אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ראיון עם העתיד / חלק 4 המגע עם העליון / אדם כדרגה רוחנית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אדם כדרגה רוחנית

ברגע שמופיע באדם ניצוץ של רוחניות, דחף כלשהו שעדיין נסתר ממנו, הוא חדל למצוא סיפוק בחייו-ומתחיל לחפש משהו שמעבר לכסף, לכבוד, למין, לאוכל, לשליטה ולידע, ואינו יודע היכן נמצא הדבר שהוא משתוקק אליו באמת. זו הפעם הראשונה שהוא מרגיש שישנו דבר שלא נמצא בסביבה שלו בעולם הזה. זהו הניצוץ שמתפתח מאוחר יותר לרצון ברור בקשר עם הבורא, לדבקות בו.

בכל הדרך הזאת, האדם נקרא "אדם" בהתאם לדחף שלו להיות דבוק בבורא, שלפיו נמדדת קומת ה"אדם" שבו. דומם, צומח, חי ומדבר הם רצונות שנמצאים בנו, אבל דרגת "אדם" נמדדת לפי שיעור השתוקקותו לבורא. בהקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות" כותב בעל הסולם, שכל הרצונות חוץ מהרצון הנקרא "אדם", נמדדים לפי הדבר שהרצונות משתוקקים אליו:

בדרגת "דומם" הרצונות מופנים לאוכל, למין ולמשפחה, כלומר לתענוגים גופניים-בהמיים;

בדרגת "צומח" הרצונות מופנים לכסף ולביטחון;

בדרגת "חי" הרצונות מופנים לשליטה ולכבוד;

בדרגת "מְדבר" הרצונות מופנים לידע והשכלה;

בדרגת "אדם" משתוקקים לרוחניות, כלומר הרצונות של האדם התפתחו עד כדי כך שהוא נמשך למשהו שמחוץ לעולמו.

בכל אדם ישנן תכונות שהוא שואף לשמר אותן כמות שהן ותכונות שהוא רוצה לשנות למען רוחניות. באותה מידה שאני מוכן לשנות כמה מהתכונות הפנימיות שלי, לטובת השגות רוחניות, באותה מידה אני נקרא "אדם". ואילו באותה המידה שאני לא מסוגל לוותר על תכונות מסויימות שלי, אני נקרא "בהמה". מדרגת "בהמה" ומטה-זהו מצב שבו האדם אינו רוצה להשתנות, כלומר מסרב לשנות את התכונות שבתוכו.

כך למשל, הוא חושב שלפי שעה איננו מסוגל להיפטר מכל מה שבתוכו,אפילו למען המטרה. במקום שאינו מסוגל לוותר על משהו, הריהו עדיין בדרגת "בהמה". זוהי בעצם הניגודיות שישנה בין כלל הציבור לבין אדם יחיד.

אין ניגודיות גדולה יותר, אין שונות גדולה יותר בכל הבריאה כמו זו בין הבורא לנברא, שמתבטאת בעולם שלנו בניגודיות שבין הרבים ליחידה-מקובל. כלל הציבור מתקדם בהתאם לטבע שלו, ואילו יחיד בעל האישיות, המשתוקק להגיע לבורא, מתקדם בהתאם לתכונות הבורא שבו.

השוני העיקרי הוא בחינוך. לקהילה עדיף להיות שמרנית, בדרגת דומם, בלתי משתנה. כל מה שנלמד בה צריך להישמר ולהתקיים ללא שינויים, אין לזוז ימינה או שמאלה; ובדרך הזאת העם נשמר ולא מתבולל. לעומת זאת, אצל היחיד, עד כמה שאישיותו שונה מכולם ולא צייתנית, ומונהגת רק על ידי תחושות הלב,כך היא אצילה יותר. לכן אין לבלבל בין המצבים והדרך של יחיד בעל אישיות ושל "אחד מן הציבור".

אבל מי שחש השתוקקות לבורא, שיש לו ניצוץ בלב, בשבילו קיימת תורה אחרת, כפי שנאמר בתורה: "דעת התורה הפוכה מדעת בעלי-בתים". אדם כזה חייב לפתח בתוכו את היחודיות שלו בעזרת לימוד בספרי הקבלה.

הלימוד בספרי הקבלה נאסר בעבר על הציבור הרחב. המקובלים היו אלה שקבעו את האיסור הזה על נשים, ילדים וגברים מתחת לגיל 40 (בקבלה, גיל 40 הוא גיל "בינה"-כשהאדם כבר מבין שחייו הם למען נתינה, מה שכלל הציבור אינו מסוגל להבין, כי עודנו בדרגה בהמית). כלומר, אלה שעדיין לא התפתחו מספיק, שאינם יכולים ללמוד קבלה.

הרב שלי, הרב ברוך אשלג, אמר, שכל ספרי היהדות שנכתבו לפני בעל הסולם (שחי בין השנים 1954-1885), נכתבו על ידי מקובלים מתוך השגה רוחנית. לאורך כל ההיסטוריה, המקובלים קבעו את החינוך של הכלל ושל לומדי הקבלה.

מתחילים מבקשים לדעת אם הקבלה מנוגדת לדת. ובכן, הקבלה הפוכה מכל דת, כי הקבלה היא מדע-ודת היא ההיפך ממדע. עם זאת הקבלה לא שוללת את הדת.

ברגע שיש ניצוץ, הרגשה של הופעת נשמה-חייבים ללמוד קבלה. כשנשאל הרב קוק: "מי יכול ללמוד קבלה?" הוא ענה בפשטות: "כל מי שרוצה!" כי הרצון הוא המדד היחידי להתפתחות הנשמה.

בעל הסולם כותב שאם אדם ראוי ללמוד קבלה ואינו עושה זאת-הוא הסיבה לכל האסונות, כי לא הכניס את החלק שלו, את עצמו, להנהגת הבריאה. החוק הכללי של כל המציאות בנוי כך שאם אדם חייב להשתלב באופן פעיל בהנהגת המציאות ואינו משתלב, בא הכוח הנוקשה של הטבע וממלא את מקומו. ההחלפה הזאת בין כוח הטבע לכוח האדם, מורגשת בעולם שלנו כאסונות וכיסורים. ברגע שאדם מתחיל לחוש השתוקקות לבורא, עליו ללמוד איך לתקן את עצמו ובכך לשנות את כל המציאות. אם הוא לא עושה זאת, הוא הופך להיות מקור לכל האסונות בעולם.

בתקופת המנדט הבריטי רצה בעל הסולם לפרסם עיתון קבלי. הוא ראה שכבר הגיעו הזמנים שבהם כלל הציבור התקרב לדרגה הרוחנית, שקודם הגיעו אליה רק יחידים. לכן רצוי להסביר לעם מהי קבלה. אלא שיש עדיין ללמד אותה בצורה פשוטה וקלה: לספר מה קבלה יכולה לתת לאדם, מהי מטרתה, ואז לתת לכל אחד לבחור את בחירתו ומי שבאמת נמשך לעליון, יבוא. אם לא ניתן לנשמות הזדמנות לבחור, כלומר להתפתח בצורה חופשית, נביא לעולם הזה צרות רבות.

החינוך הזה נדרש דווקא עכשיו ויותר מאשר לפני 100 או 200 שנה. הסיבה לכך היא שאף על פי שהחינוך תמיד תפס את המקום החשוב ביותר אצל יהודים, ובני שלוש שנים התחילו ללמוד תורה, הרי רק אחרי הגירוש האחרון שהתרחש במאה שעברה, עם החזרה לארץ ישראל, החלה תקופה חדשה בהתפתחות הנשמות. בכך שהבורא החזיר אותנו לארץ ישראל, הוא החזיר אותנו ל"קרקע רוחנית". כלומר, הוא נתן לנו אפשרות לפעולות רוחניות ולהשגות עליונות. התהליך הזה מתחיל רק עכשיו, לכן קודם לא היה צורך להסביר את הקבלה לדור שלם.

בעבר לא היה צורך בלימוד הקבלה. בעל הסולם כותב שהיו רבים שהגיעו לדרגות רוחניות גבוהות דרך תורת הנגלה. אבל בספרי תורת הנסתר יש הארה גדולה יותר של האור העליון, שיכולה לעזור לאדם לעבור תיקון. כל ספר קדוש כתוב מהדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, מדרגת "גמר התיקון", אבל בספרי הקבלה שנכתבו לדור שלנו, ישנה הארה מיוחדת ולא הארה כללית, משום שהם נכתבו במיוחד כדי לעזור למי שמשתוקק להתעלות רוחנית בזמננו זה.

פעם, לאחר שהרב שלי שוחח עם איש אחד, שאלתי אותו אם אותו איש מקובל. הוא ענה: "אני חושב שחלקית כן." שאלתי בהפתעה מה זאת אומרת "חלקית", ענה לי הרב: "הוא לא רוצה להיות נגלה ולכן לא ניתן לראותו."

קיימות דרגות הבנה גבוהות שאם אדם נמצא בהן הוא לא יכול לטעות, אבל בתחילת הדרך ובאמצע הדרך ישנן דרכים שונות, בהתאם לשורש הנשמה. לכן המקובלים לא תמיד גלויים זה לזה, ולפעמים דואגים להיות נסתרים איש מפני רעהו.

הוא המשיך והסביר לי: "הוא צריך לגלות לך את ה 'מסך' שלו. אם מקובל לא רוצה להתגלות, הוא יכול לבוא אליך כשיכור או כאדם חסר ערך. אבל אם הוא רוצה בכך, הוא מגלה את ה 'מסך' שלו ושניכם מתחילים לעבוד יחד בכלי משותף, ואז הכל שונה. זה כמו שני מומחים שעושים אותו דבר ושקועים בתוכו. הם מבינים איש את רעהו. הם אפילו לא זקוקים למילים. הם נכנסים לגילוי משותף."

כל תהליך העבודה הרוחנית נובע מפרצוף רוחני, שנקרא "זעיר-אנפין ונוקבא" (זו"ן), שבעולם האצילות. קיימים הבדלים ודרכים שונות בעלייה רוחנית, ואת זה ניתן לראות בחלוקה של עם ישראל לשנים-עשר שבטים, שהנישואין ביניהם היו אסורים. מצד אחד, אהבת ישראל, עם אחד. ומצד אחר, איסור לחיות יחד, להינשא זה לזה, להתחבר ולתקן זה את זה, אלא כל אחד מתקן את חלקו בנפרד, שכן יש דרכים רבות לתיקון, ואין זו נוגדת את זו. דבר שנראה לנו עכשיו מוזר ומשונה.

הנשמות יכולות שלא להתאחד, משום שהאיחוד ביניהן מתרחש רק בדרגת "גמר התיקון". ההבדל הגדול ביותר מתברר ואז עובר תיקון, לפני האיחוד האחרון והגדול עם האור העליון. הבירורים הגדולים ביותר עודם לפנינו. יש להבין שזהו תהליך טבעי שעוברת כל האנושות, הנשמה הכללית. העם צריך להישאר כפי שהוא, אבל אלה הראויים ויש רבים כאלה, אסור למנוע מהם את לימודי הקבלה. על כך מתריעים גדולי המקובלים.

מקובלים אינם אומרים שצריך ללמד את כולם. אבל בדרגה שלנו צריך להיות מובן כי קבלה היא שיטת התפתחות שמחייבת כל אחד. אנשים באים, שומעים, הולכים, ובדרך הזאת מכינים את עצמם לשלב הבא בתיקון. קריאה בספרי קבלה היא תיקון, וכל השאר תלוי בבורא.

מה שנלמד איננו נעלם. אם בא ועזב, בעוד 200 או 300 שנה יחזור. כל אדם בנוי בצורה אחרת. אין כאן שום פסול, אלא סדר מסויים. המקובלים צריכים לארגן את העבודה שלהם עם כל האוכלוסיות השונות שבציבור, לפי הסדר שנקבע למעלה. אין להתנגד למה שיורד מלמעלה. יש לעשות כמו שבעל הסולם אמר, לפזר את ספריו שלו שנכתבו במיוחד לדורנו, לפזר את הידע, ומי שיתפוס אותו, סימן שהחומר נחוץ לו.

לדוגמה, סידור התפילה (ראה איור 1, עמ' 41). זהו סדר התיקונים שהאדם צריך לעבור; סדר עבודת האדם. התפילה היא העבודה שבלב. ואנו נדרשים להגיע למצב שהתפילה תהיה בלב, שהעבודה הזאת תשפר את התכונות הפנימיות שלנו, את הרצונות שלנו.

יש לנו טבע שנקרא "יצר הרע" ונמצא בנו ניצוץ אלוקי מלמעלה שאי אפשר לכבות אותו. שני אלה מנוגדים זה לזה ויוצרים בתוכנו לחץ פנימי מתמיד. בזמן ששולט בנו היצר הרע לא מרגישים לחץ, אבל אם מפתחים את הניצוץ האלוקי מתחולל ביניהם מאבק, שבסופו נכנע היצר הרע ואנחנו נעשים "אדם".

מכאן שטוב להיות באחד משני הקצוות, "בטבע בהמי" חסר דאגות, או בקשר מתמיד עם הבורא כ"אדם". רע להיות באמצע בין שני הקצוות. והיום אנחנו באמצע ולכן חסרה לנו שמחת חיים.

פעם היה מספיק לנו לצפות במשחק כדורגל, לפצח גרעינים מול הטלוויזיה, לטייל, לבלות בפאב. והיום "כל המוסיף גורע-"רע לנו בתקופת המעבר מדרגת "בהמה" לדרגת "אדם". זו תקופה לא נעימה שיכולה להימשך שנים רבות. אין לאן לברוח. כמו שאומר דוד המלך בתהילים: "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך".

אדם שמודד את עצמו ביחס לבורא מרגיש את עצמו מקולקל, וטעון תיקון. השלמות מתגלה לו רק לאחר שהוא מגלה את הרע שבו. מי שקיבל שיטה רוחנית אחרת וחונך לשלמות, לא מרגיש שחסר לו משהו- אבל יום אחד גם הוא יתחיל להרגיש את הנקודה שבלב, ובתוכה את הבורא- ואז הוא ירגיש את ההבדל ויגיע להכרת הרע.

את הקבלה אסור להפיץ בצורה תוקפנית, בכפיה, כדי לא להפריע להתפתחותו של האדם. האדם בעצמו צריך לשאול את עצמו בשביל מה נולד, בשביל מה הוא חי. יש רק להביא אותו לשאלה זאת.

עבודה למען הבורא היא העבודה שאדם עושה כדי להשוות את תכונותיו עם תכונות הבורא. זהו המאמץ היחידי, שאדם עושה כנגד רצונו הוא. כל שאר המאמצים שלו הם רק כדי לספק את הרצון שלו.

האדם שוקל: "אני מקבל כך וכך מכות לעומת כך וכך הנאות. מה כדאי לי יותר, להידחף קדימה על ידי המכות או להימשך קדימה על ידי הנאות?" הכל נעשה לפי חישוב שמאפיין גם בעלי חיים. ידועה שיטת האילוף של החיות בקרקס-המקל ואחר כך הגזר. הדוב שבקרקס מתחנן לקבל קוביית סוכר כי מצא שכדאי לשעשע קהל ובתמורה לקבל את התענוג.

"אדם" הוא מי שיכול להינתק מהשכר. זה לא אומר שהוא לא מקבל שכר; הוא עובר לשיטת תשלום אחרת. קודם הוא מבצע צמצום (הנקרא "צמצום א'") כדי לא לקבל לעצמו כלום, ופירוש הדבר לעבור את ה"מחסום"; ואז מתחיל חישוב אחר-חשבון למען הבורא. לתת לבורא-זאת המטרה; זו תכלית החישוב. כל החישובים מכוונים כדי לאבחן את המטרה בדיוק רב ככל האפשר: מהי המטרה, מה הכוונה, מה האדם רוצה להשיג מכל המאמצים שלו. ואז הוא מגיע לתוצאה והיא, שהוא מעוניין לתת לבורא תענוג רב ככל האפשר.

יש בורא ויש נברא. הנברא עובר כל מיני שלבים, מראשית ההיסטוריה האנושית ועד היום וכך הלאה עד גמר התיקון. אנחנו חיים בעולם הזה וחוזרים ושבים אליו פעמים רבות. מגלגול לגלגול אנחנו מתפתחים ולכל זה יש מטרה. החל בדרגה מסוימת של התפתחות האדם הוא נעשה פעיל בהתפתחותו הוא. בשלב זה הוא מרגיש קריאה מלמעלה בתוך הלב שלו, כאילו משהו מושך אותו, דוחף אותו, לקראת משהו.

אם האדם ידע שהדברים האלה קיימים, הוא יזרז את התפתחותו הוא. שהרי ברגע שזה בא לידיעתו, והוא קורא על זה ורוכש ידע, זה מעורר עליו הארה של "אור מקיף" והתפתחותו מואצת. לכן ראוי והכרחי ללמוד את עקרונות הקבלה (למשל מתוך ספר "מתן תורה" של בעל הסולם) גם בבתי הספר כדי לזרז את התפתחותם של הילדים. הילד לא יצטרך להתגלגל עשר או חמש-עשרה פעמים אלא אותו תהליך הוא יעבור תוך גלגול או שניים, ויחסוך לעצמו יסורים מיותרים.

חזרה לראש הדף
Site location tree