אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / ערבות החברים / פרט וכלל שווים
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

פרט וכלל שווים

שיחה (21.1.2005) על מאמר הערבות (אותיות כ"ד-כ"ט)

כד. ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, מפני שבהם יש הכנה לערבות. וגם מתוך זה שעברו את מצרים. כלומר, הן מצד הטוב והן מצד הרע יש להם הכנה להיכנס לתנאי של "איש אחד בלב אחד ", כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה.

אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו. בעל הסולם חוזר ומדגיש, שהערבות היא כלפי כל העולם ושישראל עצמם צריכים להיות ערבים זה לזה רק לצורך התיקון הכללי של העולם, שיבוא ויהיה כלי דבוק בבורא.

וכל התהליך הזה חייב להיעשות מלכתחילה מתוך הכרת הכוונה לשם מה ישראל עושים את הפעולות הללו. אם הם עושים את הפעולות האלה כדי להיות מיוחדים, הם עושים אותן על מנת לקבל כלפי אומות העולם; ואם יחד עם כל העולם, זה יהיה על מנת לקבל כלפי הבורא.

לכן כל השרשרת הזאת חייבת להיות מלכתחילה מתוך כוונה של כל אחד מישראל. הרצון לתקן את עצמי אמור להיות חלק פעיל בכלים דהשפעה שנקראים "האומה הישראלית". כלים אלה, שנקראים "האומה הישראלית", אמורים לשמש מַעַבר לכלים עולמיים, שיחד עם ישראל יהיו כלי להשראת השכינה.

הכוונה חייבת לכלול את כל התהליך יחד, אחרת כולה פגומה. הכוונה יכולה לכלול את הרצון לקבל רק באחוז אחד ממנה או בחמישים אחוז ממנה, אבל היא חייבת להיות שלמה, כי כלל ופרט שווים. וגם הפרט חייב לראות את כל התהליך הזה, ולדעת בשביל מה הוא פעיל.

באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. בשלווה ונועם הכוונה היא לא שאפשר להירגע, אלא שהתשוקה להשפיע לזולת תתבצע בצורתה המלאה, וכל אחד יהיה דומה לבורא. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו יתברך, וכף החובה יתבער מן הארץ.

כה. עתה נשאר לנו להשלים מה שביארנו (במאמר "מתן תורה" אות ט"ז), שמשום זה לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך" שהיא הקוטב של התורה כולה אשר כל המצוות מסבבות עליה כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה, ועל כן נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו שם ראוים לקיימה, מפני שנעשו לאומה שלימה.

ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצוה זאת, של "ואהבת לרעך כמוך". זאת אומרת, האם זכות האבות שפעלה וגלות מצרים שפעלה, מספיקות כדי שנראה שחובה עלינו להיכנס לאהבת הזולת גם בטוב וגם ברע? ואחר שהסכימו לדבר אז ניתנה להם התורה עש"ה. כלומר, לאחר שרצו את התיקון, קיבלו מלמעלה כוח לבצע את התיקון ולהפוך את הכוונות שלהם לעל מנת להשפיע. כי אי אפשר לבוא לאיזו דרגה רוחנית ללא הרצון על מנת להשפיע.

אולם עדיין צריך לבאר, היכן מצינו בתורה שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה קודם קבלת התורה? מדוע חשוב לבעל הסולם לדעת היכן מופיעה השאלה הזאת בתורה? מדוע הוא פתאום נעמד על הנקודה הזאת? מה שחשוב לו הוא לא אם שאלו או לא שאלו אלא איך האדם מגיע לנקודה של הנחיצות בערבות. זה מה שבעל הסולם רוצה לברר בשבילנו. ולא שחשוב לו שבתורה מבואר יותר או פחות. הוא לא עוסק בחקר התורה.

כו. ודע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא ששלח הקב"ה לישראל על ידי משה רבינו קודם קבלת התורה. כמ"ש (פ' יתרו י"ט פסוק ה') "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה אשר צוהו ה', ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'" ע"כ. כאן מתוארים מצבים פנימיים רבים. אפשר לראות איך כל מצב גורם לתוצאה, ועד כמה הם עדינים בפנים. כי כל מלה מצביעה על מצב מיוחד, שלא יכול להתבצע לפני שייגמר המצב הקודם.

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, עליהם לשמוע בקולו של משה, כי הבורא נסתר, ומשה פונה אליהם בשם ה' ואומר: ושמרתם את בריתי. למה? והייתם לי סגולה מכל העמים. במה? שתהיו לי "גוי קדוש", כלומר, כולכם להשפעה בניגוד לכל יתר העמים. מדוע? כי לי כל הארץ. כי אני שולט בכל העולם, בכל הרצונות. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אתם תגיעו עמי קודם להשתוות הצורה. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, מצווה ה' על משה.

ויבא משה, ירד אל העם, ויקרא קודם לזקני העם וישם לפניהם את כל דברים האלה. אילו דברים? אשר צוהו ה', הסתמך על הבורא, ובשם הבורא אמר להם כציווי, שאין ברירה כי זו פקודה. ויענו כל העם, אם זו פקודה, אז מה שייכת כאן הסכמה? ויענו כל העם יחדיו. מדוע נענה כל העם, הרי משה אמר את זה רק לזקנים, בכל זאת כתוב "כל העם יחדיו". ויאמרו כל אשר דבר ה', ומה הם כבר ידעו על זה, הרי רק באמונה מפי משה, מפי הזקנים. אבל אמרו : נעשה. וישב משה את דברי העם אל ה'. משה היה חייב לחזור לבורא ולמסור לו שסוף סוף העם קיבל.

והנה לכאורה הדברים אינם מתאימים לתפקידם, כי השכל מחייב, אם אחד מציע לחברו לעשות איזו עבודה ורוצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה של תוכן העבודה ההיא וגם שכרה, אשר אז נמצא מקום למקבל לעיין בה אם למאן או להסכים. וכאן בב' מקראות אלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא דוגמא של עבודה ולא שכר חלף העבודה, כי אומר "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" ואינו מפרש לנו לא את הקול ולא את הברית על מה שיחולו, אחר כך אומר, "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו דהיינו להתאמץ להיות סגולה מכל העמים או שזו הבטחה טובה לנו. "כי לי כל הארץ", שאתם עובדים אצל אדון, שאצלו הכל.

גם יש להבין הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ" אשר ג' התרגומים: אונקלוס יונתן בן עוזיאל והירושלמי, וכל המפרשים רש"י ורמב"ן וכו', נדחקים כאן לתקן את פשט הכתוב הזה, והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס אשר "כי" הזה הוראתו "אף על פי" ומפרש, והייתם לי סגולה מכל העמים אף על פי שלי כל הארץ.

ולזה נוטה גם דעתו עצמו של אבן עזרא המפרש הגדול ביותר, עש"ה. אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אף על פי, ואחר כך מסיים הכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם זו מצוה וחובה להתאמץ בדבר זה או שזו הבטחה טובה. גם המלות הללו "ממלכת כהנים" אין לו פירוש ואין לו חבר בכל התנ"ך, "ממלכת כהנים" . ובעיקר צריך להגדיר כאן על כל פנים איזה הבחן בין ממלכת כהנים ובין גוי קדוש, שהרי לפי המשמעות הרגילה של כהונה הרי זו בחינה אחת עם קדושה, קדושה וכהונה שייכות לתכונת הבינה, וממילא מובן שממלכה שכולה כהנים הרי זה גם גוי קדוש ואם כן המלות האלה ממלכת גוי קדוש מיותרות.

כז. אולם על פי כל אותם הדברים שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכונתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן של הצעה והסכמה, דהיינו שמציע להם באמת בדברים אלו כל צורתה ותוכנה של ענין העבודה של התורה והמצוות, ואת כל מתן שכרה הראוי להשמע. כי צורת העבודה שבתורה ובמצוות מתבטאת בכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", כי ממלכת כהנים פירושה, שתהיו כולכם מקטון ועד גדול כמו כהנים, דהיינו כמו שהכהנים אין להם חלק ונחלה ושום קנין גשמי בארץ כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללותה, באופן אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדשת לה' יתברך. ואין לשום פרט לעסוק בה, אלא כדי לקיים מצות ה' יתברך ולמלא את צרכי זולתו שלא יחסר כלום ממשאלותיו, באופן שלא יהיה לשום פרט לדאוג מה לצרכי עצמו.

שבאופן זה נמצאו אפילו העבודות של חולין כקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות שהכהנים היו עושים בבית המקדש, כי מה לי העסק במצוה של הקרבת עולה לה' שהיא מצות עשה, ומה לי אם מקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקריב קרבן לה'. ולא עוד, אלא שהסברא נותנת אשר מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך היא עוד יותר חשובה ממקריב הקרבן, כמו שהוכחנו לעיל (במאמר "מתן תורה" אות י"ד ט"ו, עש"ה). שמצוות בין אדם לחברו קודמות למצוות בין אדם למקום, לבורא.

אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצוות אינם נתונים אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף (כנ"ל במאמר "מתן תורה" אות י"ב) אשר אחר כך יזכה בגללם לשכר האמיתי שהיא הדביקות בו יתברך שהיא תכלית הבריאה (כנ"ל במתן תורה אות ו' עש"ה). והנה השכר הזה מתבטא במילים "גוי קדוש" שעל ידי הדביקות בו יתברך נעשינו קדושים, כמ"ש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.

והנך רואה שבמילים "ממלכת כהנים" מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך" דהיינו ממלכה שכולה כהנים שה' הוא נחלתם ואין להם שום קנין עצמי מכל הקנינים הגשמיים, ובעל כרחינו יש לנו להודות אשר זוהי ההגדרה היחידה שאך אפשר להבין בענין "ממלכת כהנים" זו, כי לא תוכל לפרשה בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי הם שיהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי הם שיהיו הנותנים? וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים הלא כבר נאמר וגוי קדוש, אלא בהכרח שכל המשמעות שבדבר, אינו אלא רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם, והיינו השיעור של ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה כנ"ל, ובמילים "גוי קדוש" מתבטאת כל צורת מתן השכר שהיא הדביקות כנ"ל. אין זה משנה איזה עבודה האדם עושה, אין הבדל בין אדם לאדם. כל אחד מבצע את עבודתו לפי העביות שיש בו בכלי הכללי ובכך הוא מגיע למצב של "גוי קדוש"ש דבקות בבורא. "ממלכת כהנים" היא הצורה, ו"גוי קדוש" הוא התוצאה, הסיכום.

מה ההבדל בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום?

מצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי קודם צריכים לעשות כלי. למה נחוץ כלי? כדי להתחבר עם המקום. ההתחברות בינינו נעשית על ידי המצוות שבין אדם לאדם "לחברו". ההתחברות בין כולם יחד, לאחר שיש כלי ומתחברים עם המקום, היא מצוות שבין אדם למקום.

המצוות הללו קשורות יחד. לא שעושים קודם את האחת ואחר כך את השניה. חייבים לכלול אותן זו בזו. חייבים לעשות מצוות בין אדם לחברו, שמביאות למצוות בין אדם למקום. האדם חייב ללכת תמיד עד הסוף "סוף מעשה במחשבה תחילה" ולכלול את כל התהליך בבקשה הקטנה ביותר, גם אם אינו מבין עד הסוף.

ולכן כאשר פונים לחבר, חייבים להתכוון להגיע אחרי הפעולה הזאת לחיבור עם הבורא. ואז כל המצוות שמתחברים על ידן זה עם זה ובונים כלי כללי, בונות באותו זמן את הפניה לבורא. וכך מתאחדים ומתהווים יחד, הן הכלי עצמו והן, מתוך הכלי, הפניה לבורא. אחרת הם לא קיימים. כלי בלי כוונה לבורא לא מתהווה. חייבים להיות זה וגם זה יחד.

ולכן כתוב שמצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. כך צריך לחשוב בכל מצווה ומצווה: לא לעזוב בינתיים את הבורא ולתקן את החברה, אלא כשנאמר מצוות קודמות, הכוונה היא שבמשפט הפניה לבורא חייבת להיות קודם החברה, ואחר כך למען הבורא, כלומר שאני מתקן את החברה למען ההתחברות לבורא.

אין הבדל במצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום. אלא הן כלל ופרט. כשהאדם פונה מחוצה לו, אין חשיבות אל מי הוא פונה: לחברים או לבורא. אבל בפניה לחברים הוא זוכה לתגובה, לחיבור, להדדיות. לאותו משהו שבעבור זה נקרא "חבר" שווה אלי, קרוב אלי, בתגובה, בחיבוק ויחד אתי.

אדם שיוצא מעצמו לא מבדיל בין החברים לבין הבורא. הוא לא רואה את החברים. בשבילו כל יתר הנשמות הן מַראה שדרכה הוא רואה את הצורה שלו כמקבל ומשפיע. הוא לא רואה את הנשמות כפי שהן בעצמן. כי האדם כלל לא יכול לראות משהו או מישהו שנמצא מחוצה לו. הוא מתייחס אל כל שש מאות אלף הנשמות כמו למראה שבה הוא רואה את דמותו.

הוא מסתכל על כל אחד ואחד ומתקן את עצמו כפי שראוי להיות בצורת ההשפעה. ואם מתקן כך את עצמו משמעו שהכלי שלו גמור לדבקות בבורא. אמנם בתהליך עצמו הוא לאט לאט מתקרב לבורא. אבל החברים הם דוגמה עבורו, קנה מידה, שעל ידם הוא מתקן את עצמו.

ואיך אני צריך לראות את הכלי הכללי? האם הוא קיים מחוצה לי? הכלי הזה לא קיים מחוץ לי. אלא כל יתר הנשמות הן צורות מדורגות של העתקה שלי על הבורא. אני אדם הראשון, אני הבריאה היחידה. רק שאני נכלל בלראות צורות מדורגות, כדי שאוכל לתקן את עצמי בדירוג, בשלבים, כי כך מחולק הרצון לקבל שלי לדרגות העביות.

כשהאדם רואה את חלקי נשמתו מחוצה לו, זה עוזר לו בכך שהתמונה שהוא רואה מחוץ לו, וההרגשה שלו, העל מנת לקבל, הן ממש זהות. כשהוא מתבונן בחברים הוא רואה בצורה מוחשית יותר שהוא לא מתוקן, ושהוא מתקן את עצמו ככל שנכלל אתם והם הופכים להיות הוא.

לכן כשמגיעים ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" לא קיים יותר מושג העם. "עם קדוש" כבר אינו עם אנשים רבים שכל אחד פועל ותורם ונותן לזולתו, כפי שזה בגשמיות, אלא בצורה רגשית, פנימית נמצא כפרט אחד. ההרגשה של הרבים נעלמת ובפנים כולם מרגישים כגוף אחד. אין יותר הבחנה בין הפרטים הרבים שנותנים זה לזה או מעבירים זה לזה.

אפילו עניין האהבה נעלם. כי האהבה שייכת לאני ואתה אוהבים זה את זה, כאשר אנו מחולקים. על פני הפירוד בינינו, יש חתך עמוק בינינו, מרגישים את הגשר, שעליו, על פני ההתנגדות הזאת, מרגישים את האהבה, את החיבור, ושם יש התלהבות מהמשיכה של איש לרעהו.

אבל אם הכל מתוקן, האהבה היא אחרת. האהבה בינינו נעלמת ובמקומה יש לנו אהבה לבורא. האהבה הופכת למשהו אחר. בינינו לא קיים יותר משפט האהבה. אם כולנו גוף אחד, ואין שום הבדל בינינו, אז אי אפשר לומר שזה אוהב את זה. כמו שבגוף, היד לא יכולה לאהוב את הרגל.

וההבדל הזה במצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום, נעלם כאשר נעלמות התחושות למיניהן והופכים להיות גוי קדוש, אז "כי לי כל הארץ" הכל מתרומם לבורא. וצריך לראות את "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" ו"כי לי כל הארץ" הכל כמשפט אחד, כי זה מקנה לאדם גישה נכונה. לכן הבורא היה צריך להעביר דרך משה את כל המשפט הזה בבת אחת, למרות שהעם עדיין לא נמצא בכלי מתוקן, ולא קיבל כלום. זאת הצורה שהאדם צריך לייצב עצמו בתוכו מלכתחילה.

אדם שרוצה תיקון, צריך לפנות לבורא מתוך הקבוצה, העם והעולם?

כן, אחרת הפניה שלו אגואיסטית. אם קוטעים את הרצף הזה של אני, קבוצה, עם, עולם, ולא הולכים אתו עד הבורא , אז הבקשה היא על מנת לקבל לעצמו או לחברה או לעם ולעולם. כי כל פניה חייבת להיגמר "כי לי כל הארץ", שהכל מתעלה לבורא. ולפני כן אני לא יכול להיות מאושר לבד, כ"גוף אחד", אז אני עם העם. ואם לא עם העם, אז עם העולם. אבל הכל חייב להיות שווה.

למה הכוונה "שווה" ומהו יחס שווה לחברים?

"שווה" אין משמעו להתייחס לכולם באותה מידה אלא שווה מהצד שלך, בהתאם לכמה שכל אחד מהם נמצא בקשר לעבודה שלך. בדומה לגוף בריא, שהוא חייב לדאוג ללב ולמוח יותר מאשר לרגל. ל"שבר" בלב מתייחסים אחרת מאשר לשבר ברגל. אם כורתים את הרגל, אפשר להמשיך לחיות. לחברי הקבוצה צריך להיות יחס היררכי, אפילו שעולים לרוחניות.

האדם מתייחס לכל החברים באופן שווה, כמו לגוף אחד. אבל לכל אחד הוא מתייחס בהתאם לחלקו בחברה. מבנה הפירמידה נשאר. לכן נאמר ש"כל אחד נכוה מחופתו של חברו", כי לא כולם שווים. אבל "לא שווים" אינו יחס, שזה גדול וההוא קטן. אלא כמו לתא הקטן ביותר, החיצוני ביותר, שמקיים במלואו כל מה שעליו לקיים. שגם אז היחס אליו הוא כעושה תפקיד מלא. אבל חשובים או לא חשובים, ביחס לבורא מחשבים לפי מידת החשיבות שלהם בכלי הכללי.

כך עד גמר התיקון. בגמר התיקון החוק שונה, ההתכללות היא אחרת. אבל עד גמר התיקון, יש חשיבות לתקן את עם ישראל, כי הוא הקודם. ואפילו בעם ישראל, אומר בעל הסולם, קודם לתקן את מי שנמצא בראשו, את "פני הדור" אלה שלא עוסקים בתיקון, הם אלה שמקלקלים את כל התיקון. ואז עליהם, על החלקים החשובים ביותר כרגע במערכת הכללית, פועלים ולוחצים כוחות הטבע הרוחני והגשמי בהשגחה צמודה. כי ישראל זהו החלק החשוב עכשיו לתיקון.

ולכן יש הבדל בין להיות בן עם אחר, שחי את חייו בלי להרגיש שום שינויים, לבין להיות ישראלי, שהלחץ שלו והבלבול גוברים מיום ליום והוא תמיד בכותרות. שכן לפי חשיבות התיקון הוא היותר חשוב.

ובחברה עצמה חייבים להתייחס לכל אחד כאל ממלא תפקיד, ולבחון אם האדם ממלא את התפקיד מלבו, ככל שהוא מסוגל, או לא. בזה נבחנת חברותו. מבחינת החברה, אם הוא מצליח לבוא חצי שעה ביום לעסוק במה שנחוץ, למרות שבעיני האחרים זה לגמרי שולי, אבל הוא עצמו לא מסוגל ליותר, זה כל הלב שלו, אז הוא החלק המתוקן ביותר בחברה.

וכל היתר שיושבים ומזיעים בעבודה חמש עד עשר שעות, אבל היחס שלהם לקוי, הם לא מתוקנים כמוהו. והוא ראוי יותר מהם להשתתף בצעדה לקראת הדבקות בבורא. ובצורה כזאת צריך לשקול את החברים. כמו שלומדים ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" של בעל הסולם, שיש אמת, שקר, שלום וחסד, והאמת היא נסתרת, אדם לא יכול לדעת מה קורה בלב חברו. אלא עליו לברר באמצעים עקיפים מה קורה שם.

מכל מקום, אין מקום לביקורת. אדם שדואג שהחלק שלו יהיה מתוקן בכולם, שמא המחשבה שלו תברח החוצה, מחוץ למטרה, תגרום ירידה לכולם או שמא הוא יתרשל ויקרר את כולם, הריהו עושה הכנה לערבות. בזה הוא דואג לשמור על החבר, ולבדוק האם החבר בסדר או לא. אם כל אחד מהחברים בסדר, אז כל חבר בסדר. אלא אם כן מתרחשת איזו הַכְוונה מלמעלה שמצריכה טיפול מיוחד. או אנשים שאינם רוצים להתכלל בחברה מרגישים את עצמם מבודדים ויוצרים קבוצת שוליים בתוכה או מחוץ לה, דבר שאסור שיקרה.

אבל אם כולם לומדים ופועלים ודואגים, אז הדאגה לשמירה על החבר היא דאגה רק להיות בעצמך פעיל בכל לב ונפש ולשלוח לתוך החברה אהבה, אחדות וערבות. ובכך הוא גורם להם מאליהם להיות בסדר. חייבת להיות מערכת כללית, מסגרת חיצונית פעילה ומתוקנת, לפי התקנון, וכל מה שאי אפשר להכניס לתקנון להשפיע דרך הלב לכולם.

מה פירוש "הגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי"?

פירושו לגרום לחבר הרגשה טובה משמעו "גשמיות", כלומר, בכל החושים שלו. ומעמד כזה הוא מטעם הרוחניות, מטעם ההשפעה. אי אפשר שההשפעה שלי תהפוך להשפעה בחבר. אלא להשפיע לו פירושו להתייחס אליו טוב, לרצות להיות יחד אתו בהליכה משותפת. אני משפיע והוא המקבל. לכן ההשפעה שלי היא הגשמיות שלו.

גשמיות אין פירושו למלא לו את הבטן, לתת לו מיטה רכה ומזג אוויר נוח. אלא הכוונה, שמשפיעים לו ואז הוא מרגיש יחס של אהבה שפוטר אותו מהדאגה לעצמו. הגשמיות שלו נרגעת והוא בתורו יכול להשפיע הלאה. "גשמיות" הכוונה, שהחבר לא יכול שלא לקבל אם אני משפיע לו.

מה מטרת ההשפעה הגשמית לחבר?

להשפיע לחבר כדי שיהיה חלק פעיל בהתחברות, בערבות, להשפיע לו הרגשת ביטחון בכלים דקבלה שלו, שלא יחסר לו כלום.

באיזו צורה ההשפעה לחבר מתבטאת בגשמיות שלו?

ההשפעה לחבר גורמת לו להרגיש בטוח. כל מה שצריך הוא לגרום לחבר הרגשת נחת, הרגשת ביטחון, שלא ירגיש ריקנות, שירגיש את עצמו מלא. שלא יצטרך לדאוג לעצמו, שהראש שלו יהיה מנותק. בדומה למלך: אמנם יששלו יותר דאגות מאנשים רגילים ועבודה קשה מאוד. היומן שלו מלא התחייבויות: להופיע בפרלמנט, לבקר בבית חולים, ללכת לצייד עם אנשים חשובים ועוד. אבל למלך אין דאגות על עצמו.

יש לו הרגשה שהוא נמצא מעל הגשמיות, שהגשמיות שלו מצויה בשפע מַתמיד, מה שלא ירצה יקבל, ועוד לפני שירצה. כלומר, לא יכול להיות שירצה משהו, כי לא נמצאת בו כבר הרגשת חיסרון. אין אפילו מצב שאני רוצה ומיד מביאים לי, אין סיבה ומסובב. במצב רוחני לא מרגישים אף פעם חוסר. אנחנו לא מבינים מה זה להיות מנותק מהחוסר הזה. אבל מעליו יכולה להיות רק הרגשת הערבות.

ואם גורמים הרגשה כזאת לחבר, זה נקרא שהגשמיות שלו היא הרוחניות שלי. אם החבר מקבל ממני מעט הבטחה כזאת, הרגשה כזאת, הוא מוכן ללכת אתי. ולמה הבורא לא יכול לתת ביטחון כזה אלא אני חייב לגרום אותו לחבר? אני הוא זה שחייב לדאוג לגשמיות של החבר, לרצות שירגיש ביטחון בגשמיות, אחרת הוא לא יתנתק מעצמו.

איך גורמים לחבר ביטחון גשמי?

ביטחון גשמי גורמים לחבר ביחס כלפיו. את היתר הבורא מסדר, אם מכניסים לזה את הבורא. ביחס שלנו אליו גורמים לחבר הרגשת ביטחון, כדי להתחבר עמו ולהיות יחד כלי משענת לבורא. אבל מי שעושה את הפעילות הוא האור העליון. ככל שאנחנו הולכים לגרום לחבר ביטחון, כדי שיוכל להתנתק מהגשמיות, בכוונה שיהיה קרוב להשפעה, מזמינים אור עליון ומקרבים אותו בכוח המחשבה. נעשים יותר דומים לו, ואז האור פועל בהתאם למחשבה הזאת, יחד אתי כלפי החבר. הוא ממלא את המחשבה שלי כלפי החבר, באותה מידה שאני נמצא יחד עם האור הזה בהשוואת הצורה.

האם החבר חייב לדעת על זה?

החבר לא חייב לדעת על היחס שלי כלפיו. אבל אומרים, שחייב לדעת על היחס שלי כי האהבה מחייבת וישנה חובת פרסום אהבה. ולמעשה הוא מרגיש את היחס הזה.

מהי התגובה שמתקבלת מחבר?

מה זה חבר? חבר איננו אלא הפרעות שהבורא מציב בפני האדם, כדי לחזק בו את הגישה לאחרים, שהם כביכול אחרים: זה לא אחרים, אלא זה אני שמקבץ את הכלי שלי יחד מאחר שהוא שבור. לא חברים הם, אלא העתקה מהכלים השבורים שלי. האדם כלול בתוכו משש מאות אלף חתיכות שבורות, שחייב לחבֵּר ולאסוף אותן, על פני האגו שלו, לגוף שלם. לכן העבודה שניתנת לו היא כלפי גופים חיצוניים כביכול.

ואם נתאר בדמיוננו מערכת מחוץ לגופים שלנו, התמונה תהיה נכונה יותר. כי לרוחניות אין שום עניין עם הגופים, אפילו לא עם הגשמיות של החבר. אם מדברים על משהו ששייך לרוחניות, אין לו קשר לגוף הגשמי הזה. הגוף הזה הוא מדומה. וחייבים לא לראות אותו. אלא לראות דרכו את המערכת כאילו הוא שקוף. שאין גופים ואין העולם הזה, אלא כוחות שחייבים להתחבר למערכת, לפי דוגמה שקיימת כבר.

אולי אפשר לדמיין מה שקורה כך: קיימת מערכת. ואנחנו כביכול התרחקנו מהמערכת הזאת, וכל אחד חייב לחזור להיות חלק פעיל בה, זאת אומרת, לחזור כל אחד למקומו, כי כל אחד לא נמצא כרגע במקומו.

כח. ועתה מובנות לנו היטב גם המילות הקודמות בכל שיעורן, כי אומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" כלומר, לעשות ברית על זה שאני אומר אליכם כאן, דהיינו, והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בהיות שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת על כל פנים להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, ועל כן מסיים על זה "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי כמותכם וסופם להדבק בי (כנ"ל במאמר "הערבות" אות כ') .

אלא עתה באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחינת אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות. "וגוי קדוש" שהוא השכר בצורתו האחרון של ולדבקה בו יתברך, הכולל כל השכר שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיעונו חז"ל בביאור הסיום "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" שדייקו "אלה הדברים" "לא פחות" "ולא יותר", שקשה מהיכי תיתי שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה' עד שה' יתברך צריך להזהירו עליו, שלא מצאנו דוגמתו בכל התורה ואדרבה מקרא כתוב עליו "בכל ביתי נאמן הוא".

כט. ובאמור מובן היטב, כי בעניין ציור העבודה על אפיה האחרון כמבואר בהמלות "ממלכת כהנים", שהיא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך" הנה באמת היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו להתעכב ולא לגלות בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה גדולה ורמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל הקנינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה' כהוראת המלות של "ממלכת כהנים", בדומה למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיגדלו ויחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות" אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה המתבטאת במלות "ממלכת כהנים".

וכן בענין מתן השכר המוגדר בהמלות "וגוי קדוש" היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדביקותו יתברך, כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו להסתלק לגמרי מכל קניני עולם הזה כבחינת כהנים, ולפיכך הגיעה אליו האזהרה ו"לא יותר" רק לסתום ולא לפרש כל בחינת מתן השכר הכלול במלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו יתברך על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (במאמר "מתן תורה" אות י"ג ) עש"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור צורת העבודה המתבטאת ב"ממלכת כהנים" נאמר לו "לא פחות", ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא בהמלות ו"גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר". זאת אומרת, לא לשים מכשול על ל"ב האבן, שזה נקרא "גוי קדוש". "גוי" נקרא הרצון לקבל הטבעי, טבע הבריאה, ל"ב האבן. ולאחר שהוא מיתקן הוא נקרא "קדוש".

בסופו של התהליך, צריך להגיע למידת ההשפעה המלאה על ישראל, על אומות העולם ועל הדבקות. ובאמת בתורה לא גילה משה את עניין גמר התיקון. רק בתיקוני הזוהר יש קורטוב של הסבר על כך.

איך צריך לראות את עניין הסגולה?

עם ישראל מהווה מַעבר לתיקון העולם. מהיכן יודעים שישראל הם המַעבר? אם ישראל מתקנים את עצמם, הם יודעים איך לתקן את העולם, כי הם נכללים מכל העולם. בשביל מה נשברו גלגלתא ועיניים והתכללו מאח"פ? כדי שכאשר יחזרו להיות מתוקנים כמקודם, הם ידעו איך לתקן את האח"פ. ולא לצורך עצמם.

כל התהליך שעובר עם ישראל הוא רק כדי להיות מסוגל אחר כך לתקן את אומות העולם, להביא להם את שיטת התיקון. כל התהליך שעוברים ישראל הוא רק בגלל האח"פ שנכללו בהם. לכן "ותהיו לי עם סגולה" משמעו שאם מגיעים לתיקון אז הופכים להיות מַעַבר לתיקון העולם. נעשים מסוגלים ויכולים ויודעים, בכוחות ובהבנה, איך לגרום לתיקון העולם. כי ישראל עושים בתוכם אותו מודל שנמצא מחוצה להם.

הם מתקנים גלגלתא ועיניים ומגלגלתא ועיניים מתקנים אחר כך את האח"פ הכלול בהם. ואז הם עושים אותו דבר עם גלגלתא ועיניים ואח"פ המתוקנים שלהם כלפי אומות העולם, ומתקנים גלגלתא ועיניים שבאומות העולם וגורמים להם לתקן את האח"פ שלהם. אלה שני שלבים, ואין בשלב השני יותר ממה שיש בשלב הראשון, גלגלתא ועיניים ואח"פ. לכן קודם חייבת להיות שבירה, ומהשבירה חוזרים לתיקון גלגלתא ועיניים מלפני החטא של אדה"ר, ולאחריו מתקנים את האח"פ.

ומה צריך כדי להיות סגולה לתיקון כל העמים?

אין לבקש אלא שכל הכלי יגיע לדבקות בבורא. וזו היתה כוונת הבורא. מלכתחילה הכוונה של הבורא לא על ישראל, אלא על מה שנקרא "אומות העולם", על הכלי, על הרצון לקבל. ורק לצורך בניית הכלי הוא עשה את כל שרשרת הפעולות של שבירה וירידת העולמות. וכך גם אנו צריכים לעשות את כל השלבים בהתאם לשרשרת הזאת, אחרת תהיה המשמעות שהאדם פועל לעצמו.

כמו שהבורא פעל "סוף מעשה במחשבה תחילה", לצורך תיקון הרצון לקבל שברא, ולצורך זה החדיר בו גלגלתא ועיניים, עם ישראל, ועשה את השבירה ואת כל השלבים, כך גם אנו צריכים להתכוון בכל הפעולות האלה. אחרת אנחנו לא הולכים יחד, בראש אחד, עם הבורא.

איזו הכנה נחוצה באנשים כדי להגיע לערבות?

דרוש רק רק רצון להגיע לתוצאה, להכיר בהכרחיות התוצאה. הכרה זו נותנת כוח להתייחס ברוח זו לחברים. מאין ברירה, הרצון הוא הדבר החשוב ביותר. מהרצון הזה נובעת חשיבות החברים, עד כדי כך שאחר כך מגיעים למצב, שלא מבדילים אם חושבים על החברים כדי להגיע לתוצאה, או שאם חושבים עליהם וחושבים על התוצאה, הם לא פחות חשובים מהתוצאה.

איך עם ישראל יכול לתקן את עצמו ללא אומות העולם?

ישראל, שמתקנים את עצמם, מכינים את אומות העולם, כי נכללים מהם. הם אותה מערכת. לא יכול להיות תיקון של ישראל בלי שיעבור דרך אומות העולם, זו אותה זרימת כוחות, אותה מערכת כללית. במידה שישראל מתקן את עצמו כדי לתקן אותם, הם מוכנים לקבל תיקון מישראל. לא צריך לדאוג לכך: במידה שישראל יכינו את עצמם, העולם יהיה מוכן.

אילו זה היה אחרת, היינו מאשימים אותם. אבל אין לנו מה להאשים אותם. בכך שישראל מתקן את גלגלתא ועיניים שלו ואחר כך את האח"פ שבתוכו, הוא מכין את אומות העולם להיות נשמעים למה שיצטרכו לקבל. אין לנו שום זכות לבוא אליהם בטענות ולהאשים אותם במשהו.

מי מתקן את הגלגלתא ועיניים של ישראל?

כל התיקונים נעשים על ידי האור העליון.

מהו "לתקן גלגלתא ועיניים"?

להעדיף השפעה על פני כל הרצונות.

מה מכין בנו רצון אמיתי להשפעה?

רצון אמיתי להשפעה נבנה באדם לאט לאט. האדם מגלה איך הרצון הזה נבנה. האדם נמצא במערכת קיימת שלאט לאט מתבהרת ומורגשת בו. כמו מתוך ערפל, הוא פתאום רואה יותר ויותר איפה הוא, מי הוא, מה המערכת עצמה. וזה בא מתוך יגיעה, מתוך עבודה; בהבנה, או ללא הבנה. לא צריך יותר מאשר לרצות, להשתוקק, לפתח נטיה, ואז הרצון הזה מתבהר.

לפתח נטיה אל מה?

יש לפתח נטיה למטרת הבריאה, לפי אחדים שמבינים. מאדם שנמצא בהסתרה לא דורשים שידע את הפרטים, אלא עד כמה שמסוגל לתפוס את התמונה, בלי הרבה שכל וחוכמה, אלא בצורה רגשית, שיחיה בה, שינסה לא להתנתק ממנה. שיפחית את השכל שלו וינסה לתפוס את הצורה הרגשית הזאת ולהתקרב אליה. אבל בשביל זה צריך הרבה שכל. ולא כדי להחזיק בשכל, אלא כדי להחזיק בהרגשה (כל הכלים שלנו הם כלֵי הרגשה). "להחזיק בהרגשה" משמעו להרגיש מה חסר ביחס שלי, בהתייחסות שלי, בלב שלי, כדי להמשיך להתקרב.

האם לחברים אנו אמורים להעביר רגש או רצון?

לחברים לא צריך להעביר מה שמרגישים. אין לנו מושג עד כמה הרצון של כל אחד ואחד מאתנו פועל באחרים. אנחנו שכלתניים, יבשים, לא מרגישים, לא מבינים את זה. לא צריך ללחוץ על החבר. די בכך שהוא נמצא יחד אתנו במערכת ולא מפר אותה, לא פורץ את המסגרת, בכל השאר אני פועל עליו בתוך הרצון שלי ובהרגשה הפנימית שלי, וזה הכוח הגדול ביותר.

לכן המקובלים מורים לנו שזמן הלימוד הוא הזמן המתאים ביותר למשוך אור מלמעלה, להתכנס יחד, להתחבר יחד, לצבור יחד רצונות, כוחות, חסרונות, שזה יהיה חזק, פעיל וגם בערבות של איש לרעהו, ואז יש להפעיל את הרצון. וכל היתר כבר יבוא ויוסדר מלמעלה.

הפעולה פשוטה והאנושות מבינה אותה. רק אין לה בדיוק את הסדר הנכון איך לממש ולבצע אותה. הכל עושים תפילה בציבור, אלא מה חסר להם? התנאים, המסגרת הנכונה, כדי לעלות חיסרון נכון ולגרום לתוצאה. האנושות כבר מכירה בעובדה שכוח המחשבה הוא הפעיל ביותר והחזק ביותר.

הכוח של מוח האדם הוא רב ועצום. אבל מפני שאנחנו לא יודעים איך להפעיל אותו נכון, נראה לנו שבכוח האגרוף משיגים יותר. כל זה רק מפני שהאדם לא יכול להפעיל את המוח שלו, ולא מתוך שחסרה לו יכולת .

איך האדם יכול לשמור על מתח פנימי?

חבר שאין לו מתח פנימי, אחד מן השניים: או שהחברה אשמה או שיש פגם בהתכללות שלו בחברה. כלומר הוא אשם בכך שאינו נכלל. בחברה חייב להיות מתח פנימי תמידי. ואם אין, או שהחבר לא מתחבר או שהחברים לא דואגים שיהיה מחובר.

איך אפשר לפעול בלי שכל אם השכל משמש את הרצון?

הפעולה של ניטרול המוח והנחתו בצד, באה מאליה, לא מתוך כפיה. כאשר מתחילים לגלות יחסים ברמה הרוחנית, רואים ששם הכל רגשות. כמו שהמדענים קוראים להם "הורמונים", "פפטידים שההיפותלמוס מפריש". אבל כל מה שאנחנו מציירים במוחנו הכל הוא תוצאה של רגש, גם הרשימות וגם הדמויות שאנו בונים.

השכל נועד רק לכוון נכון, למקד נכון מה שאנחנו מרגישים. הוא תוצאה בלבד, ונמצא בשירות הרגש. השכל הוא אף פעם לא הראשון שמגיב. אין מצב שניגשים לשכל ללא שום רגש ומתחילים לעבוד אתו, ואחר כך פועלים על ידו בצורה רגשית. למרות שאנחנו מרגישים שהשכל מגיב ראשון. אבל למעשה מרגישים רק חצי דבר, ולא מרגישים שהשכל עובד על רגש, שמאחורי השכל נמצאת התעוררות על ידי הרגשות.

גם באדם שכלתני, מכני ויבש, מתעורר לאט לאט הרגש על ידי לימוד הקבלה. ולא שמשליכים את השכל וחיים רק ברגשות, אלא הרגש בא אחרת, זהו הרגש של הבנת המצב, של הבנת המערכת. רגש הוא כוחות, כוחות רוחניים הם כוחות רגשיים, שבהם האדם פועל יחד עם השכל. ברוחניות השכל והרגש הולכים יחד )השכל מבין את הרגש ואין ביניהם התנגשויות כמו בעולמנו(, שכן ברוחניות מרגישים כל פרט ופרט, גם דומם, צומח וחי. האדם מרגיש את הדברים ותופס אותם בהרגשה. הלב מבין. אף כל חלקיק של אטום בתנועתו.

איך? האדם תופס את היחסים בין הדברים כלפי מחשבת הבריאה, כלפי ההשפעה לבורא. ושם הכל תענוגים מהשפעה או חסרונות ממנה. וזה נקרא "רגש". לא רגש כמו שלנו, אלא רגש בדרגה של הבנת ההשפעה, הבנת התכלית. לכן לא אומרים לנו לדכא את השכל. אסור לדכא משהו. אלא שאנו משתדלים מהמצב שלנו להשתוקק לתמונה אחרת, ולכן מנסים להפעיל מעט יותר את הרגשות. אבל בדרך הרוחנית הולכים עם מה שיש. בעליה יש יותר רגש, בירידה יש יותר שכל.

חזרה לראש הדף
Site location tree