאסטרטגיה שלימה, אשר באפסיותה ובצרות האופק שלה מתפארים הפוליטיקאים, ובכל פעם מתחרים ביניהם בחוסר הבנתם מה עומד מולם.

מי שכבר עוסק בבירור הסיבה לסבל, שונה מאחרים בזה שיש לו נשמה מפותחת יותר, ולכן חובה עליו להסביר לכולם שקיימת סיבה לכל היסורים, שהיסורים הם דבר המכוון לדרוש מאיתנו איחוד עם "הכוח העליון". די בזה שכל העם, במקום לחשוב על המכות עצמן או על מצבו, יחשוב על מי ששולח לו את המכות, שזה הבורא מקרב אותנו לטוב. אם נשנה את המחשבה שלנו כך שבמקום לחשוב על המכות ועל האגואיזם שלנו, נתחיל לחשוב על המטרה, נפתור בזה את כל הבעיות.

חזרה לראש הדף
Site location tree