אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / ערבות החברים / המדרגה שמעל לטבע שלנו
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

המדרגה שמעל לטבע שלנו

שיחה (20.1.2005) על מאמר הערבות (אותיות י"ח-כ"א)

מאמר הערבות הוא המפתח לשער של העולם הרוחני. וכך אכן הוא מתחיל ואומר: וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל אם מסכים הוא לקבל עליו את המצוה של אהבת הזולת בשיעור הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו.

לזכיה באור העליון יש תנאי מקדים: כל אחד חייב להגיע למצב הפנימי שנקרא "ערבות", שהוא הכנת הכלי. אדם שלא יהיה בתוכו התנאי הזה, לא יתלבש בו האור העליון והוא ישאר בחושך הרוחני שבו הוא נמצא כיום. ואם כך, המשימה היחידה שלנו היא להשיג את התכונה הזאת, את הכוח הזה, שנקרא "ערבות".

דהיינו שכל אחד מישראל, שנקרא "ישר" "אל", שמשתוקק להגיע להכרת הבורא, יקבל על עצמו, לא בכוח, אלא ירצה ויקבל, כלומר, יממש את הרצון, יגיע לאותו רצון, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה. איך לעבוד עבור כולם? למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, זאת אומרת, כמו שהאדם לא שוקל את הרצונות והמחשבות שלו, אם הם כלפי עצמו או לא, כי לבטח הם כולם לטובתו (כי כך הוא נברא בצורה טבעית), כך הוא אמור להגיע למצב שכל הרצונות וכל המחשבות שלו יעבדו בצורה טבעית הפוכה ממה שאנו חשים כרגע.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, שהם מוכנים לעשות כל מה שנדרש, כדי להגיע ל"שמיעה", לתכונה שנקראת "נשמע", לתכונת הבינה, לתכונה של אהבת הזולת, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, כלומר, שכל אחד מהחברים מתוקן עד כדי כך, שהוא לבטח דואג רק לחברים ולא לעצמו. והוא לא עושה זאת בצורה מלאכותית, מאולצת, אלא בצורה טבעית. כי "ערבות" משמעו שהוא חותם עליה, ולא שבעוד רגע קורה לו משהו, שמפיל אותו מהדרגה הזו, אלא שתכונת הבינה הופכת לטבע שלו.

אשר רק אז, לאחר שנעשו ערבים זה לזה, נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת אין ויתורים. זאת אומרת, הערבות היא התנאי ההכרחי שעליו אין ויתור, כי זהו הכלי שבו מתגלה הבורא, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו. לא רק שממלא כל צרכי חבריו, אלא נותן להם ביטחון והם נותנים לו ביטחון שאיש מהם לא יחסר דבר, ולכן כל אחד מהם יכול לתרום ולהשפיע לאחרים.

"ערבות" משמעו גם שהוא לא יכול לחשוב על הזולת אם לא חושבים עליו, שאז מובטח לו שלא יחסר כלום ויכול לחשוב עליהם. ואם הוא לא חושב עליהם, אז גם להם יחסר אותו התנאי להיות בערבות כלפיו. זאת אומרת, תנאי הערבות חייב להתקיים בכולם יחד בצורה הדדית ומלאה ובהסכמה משותפת.

ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, מדוע? היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו, מדוע? כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף, כלומר, כל העולם, אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו. עדיין אין כוח הערבות. אבל אם ישנה התחייבות, נכונות, מצד כל אחד להתייחס לאחרים בלי תנאים מוקדמים של "קודם אתה ואחר כך אני", או "קודם בוא נראה אותם עושים, ונותנים לי כוח", אלא כולם יחד אומרים "נעשה ונשמע", זאת אומרת מוכנים בלי שום חשבון לצאת כל אחד מעצמו, למרות הידיעה שהם זקוקים לתמיכה הדדית או אז נעשים ראויים לקבלת התורה.

ומטעם זה לא היו מוכנים כלל לקבל התורה מזמן אברהם יצחק ויעקב. מדוע? אלא עד שיצאו ממצרים והיו לאומה שלימה בפני עצמה, כי אז נעשתה המציאות שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו בלי שום דאגה והרהור כלל, מפני שנעשו לאומה שלימה, לשש מאות אלף איש, לאותו מספר שלם, שאם הוא מופיע כלפי כל אחד ואחד, הרי בדאגתו לכל אחד ואחד, הוא נותן לו הרגשת ביטחון כזאת, שכל אחד יכול למסור את עצמו למען הזולת.

משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים הכרח הוא אשר חלק מסוים מצרכיהם היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו המלאים אהבה עצמית, ונמצא שאותו שיעור המסור בידי הנכרים יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל, כי חבריו לא יוכלו למלאות לו מחסוריו אלו משום שאינם בידיהם, וכבר נתבאר שכל עוד שהיחיד מוטרד בדאגותיו עצמו, כלומר, כל עוד מישהו אחד לא מוסר את הרגשת הערבות לזולתו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של ואהבת לרעך כמוך. לכן תנאי הערבות חייב להיות תנאי הדדי, שמתבצע בבת אחת בין כולם.

זהו תנאי קשה מאד, שלא בכוחו של האדם להתקרב אליו, ולא בכוח האנושי לקיים אותו; דרישה בלתי מציאותית, אם מנסים לפתור אותה בצורה ישירה, לגשת אליה כמות שאנחנו. זהו דבר בלתי אפשרי אם נמצאים בטבע הרצון לקבל, שידוע לנו עד כמה הוא הפכפך, שמשתנה בכל רגע; ולכן אינו מאפשר להגיע למצב שכולם יגיעו להסכמה הדדית בו-זמנית. אלא אם מאחורי אותו תנאי חמור ישנו איזה פתח נסתר, שאם נתייחס אליו נכון, תתרחש הערבות.

כי אין אף דבר שהבורא ברא, שלא נועד להתממש בבריות. צריך רק לדעת היכן לפעול כדי לממשו. הטבע שלנו כבר נמצא בנו, ולנו עצמנו אין יכולת מתוך הטבע שלנו להחליף, לשנות, לתקן אותו עצמו. משום שאפילו הרצון לקבל עצמו, אם מתחילים להרגיש שהוא רע, מרגישים שהוא רע מפני שהוא ריק, מפני שאינו מביא לנו תענוגים. לכן קובעים שהוא רע. כלומר, לא שהוא עצמו רע, אלא התוצאה ממנו היא רעה.

לכן לא נכתב מלמעלה, שעלינו בעצמנו להחליף את הטבע שלנו ולהפוך אותו פתאום מאהבה עצמית לאהבת הזולת. הרי אין ביכולתנו לעשות זאת. אלא יש כוח עליון שנקרא "האור העליון", שהוא פועל ועושה את השינויים האלה בקלות ומשנה את הכוונות: במקום להכניס הכל לתוכנו, אנחנו נרצה להוציא הכל לאחרים. "האור העליון" הופך את הפעולה הזאת אצלנו לטוב, ולעונג ממש.

אלא צריך להזמין את פעולת האור העליון שיתקן אותנו, ועלינו ללמוד איך לעשות זאת. העובדה שהערבות נראית בלתי מציאותית מרמזת על גודל השינוי שיתחולל בנו, ולאיזו מדרגה נגיע אז מעל הטבע שלנו.

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, כלומר, עד שהאדם נהיה אחראי, ומבין שהכל נתון בידיו. שבכוחו לפעול כדי להגיע למטרה. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה. וכך עלינו להרגיש עכשיו בחיים, שהכל נמצא בידִי ובידי חברַי, שהכל תלוי בנו. ואם כולם מחליטים יחד למלא אחר התנאי הזה, אין כוח בעולם שיכול להפריע להם.

תנאי הערבות הוא נצחי. לא שהאדם מקיים אותו, מקבל התגלות האלוקות, מתמלא באור העליון ואז נעשה חופשי. אלא, ונמצא משום זה, אשר אפילו שמילא את תנאי הערבות והגיע לקבלת התורה, זאת אומרת, נשמתו התמלאה וכל נשמות ישראל קיבלו תורה, גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מעטים מישראל, יגיעו למצב שהם פתאום לא מקיימים את תנאי הערבות, יבגדו באדם מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המעטים מטרידים לכל יחיד מישראל לדאוג עליו בעצמו. כלומר, אם מישהו בקבוצה מתחיל פתאום לחשוב על עצמו במקום לחשוב על האחרים, הוא מיד מוציא מכל אחד מחברי הקבוצה את היסוד שיכול לתת כוח הערבות.

כי אותם המעטים לא יחמלו עליו כלל, וממילא נמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם כנ"ל, באופן אשר אותם פורקי העול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתם באהבה העצמית. כי בערבות אין איש יכול להצטיין על פני זולתו, להגיע לתיקון ולמילוי, לרוחניות ולדבקות, למטרת הבריאה, על פני האחרים. אלא קיום התנאי הוא הכרחי. וברגע שאחד מפר את חוק הערבות, בכך הוא מונע מכולם את יכולתם להגיע לערבות ולמילוי התורה.

שהרי לא יוכלו לעסוק במצות ואהבת לרעך כמוך, ולהשתלם באהבת זולתם בלי עזרתם, כאמור. תנאי הערבות ראשיתו בתחילת הדרך הרוחנית ולאורך כל הדרך הוא הולך ונשמר יותר ויותר על ידי החברים עד גמר התיקון וגם לאחר גמר התיקון. כלומר, לא ניתן להפר אותו או להחליש את ההתחייבות ההדדית הזאת.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום והן מצד השלילה, כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות עד שכל אחד דואג וממלא כל מחסורי חבריו, הנה נמצאים משום זה שיכולים לקיים התורה והמצוות בשלימות דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו (כנזכר במאמר "מתן תורה" אות י"ג). שזו מטרת הבריאה.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הריהם גורמים לשאר האומה להישאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם מבלי למצוא שום מוצא כדי לצאת מעמידתם המזוהמת כמבואר. החברים הם הדיינים סביב האדם, והוא תלוי בהם בצורה הקצרה, הקשוחה והישירה ביותר. כל אחד צריך להרגיש שצינור החמצן שלו, הברז של חייו, נמצא בידי כל אחד מחברי הקבוצה, שבידיהם החופש והכוח לסגור אותו ברגע שאינם חושבים עליו. לאדם עצמו אין שום שליטה על המחשבה הזאת.

יח. ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חברו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל (ויקרא רבה פרשה ד'). למה הוא שוטה? כי אינו מבין, שאם הורג את השני, הורג את עצמו. מֵילא, שיוצא מהתקנון, מההתחייבות לערבות, אבל הוא אינו מבין שגורם צער לאחרים, ושהצער הזה חוזר אליו עצמו. כי נשמת האדם כלולה מכל הנשמות הפרטיות של כל האנשים, כל באֵי העולם האחרים, כל נשמת אדם הראשון.

כל אחד מאתנו כלול מכל הנשמות. וברגע שאחד מאתנו מפר את חוק הערבות, מתקלקל חלקו בכל יתר הנשמות. ואז כל הנשמות, באותה מידה שהכניס בהם קלקול, נעשות שליליות ומקולקלות כלפיו. כלומר, מרחיקות אותו באותה מידה ממטרת הבריאה. ובכך הוא מטיל על עצמו את כל כובד משקלו של הרצון לקבל, המקולקל, שגרם לכולם, ויאלץ לתקן אותו ביגיעה מפרכת מאוד. כי בהפרת הערבות יש חומרה גדולה מאוד.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם, רק התחלה, להגיע לדביקותו יתברך כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה. בכך שהאחד הורג את עצמו, הוא הורג את כל יתר הנשמות, באותה מידה שכלול מהן. ויצטרך לשלם על כך, כי בכך גורם נזק לכל הכלי. ומכאן רואים עד כמה שהערבות היא עניין הכרחי ותנאי חמור הן בקבלתו והן בשמירתו וקיומו.

יט. ורבי אלעזר בנו של רשב"י מפליג עוד יותר בדבר הערבות, ולא די לו שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי, כי הכל מודים שמתחילה דיה ומספיקה אומה אחת לקיומה של התורה והיינו רק להתחלת תיקון העולם, מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת, כאמרם ז"ל שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, כלומר שהיו שקועים בזוהמת האהבה העצמית עד למעלה מחוטמם, אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה וכדומה, עד שלא היה אפשר להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים לפרוש מאהבה העצמית.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון שיהיו מוכשרים לקבלת התורה זולת בני אברהם יצחק ויעקב, מדוע דווקא הם? שזכות אבותם עמדה להם, שמראש היתה הכנה בתוך האנשים האלה, בתוך אותן נשמות. וכמו שאמרו רז"ל, האבות קיימו כל התורה עוד בטרם שניתנה. ולכן החלקים שהם תיקנו נמצאים בתוך כל אחד ואחד מהאומה. וזה מה שנקרא, שיש לה זְכוּת. שיש כבר חלקים זכים, שעל ידם אפשר להתחיל בתנאי הערבות.

שפירושו שמתוך רוממות נשמתן היתה להם היכולת להשיג ולבא בכל דרכי ה' בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדביקותו יתברך בלי הקדם הסולם של המעשיות )המעשים( שבתורה, בלי הערבות, הם השיגו רוחניות, בגלל זכות הכלים. שלא היתה להם האפשרות לקיימם כלל, את תנאי הערבות, שבלי ספק הן הזיכוך הגופני והן הרוממות הנפשית של אבותינו הקדושים פעלו הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה, וזכותם זו עמדה להם לאותו הדור של מצרים, שאחרי תקופת האבות קיבלו תוספת של רצון לקבל.

אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, יצאו ממצרים "ברכוש גדול", עם כלים גדולים של אח"פ, לעומת כלים של גלגלתא ועיניים, שהיו לאברהם, יצחק ויעקב חסד, גבורה, תפארת כלים דהשפעה. מה שאין כן במצרים, קיבלו נה"י, כלים דקבלה, ולמרות שהיו מצוידים בכלים דחג"ת, יכלו על פני כלים דתנה"י, לצמצם את התנה"י, ולקבל על עצמם את תנאי הערבות. שכל אחד קיבל עליו את העבודה הגבוהה הזאת וכל אחד ואחד אמר בפה מלא, כלומר, בכל הלב הפה הוא ביטוי של הלב, היינו, כל הרצונות נעשה ונשמע.

ומטעם זה נבחרנו מתוך הכרח לעם סגולה מכל העמים. כי בזכות אבותינו קיבלנו תיקון, שיכולנו לקבל על עצמנו ערבות, ובתוך כלי הערבות לקבל תורה. ובכך ישראל נעשה לעם סגולה. ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד נכנסו בערבות הדרושה ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר, וזה פשוט כי מציאות היא, ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו.

בשורשנו, מה שקרה אחרי יציאת מצרים, הוא שקיבלו את תנאי הערבות, ועל ידה זכו להתגלות האלוקות. כל אחד ואחד הרגיש את העולם הרוחני, שהבורא הוא השולט על כל המציאות, ושתכונת ההשפעה היא התכונה האמיתית להנהיג בה את כל המציאות, ולהתייחס כל אחד לכולם.

כ. אולם הגמר של תיקון העולם, יהיה בהכנסת כל באי העולם בסוד עבודתו יתברך, עבודת ה', כמ"ש והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ודייק הכתוב "ביום ההוא" ולא לפני זה. אלא אחר כך, כל העולם יוכל לקבל אותה הכנה, שהיתה פעם לעם ישראל. שקיבלו הכנה של ניצוצות דחג"ת מאברהם, יצחק ויעקב, ולכן במצרים יכלו לצרף להם את התנה"י, ולשלוט עליהם. כך עם ישראל, לאחר שמתקן בתוכו הן כלים דחג"ת והן כלים של תנה"י, יכול להיות כלפי כל האומות כמו האבות כלפי עם ישראל.

וכן כמה כתובים: כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו', "הארץ" נקרא רצון. כל הרצונות יתמלאו באור העליון. ונהרו אליו כל הגויים וגו', כל הרצונות לקבל יעבדו בהשפעה לבורא. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי האומה הישראלית, דהיינו כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה, שלולא אבותינו שקיימו כל התורה מטרם שניתנה, כי אז לא היינו משובחים כלל משאר האומות כמובן.

כמו כן מוטל על האומה הישראלית להגיע ראשונה לקיום "לשמה". ובכך ישראל נקרא "עם סגולה". כי חובה עליו תחילה להגיע לערבות ולתיקון המלא בתוכו. ורק אחר כך על ידי העסק בתורה ובמצוות לשמה להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוהה הזו של אהבת הזולת שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהיא דביקותו יתברך כמבואר. היינו, אין לעם ישראל ברירה. לא רק על עצמו הוא חייב לקבל את תנאי הערבות ולהגיע לתיקון ולדבקות בבורא, אלא תפקידו למסור את כל השגותיו, את כל הכוחות הרוחניים שלו, לכל העמים.

כמו שאברהם, יצחק ויעקב פעלו מתוקף תפקידם כלפי האומה ישראלית, כך תנהג האומה הישראלית: מי שמגיע כעת לדבקות בבורא ולכן נקרא "ישראל", "ישר" "אל", כולל מי ששייך לכלים הזכים של אומות העולם, חייב תחילה לתקן את עצמו כדי לשרת אחר כך לכל העולם.

וגם בתפקיד הזה יש התחייבות הדדית. שאם ישראל לא עושים את התיקונים האלה, לא רק שהם משפילים את עצמם, אלא גם גונבים מכל העמים את הדבקות שלהם בבורא ומרחיקים אותם ממטרת הבריאה. ואז השוט הזה חוזר אליהם עם העונש הכללי לעולם כולו.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה שכל יחיד מישראל עושה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות הדרגתית לאט לאט עד שמתרבים בשיעור גדול כזה באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצויה. ובתקופתנו אפשר ללמוד מסיפור הירידה של ישראל למצרים והשהות שלהם שם, ואחר כך מסיפור היציאה ממצרים והבריחה ממנה, על הדרך שלנו כלפי אומות העולם . וזהו המכונה במליצת חז"ל הכרעת הכף לזכות. כלומר, שנגמר המשקל של ההזדככות הרצויה, ודימו הדבר כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף הוא גמר המשקל הנרצה לשוקל.

המחויבות הזאת להגיע לערבות נראית לנו קשה מאוד: איך בכלל אפשר לטפס לתנאי כזה ולקיים אותו? האדם מוכן לעשות אלף ואחת פעולות אחרות: לימוד, הפצה, תרגום, הכנת תכנים וחומרי לימוד, סעודות ומה לא, פעולות שמובנות לרצון לקבל שלו, שיכול להצדיק שעושה אותן, ורואה מהן שכר שמובן לו, ולו רק כדי להימנע בכל מחיר מלומר לרצון שלו לדאוג רק לאחרים בלי חשבון על עצמו.

האדם רק צריך לרצות שזה יקרה, שיעבוד על זה עם החברים כמטרה החשובה ביותר בחייהם, בלי להתחשב שהרעיון מופשט ולא מורגשת ממנו תועלת. מספיק רק להתקרב לאמת, לעבוד בחברה ובלימוד, כדי שהתנאי המוזר הזה, העל טבעי, השנוא עליהם, ייראה לאט לאט כדבר רצוי, וזאת על ידי הלימוד ועל ידי העבודה בחברה. זה קורה הן מתוך הרגל והן בהשפעת האור העליון.

לכן הדבר פועל בצורה הדרגתית, על ידי כל הפעולות שעושים, אף בלי חיסרון הערבות האמיתי, חיסרון שהוא עדיין "לעצמי". פועלים כדי להגיע לרצון לקיים את תנאי הערבות. מה שנקרא "חיסרון ללא חיסרון": עובדים למטרה לא אמיתית ולא מציאותית, קצת הזויה, שהיא לא יותר מצירוף מילים. אבל מספיק שמדברים וחושבים, וחוזרים וחושבים עליה, כדי שהאור מקיף יבנה באדם יחס מיוחד לתנאי הזה שנקרא "ערבות" ואז הוא יוכל לחשוב עליו ברצינות, כעל הדבר היחיד שהוא למעלה מהעולם הזה.

למעלה מהעולם הזה אין שום דבר חוץ מתכונת ההשפעה. דברים רבים ניתן לומר על הרוחניות; שבכל מקרה היא שם נרדף להשפעה. לכן, כדי לא לברוח מן האמת ולא לדמיין במקום רוחניות משהו שלא שייך לרוחניות, אלא נמצא כשכר בעולם הזה, חייבים לעבוד רק על השגת החיסרון להשפעה, החיסרון לערבות.

כא. ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באמרו העולם נידון אחר רובו וכו', שכוונתו על תפקיד האומה הישראלית להכשיר את העולם להזדככות מסוימת עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבודתו יתברך לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים בעת קבלת התורה, על ידי אבותינו הקדושים, שזהו נקרא בלשון חז"ל שכבר השיגו רוב זכויות, באופן שהמה מכריעים על כף החובה שהיא האהבה העצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של הזכויות שהיא ההבנה הגבוהה בטיב אהבת זולתו היא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשים מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולומר נעשה ונשמע כמו שאמרו ישראל בקבלת התורה , משא"כ קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכויות, כי לא נראה להם שהשפעה יותר טובה מקבלה , אז ודאי האהבה העצמית מכריעה שימאנו לקבל עולו יתברך.

והכל תלוי בהכנה. עד כמה האדם והקבוצה עושים יגיעה איכותית ולא כמותית. כמות העבודה אינה חשובה. האדם לא צריך להשקיע כוחות רבים. האיכות היא הקובעת: כמה זמן ביום ומאיזה עומק לב, האדם חושב על המטרה ומשתוקק להגיע להשפעה, להרגשת הערבות, לנחיצות שלה. שלא רוצה בה, אבל רוצה שתתרחש.

וזה אמרו: עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל בשיעור ההכרעה הסופית, כמו השוקל שומשומים ומוסיף והולך על כף המאזנים אחד אחד עד שגומר ההכרעה, הרי ודאי כל אחד נותן חלק בהכרעה זו, שבלעדו היתה ההכרעה בלתי נגמרת, ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות, כי בזמן שנגמר הדבר והוכרעה כף הזכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד יש חלק בהכרעה זו שלולא מעשיו של כל יחיד ויחיד , היתה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא אשר רבי אלעזר בן רבי שמעון אינו חולק על מאמר חז"ל שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא רבי אלעזר בן רבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם ולא רק של עם ישראל , העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.

האם יציאה ממצרים היא תנאי לערבות?

יציאה ממצרים היא תנאי לערבות מפני שאדם שנמצא תחת שליטת הרצון לקבל שלו, וזה ממש שולט בו, אדם זה לא מסוגל להבין שהערבות היא דבר גדול, שכדאי לרצות אותו. הוא אינו רוצה אבל כדאי לרצות. מה משמעו שהאדם נמצא במצרים? כל הרצונות שלו, אלה שבלב ואלה שבמוח, כל המחשבות שלו כולן נמצאות בכוונה לעצמו.

מה משמעו שבורח ממצרים? שמתחיל להבין, שהכוונה לעצמו היא דבר גרוע, שפועל לרעתו, וחייבים לברוח ממנה. הוא עדיין לא יודע לאן ובכל זאת בורח בחושך, בחיפזון, מתוך יסורים גדולים, והלאה לא מאיר לו כלום. אבל התנאי הוא, שיתחיל לחשוב, שהמצב הזה יותר טוב מלהיות ברצון לקבל. זאת אומרת, שמלפנים אמנם יש רק חושך, אבל מאין ברירה הוא חייב להתקדם הלאה.

וכמו שמתואר בסיפור יציאת מצרים, הבורא הוא שמסובב הכל, אבל את המצבים האדם עובר בעצמו. וההחלטה החופשית הראשונה שלו היא היא ה"ערבות" "היום נעשיתם לעם". אי אפשר לחייב את האדם לעשות פעולה רוחנית. לכן הבורא מחייב את האדם דרך הרצונות שלו שעל מנת לקבל. בלי להתחשב באדם ובלי לשאול את פיו, הוא נותן לו מכות או מתנות, הרגשות טובות או הרגשות רעות, ועושה אתו מה שהוא רוצה, כל זמן שהוא נמצא בגשמיות.

ורק אדם שמתקרב לרצון הרוחני מתחיל להרגיש שבפעולות האלה נמצא הבורא. ובמידה שמרגיש שהבורא נמצא בהן, מתחילה להיוולד בו הרגשת העצמיות: "אם יש בורא, אז יש גם אני", ו"אנחנו זה מול זה". ואז האדם יכול להתחיל לעשות דבר מה ולהשפיע ולתת ולקבל; נוצר מעין קשר ביניהם.

וזה הפלא: עד שהבורא לא מתגלה לאדם הוא עבד של הרצון לקבל שלו. אבל מרגע שהבורא מתחיל להתגלות לו, הוא מתחיל לקבל חופש כנגד התגלות הבורא, ומתחיל להרגיש שהוא אדם, שעומד בפני עצמו. כך גם בזמן "הסתר כפול", בזמן "הסתר רגיל" ואפילו בהשגחת שכר ועונש, גם שם יש הכנות כאלה. אבל לאחר שהאדם מתקן את הכלים שלו, נעלם ממנו תנאי החופש הזה והוא נכנס כביכול לרשות היחיד. ושם העבודה שלו היא כבר אחרת.

מכל מקום, היציאה ממצרים נקראת "נס משמים", "נס יציאת מצרים". מפני שלעזוב את הטבע, האדם לא מסוגל בעצמו. אלא חייב לבוא כוח מלמעלה. ולערבות לא חייב לבוא כוח מלמעלה. אמנם הבורא לאט לאט מביא את בני האדם, או קבוצה מסוימת, לערבות. אבל כדי לקבל על עצמם ערבות, חייבים לבוא מרצונם, ללא שום לחץ, מתוך בירור מהי בדיוק הערבות. ולכן צריכים לדבר עליה הרבה ולעבוד עליה, ולהגיע להבנה שהערבות היא פתח הכניסה לרוחניות, שהערבות עצמה היא הכלי, ובעזרתה מדביקים את כל הכלים לכלי אחד, שבו יכול לשרות השפע העליון.

איך אפשר להגיע לחתימה על הערבות אם צריך לחכות עד שהאחרון ייצא ממצרים?

מי יוצא ממצרים ומי לא לא ידוע לנו בדיוק, אך ישנה "זכות אבות": הן זכות אבות שקיבלנו את התורה וקיימנו אותה ללא ערבות והן זכות אבות שהיינו במצרים. כך שהקבוצה לא אמורה לעבור את כל התהליך הזה של מצרים, להרגיש את כל המכות ולברוח מהן. והיא גם לא אמורה לרדת בפועל למצרים ולהישאר שם ארבע מאות שנה. כי התהליך הזה מושרש בנשמות שלנו, כבר עברנו אותו.

ולכן אין לנו צורך לדאוג לעניין יציאת מצרים, אלא לשאוף מעבר לו: לערבות ולקבלת התורה, שאיבדנו בשבירת הכלים, בחורבן בית המקדש הראשון והשני. עלינו להגיע לאותו גובה. לכן התנאי הוא אהבת הזולת וערבות, שאם מתקנים אותו, חוזרים לאותה דרגה רוחנית שקיבלנו ביציאת מצרים ואיבדנו בחורבן הבית.

מדוע האדם מתקשה לרצות את הערבות על אף ההבטחה שכולם ידאגו לו?

מה פירוש שש מאות אלף איש דואגים לי? פירוש הדבר שהם מכירים את כל הרצונות שלי. הם מגלים שכל הרצונות שלי הם בעצם רצונותיהם הכלולים בי, וכל אחד מתחייב לדאוג לרצון שלו הנמצא בי, לתיקונו ולמילויו, ואני מתחייב על הרצון שלי בכולם.

אבל יש קושי בקבלת הערבות, והקושי נובע מכמה סיבות:

א) אדם שעומד לקבל מהאחרים, מאבד את עצמיותו, את פרטיותו, את עצמאותו. קבלה מהאחר מאלצת אותי להימצא תחת האחר: הוא הנותן ואני המקבל; שזה מבטל את "האני" של האדם. האדם מוכן לגנוב, לקחת בכוח, לקבל מהאחר, רק בתנאי שיכול להצדיק את הקבלה הזאת בהצדקות שונות: שבהיותו מקבל הוא גם נותן, או שהוא מתרץ לעצמו כי לאחר "גם כך יש יותר מדי".

אבל אם אינו יכול להצדיק את הקבלה שהוא מקבל, בכך הוא מבטל את "האני" שלו, הוא מוריד את עצמו. והמצב הזה נקרא "בושה": האדם לא מסוגל להחזיק בהרגשה כזאת. הוא מוכן לעשות הכל, רק לא להיות המקבל. בחיים אנחנו לומדים לנטרל את ההרגשה הזאת, בתירוץ שכולם גנבים או שכולם מקבלים, שזו הצדקה לרבים מהמעשים שלנו. אבל בקבוצה ששואפת לערבות קשה למצוא הצדקות כאלה, כי החברים הם לא בדיוק "גנבים" ולא בדיוק "מקבלים".

ב) ה"לקבל" מכניס את האדם למחויבות. כי הוא רואה את הנותן, והנותן נשאר לעמוד מולו כהנותן. הוא לא נעלם עכשיו ממנו, כי פעולתו קיימת. בעולם הגשמי הבורא נותן פעם אחת וזהו. אבל כל פעולה שנעשית ברוחניות היא נצחית. ואז האדם נמצא מול הנותן, והכבוד העצמי שלו מחייב אותו להחזיר, לתת, לאזן את הקבלה שלו בצורה כלשהי. ואם כך, בשביל מה לו לקבל? כמו שנאמר "לא הם ולא שכרם".

ג) ההתחייבות צריכה להיות באותו רגע, אבל נצחית. בעוד כמה רגעים יתכן שנשכח אותה, ועם זאת, באותו רגע, חייבת קבלת הערבות להיות קבלה בלב ונפש. לאדם שנמצא ברצון לקבל, יש ספיקות, כמו לכולנו. וגם היצר הרע בא וטוען כלפיו, מדוע הוא מתחיל בכל העניין הזה, מאיפה ועל סמך מה. זאת אומרת, לאדם יש אין ספור הפרעות, שאם הוא מסתכל עליהן, הוא נעצר, בלי יכולת לעשות צעד נוסף. לכן התשובה כנגד כל ההפרעות היא להגדיל את המטרה, להגדיל את הבורא, להגדיל את הדבקות, להגדיל את הערבות.

אין לחשוב מי אני ומה אני ומיהם החברים שלי. אנחנו יודעים מי אנחנו ומה אנחנו. אסור לאדם להיות שקוע בעצמו. כי איפה שנמצאות מחשבות האדם, שם הוא נמצא. אלא הראש שלו צריך להיות למעלה, לפנות במחשבות וברצונות לבורא. ואז, משם משפיע עליו אור מקיף ומחולל בו את השינויים: מביא לו מחשבות ורצונות של האור, מזיז בו רבדים פנימיים ועורך בו את הסדר הפנימי הרצוי. כי האור המקיף והרשימו שמתעורר באדם, פועלים. האדם אמור רק להסכים עם הפעולות האלו.

מהם היסורים הנוראים, שהאדם בורח מהם ויוצא ממצרים?

היסורים הם תוצאה של השהיה תחת שליטת הרצון לקבל, והם מגיעים לאדם רק אם הוא עובד על הגדלת הרוחניות בעיניו. זאת אומרת, הוא חייב להגיע למצב הבא: "קם מלך חדש על מצרים, שלא ידע את יוסף", "יוסף הצדיק", "חפץ חסד", שכל ההשפעה נקראת על שמו "יוסף", "יסוד", ספירת יסוד, "צדיק יסוד עולם"; וקם איפוא מלך חדש שלא יודע מהי השפעה, ושהוא בכלל לא מתחשב בה.

האדם מתחיל לגלות שהאגו שלו, שהרצונות שלו, הם הפוכים מהרוחניות. מתי הוא מגלה זאת? כשמזמין על עצמו "אור מקיף" שמאיר לו, ובאורו הוא רואה עד כמה הוא אגואיסט, ומתחיל לשנוא את עצמו. ומהשנאה לעצמו הוא מגיע להחלטה שעליו לברוח מהיסורים. הוא לא מסוגל, הוא לא יודע איך, אבל הוא רוצה לצאת מהעור שלו. ההרגשה הזאת של רצון לצאת מעורו נקראת "ערב יציאת מצרים".

ואז היא מתרחשת. איך תתרחש, אין לדעת, אלא רק שהיא תתרחש בחיפזון, בפתאומיות. אומרים לאדם לצאת ממצרים. לפתע האדם רואה איך היא מתרחשת בו, ועובר מחסום. ואחריה מתרחש התהליך שנקרא "ערבות", "קבלת התורה" ועוד. כלומר, מעבר המחסום אינו קפיצה מעל רף אחד, אלא כמה תנאים שהאדם צריך לעבור כדי להיות בכלי הרוחני.

ומדוע אומרים "מלך חדש"? איזה מלך היה קודם? היה אותו מלך. אלא האדם, מפני שעוסק בהתקדמות רוחנית וגומר את המדרגה שעוסק ברוחניות, רוצה גם רוצה להגיע אליה, למשוך על עצמו יותר אורות ואז קם "מלך חדש", מגיעה הכרת הרע. וזאת, לאחר שבע השנים השניות, שיותר ויותר מכיר את הרע שבו. אבל לא מפני שמתעמק ברע. ברע אי אפשר להתעמק, בחושך אי אפשר לראות. אלא כל הזמן חייב לעורר על עצמו אורות מקיפים יותר ויותר גדולים, והם שמגלים ומספרים לו עד כמה הרצון שלו הוא רע.

האם צריך לבקש עוד משהו חוץ מערבות?

בצורתו האגואיסטית אין לאדם מה לבקש. על מה הוא יכול לבקש, על הכרת הבורא? איזו הכרת הבורא? על מידת ההשפעה, באיזו עוד צורה אפשר לבצע השפעה חוץ מערבות? הערבות היא בדיוק מידת ההשפעה שמתבצעת בו. ערבות היא עבודה כלפי החברים, מהכלי המתוקן של האדם בהשפעה אליהם, עד "ואהבת לרעך כמוך", כמוך ממש. שזו בדיוק תמונת ההשפעה שעל האדם להשיג.

בלא לשמה האדם מרגיש שהרוחניות יקרה לו, אבל הוא יכול להשיג אותה רק אם כל אחד מהחברים שעומד בדרכו יצביע בהצבעה חשאית שמאשר לו לעבור. לכן אם הוא רוצה ואם לא, הוא תלוי בחברים שלו שחוצצים בינו לבין הרוחניות. ולא יעזור לו לשנוא אותם, כי מהטבע, ממבנה הנשמה הכללית, הם עומדים בינו לבין הרוחניות. ורק בידיו לעשות שהם יאהבו אותו וירצו לפתוח בשבילו את הרוחניות.

מה טעם לבקש תיקון עצמי?

בקשת התיקון של האדם על עצמו היא כדי להתחיל להזרים בחברים את אהבתו. ומתוך זה שהוא פועל בהם באהבה ומבקש גם מהם אותה הפעולה, מגיעים למצב שפותחים זה לזה. ובמקביל, פותחים בכך כלי כללי. אבל אי אפשר לפתוח רק זה לזה, אי אפשר לאשר לאחד, שהוא בסדר גמור ויכול לעבור, ולאחרים לא. אין לו עם מה לבוא, אם פותחים את הדרך רק לו. כי לקבל רוחניות, להגיע להתגלות הרוחניות, דרוש כלי של כולם.

חייבים לאהוב את החברים, אחרת אין לאדם כלי לקבל את התגלות הרוחניות. לא עוזר שהחברים אוהבים אותו, כי רק בתנאי שהם יאהבו אותו, הוא יוכל לאהוב אותם: הם נותנים לו תנאי של ערבות, ואז הוא יכול לאהוב אותם. כי לא חסר לו יותר כלום, והוא לא צריך לחשוב על עצמו. הם נותנים לו הרגשה, שהם כולם דואגים רק לו. ואז אין לו דאגה אחרת, אלא רק איך לאהוב אותם.

מדוע? כי כולם דואגים לו, ולכן הוא בא על סיפוקו בעולם הזה ואין לו מה לעשות. ברגע שהאדם מבין, שכולם מציפים אותו באהבה ובשפע טוב, נשאר לו רק דבר אחד רוחניות, ואז הוא פטור מלחשוב על עצמו. בדאגה שלהם אליו הם מנטרלים את הרגשת הדאגה שלו לעצמו. לא מתוך שרואה שכולם חותמים ומאמין להם, אלא הם נוטעים בלבו הרגשה שאין לו מה לדאוג לעצמו. כי הוא חש שההרגשה באה מהם. ובכך החברים בונים בו את התנאי שיחשוב עליהם בחזרה. ובצורה כזאת משחקים עם האור העליון, שבא ומתקן את הכלים שלנו.

החברים יכולים לחייב את האדם באהבה. אם הם אוהבים אותו, הם מחייבים אותו להחזיר אהבה. ואיך הוא יכול לאהוב אותם? מהיכן הכוח לכך? הכוח הוא הערבות. אם החברים לא אוהבים אותו ולא מספקים לו הרגשה שלא יחסר לו כלום, הוא לא יכול לאהוב אותם. את הכוח הזה לא מקבלים מלמעלה, מהבורא, אלא מהחברים. זאת אומרת, לקיים "ואהבת לרעך כמוך" לא מקבלים ככוח מלמעלה, מהבורא, אלא על ידי תנאי הערבות, ובלעדי תנאי הערבות אי אפשר לקיים זאת. לכן בעל הסולם כותב, שרק בתנאי שכולם דואגים לכל אחד, האדם פטור מהדאגה לעצמו ויכול לחשוב עליהם.

איפה הבורא בכל עניין הערבות?

הערבות זה רק תנאי. כל הפעולות האלה של לימוד ופעילות בחברה נועדו לקשור אותנו למטרה הסופית, שממנה באים האורות ומחוללים בנו את השינויים הללו. אבל בינתיים בערבות אין בורא. אלא הוא נחוץ כשמגיעים לערבות, כדי לבנות כלי שישפיע נחת רוח לבורא, כדי להרגיש איך הוא מתייחס אלינו ואנחנו אליו. שגם בזה יש ערבות הדדית, ביני לבינו. אותו עיקרון של תן לי ואתן לך , פועל ביני לבין הבורא.

האם צריך לגרום לחבר לאהוב אותי או שאני הוא זה שצריך לנסות לאהוב אותו?

אי אפשר לאהוב את החבר לפני שהחבר נותן לי הרגשת ביטחון. והחבר לא יכול לתת לי הרגשת ביטחון אם הוא לא אוהב אותי. הוא לא שולח התחייבות מהבנק שהוא אוהב אותי, אלא הוא צריך לאהוב מהלב. כאשר מרגישים שהחבר אוהב אותי, זה הסימן שהוא ידאג לי ואין לי מה לפחד; העתיד שלי מובטח.

ואיך החבר מגיע לכך שיאהב אותי עד כדי כך שארגיש אהבה ממנו, ואז אהיה בטוח שלא יחסר לי דבר? הוא צריך לקבל את ההרגשה הזאת ממני. אחרת הוא יחשוב על עצמו במקום לחשוב עלי. יוצא איפוא שצריך להתחיל את העבודה יחד, לא זה אחר זה, אלא יחד, באותו מצב שנמצאים בו כרגע, ללא טענות ומענות ובלי שום סדר, אלא בצורה הדדית להתחיל לרצות, שכל אחד ירגיש שכולם אוהבים אותו. ואז הוא ישתדל להרגיש את אהבתם, ויחזיר להם אותה מידה של אהבה.

כל אחד צריך להתחיל להרגיש בלב את שני המצבים האלה אני מכולם ואני לכולם. ואם הלב מתחיל לעבוד בשני הכיוונים האלה, הוא מתחיל להיות חלק מאדם הראשון, בכל הלבבות. ואין מי שמתחיל קודם ומי אחר כך.

איך נערך החשבון בין החברים?

לא עושים חשבון מי נתן מה למי. לא מדובר במשהו שנמצא בין החברים בצורה מוחשית, אלא רק בהרגשה שבלב; שבתוכה האדם משתדל לגלות את יחס החברים כלפיו כאהבה נאמנה. ומתוך כך הוא יכול להתייחס כלפיהם באותה צורה. לא יותר.

חזרה לראש הדף
Site location tree