אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / ספר הערבות / נספחים / תמצית מאמרי בעל הסולם "מתן תורה" ו"ערבות"

תמצית מאמרי בעל הסולם "מתן תורה" ו"ערבות"

"מתן תורה"

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח)

"רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה". (ב"ר פכ"ד).

א) הנאמר על ידי ר' עקיבא, שתיקון האגואיזם עד לדרגת "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בקבלה, והוא דורש הסבר. המלה "כלל" מורה על סכום של פרטים, שביחד מרכיבים את הכלל הזה. פירוש הדבר הוא, ששאר 612 (תרי"ב) התיקונים שהאדם חייב לבצע באגואיזם שלו הם בסך הכל תיקונים פרטיים, המרכיבים כולם יחד את התיקון האחד הזה, "ואהבת לרעך כמוך", ומותנים בו.

יכול להיות שהכלל הזה נכון ליחסיו של האדם עם הסובבים אותו, אבל איך יכולים יחסי אדם וחברו לכלול את יחסים של האדם עם הבורא, שלמעשה מגדירים את עצם הבריאה וסיבתה?

מדוע התיקון עד לתכונת "ואהבת לרעך כמוך" הוא שווה ערך לתיקון עד לתכונת "ואהבת את ה' אלהיך" ו"ובו תדבק"?

 

ב) אנחנו יכולים לראות כמה גדול וכולל הוא התיקון עד לתכונת "ואהבת לרעך כמוך" מהשאלה שנשאל הלל הזקן. הלל הזקן התבקש ללמד את כל התורה על רגל אחת (את כל שיטת התיקון). והוא ענה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מכאן ברור, אין ולו רצון אחד מתוך 216 הרצונות האגואיסטיים הללו, שתיקונו עדיף על השגת "ואהבת לרעך כמוך". וכל אלה יחד מיועדים רק להשגת תכונת "ואהבת לרעך", כדי להכין את האדם לקיימה.

כלומר, כל שאר התיקונים הם חלקים מתכונת "ואהבת לרעך כמוך", ובלעדיהם לא יתאפשר הקיום של "ואהבת לרעך כמוך" בהיקף מלא.

 

ג) הביטוי "כמוך" מורה על כך שצריך לאהוב את הזולת באותה מידה שבה אתה אוהב את עצמך, ובשום אופן לא פחות מכך. פירוש הדבר הוא, שאדם חייב לעמוד כל הזמן על המשמר ולמלא צרכיו של כל אדם מישראל, לא פחות מאשר לעמוד על משמרת קיומם של צרכיו שלו.

אבל הרי הדרישה הזאת לא מציאותית, משום שלאדם אין די זמן לדאוג לצרכיו שלו, אז איך יוכל לספק את צרכיו של העם כולו?

אבל דרישותיו של הבורא מהנבראים מנוסחות תמיד בדיוק מוחלט, ולכן יש להבין, איך בכל זאת אפשר לבצע את הדרישה הזאת של הבורא מהאדם.

 

ד) הדרישה להעדיף את צרכי הזולת על פני אלה שלך ממחישה עד כמה היא אינה בת ביצוע, כיוון שאם יש לאדם דבר מה וזולתו זקוק לזה, הוא מחוייב לספק את רצון זולתו, למרות שהבעלים של הדבר זקוק לו בעצמו. כלומר, על האדם יהיה להיפרד מכל רכושו, משום שתמיד יימצא מי שיזדקק למה שיש לו.

 

ה) קודם עלינו להבין כמה נקודות:

מדוע ניתנה הקבלה, שיטת התיקון, רק לעם ישראל ולא לכל העמים יחד ובשווה? האם אין כאן העדפה של אומה אחת על פני האחרות? הרי ברור שרק שוטה יכול לחשוב כך. חז"ל אמרו שהבורא הציע את השיטה לתיקון האגואיזם לכל העמים, אבל אף אחד לא רצה לקבל אותה. ההסבר של החכמים נראה פשטני מידי וקשה להסכים אתו!

אם אומרים שאף עם לא רצה לקבל את חוכמת הקבלה, מדוע עם ישראל נקראים "העם הנבחר" ע"י הבורא? איך אפשר לדמיין את הבורא עובר בין עמי פרא עתיקים, ומנסה למסור להם משהו, שאין להם מושג קלוש מהו? בתולדות העמים לא מוזכר מאורע כזה.

 

ו) תכלית שיטת התיקון היא להביא אותנו למצבנו הסופי הקיים במחשבת הבריאה וכך גם טבוע באדם שמתכנן את מעשיו על פי התכלית שהציב לעצמו מראש, אלא אם כן אינו בר דעת.

חוכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האגואיזם. התוצאה של התיקון הזה היא השגת מטרת הבריאה כולה: דבקוּת בבורא.

העולם נברא בצורה שתאפשר לאדם לקיים את חוקי חוכמת הקבלה, ולהגיע למטרת הבריאה.

תכנית הבורא היא להתגלות לאדם, כלומר להיות מורגש על ידו כתענוג מוחלט.

כשהאדם מתפתח בהדרגה באמצעות הקבלה, הוא מתעלה רוחנית עד להשגת הבורא: עד לשלמות גמורה. השלמות הזאת  היא מה שנקרא "דבקות".

 

ז) אבל מדוע לא נבראנו מושלמים ודבוקים בבורא מלכתחילה? לשם מה ולמי דרושים המאמצים שלנו בתיקון העצמי?

התשובה היא כי מי שאוכל "לחם חסד" מרגיש בושה, עד כדי איבוד "האני" שלו. והיות והבורא רוצה שהנבראים ירגישו את עצמם שלמים, דומים לו, הוא נתן להם את האפשרות להגיע אל השלמות באמצעות המאמצים המושקעים בתיקון העצמי.

 

ח) הדבר דומה לעשיר שהביא אל ביתו עני, האכיל אותו, השקה אותו, העניק לו את כל מה שהלה יכול היה לרצות. אמנם התענוג שהרגיש העני הלך וגדל, ככל שמתנות החינם הלכו וגדלו, אולם באותה מידה גברה בו אף הבושה. וכשהעשיר שאל את העני אם מילא את כל רצונותיו, ענה לו העני ואמר שנשאר בו רק רצון אחד, שכל זה יהיה שכר על עבודתו ולא שיתקבל כצדקה מידיו. העשיר אמר, שאת הצורך הזה אף אחד לא יוכל לספק לו. חוק טבע הוא בעולמנו: קבלת מתנות חינם מתוך חסד ורחמים גורמת למקבל להרגיש בושה וקוצר רוח.

מכאן נובע החוק השני: אין בעולם אדם שיוכל למלא עד הסוף את רצונותיו של הזולת, משום שלעולם לא יוכל להפוך את מתנתו להישג עצמאי של המקבל, והלא רק זה יוכל לתת לו הרגשה של שלמות התענוג.

לכן הכין לנו הבורא המושלם אפשרות להשיג את השלמות בכוחות עצמנו, באמצעות השקעת מאמץ ויגיעה בתיקון העצמי לפי שיטת הקבלה.

במקרה כזה, כל הטוב והעונג הבא לנו ממנו, כלומר, כל מה שכלול במונח "דבקות בבורא", יהיה הישג עצמי שלנו, שהושג על ידינו הודות למאמצים שלנו. רק כך נוכל להרגיש את עצמנו בעלי הדבר, "בעלי הבית", ונרגיש את השלמות.

 

ט) הבושה שאנו חשים כאשר אנו מקבלים מאדם אחר דבר מה בחסד, היא תוצאה של חוק הטבע הידוע, שלפיו טבעה של כל תוצאה, של כל ענף, חייב להיות קרוב לסיבה שיצרה אותו, ודומה לשורשו. החוק הזה פועל בין כל השורשים וכל הענפים המתפתחים מאותם שורשים, ולעולם אינו מופר.

מכאן נובע כי:

כל מה שקיים בשורש הוא נחשק, אהוב, מועיל, נעים, וגורם להרגשה של תענוג בענף, והענף ישאף אל השורש.

כל מה שאינו אופייני לשורש הוא בלתי מתקבל, בלתי נסבל, מזיק, וגורם להרגשה של יסורים בענף, והוא ישאף להתרחק ממנו.

מכאן נבין את מקורם של כל התענוגים ושל כל היסורים בעולם: היות והבורא ברא את הכל והוא השורש של כל הנבראים, לפיכך: כל הכלול בבורא ויורד ישירות ממנו אלינו  מושך אותנו ונעים לנו, כל מה שאינו אופייני לבורא, שאינו נובע ממנו ישירות, אלא בא כתוצאה מגילוי תכונותיו ההפוכות של הנברא עצמו  מנוגד לטבע שלנו וגורם יסורים.

לדוגמה, אנחנו אוהבים מנוחה ושונאים תנועה  עד כדי כך שכל תנועה שאנחנו מבצעים היא לשם השגת המנוחה. וזה משום שהשורש שלנו, הבורא, נמצא במנוחה מוחלטת. מאותה סיבה אנחנו אוהבים חוכמה, גבורה, עושר וכן הלאה  הרי כל זה נמצא בו, משום שהוא השורש שלנו.

ואנחנו שונאים את כל מה שמנוגד לתכונות אלו  טיפשות, חולשה, עוניששמשום שהם נעדרים לחלוטין מהשורש שלנו.

 

י) היות והבורא, השורש שלנו, הוא רק נותן ואינו מקבל, הרי שאנחנו, ענפיו, מרגישים תענוג כשאנחנו נותנים, ומרגישים בושה כשאנו מקבלים מתוך חסד.

 

יא) אם כן, מהי מטרת הבריאה והדבקות בבורא?

"הדבקות בבורא", שאת השגתה מבטיח לנו לימוד הקבלה, נקראת השוואת הענפים לשורשיהם: אנחנו יכולים להרגיש את כל הנעים והנשגב, שמטבעו נמצא בבורא.

מכאן נובע שהתענוג הוא השתוות הצורה עם הבורא (דמיון התכונות לבורא).

אם אנחנו הופכים להיות דומים במעשינו לכל מה שאופייני לשורש שלנו, אנחנו מרגישים תענוג. כל מה שאינו כלול בשורש שלנו גורם לנו יסורים. כלומר הכל תלוי במידת הדמיון של התכונות שלנו לשורשנו, ומתבסס עליו.

 

יב) כדי להידמות לשורש, האדם צריך להיטהר מן האגואיזם  האהבה העצמית המוחלטת הטבועה בו. כל תנועותיו של האדם הן למען עצמו, ללא כל השפעה (נתינה) לזולתו, ולכן הוא מרוחק קוטבית מן השורש ומנוגד לו. הרי השורש, הבורא, הוא אלטרואיזם מוחלט, ללא רצון לקבל, ולעומתו האדם כולו שרוי בקבלה למען עצמו, ללא ניצוץ של השפעה. לכן, מצב כזה של האדם נחשב לנחות ביותר בעולם שלנו, ומוגדר כמצב המנוגד לבורא.

תיקונו של האדם חל על ידי הזדככות מהאגואיזם שלו. אם אדם נמצא בסביבה שמעריכה את ההשפעה לזולת, הוא מתחנך בהדרגה לבצע פעולות השפעה, ואלו הינן פעולות של השפעה על מנת לקבל שכר, בעולם הזה, או בעולם הבא, כלומר בכוונה "למען עצמי", משום שבשלב ההתחלתי אי אפשר ללמד אותו להשפיע לזולתו שלא על מנת לקבל שכר.

במהלך לימוד הקבלה, כאשר האדם גדל רוחנית ומתחיל לבצע פעולות של השפעה, מגלים לו כיצד להגיע מביצוע פעולות של השפעה עם כוונה "למען עצמי" אל ביצוע פעולות של השפעה עם כוונה "למען הבורא", כלומר, רק לעשות נחת רוח לבורא ולא למען האהבה העצמית.

תיקון הכוונה בתוך האדם, השחרור מהאהבה העצמית האגואיסטית, מתרחשים כתוצאה מתכונה מיוחדת, הטבועה בלימוד הקבלה ובביצוע הפעולות "למען הבורא". כל הרצונות והפעולות על מנת להשפיע מתגדלים באדם במידה כזאת, שאפילו המעט (ההכרחיוּת) שהוא מקבל, אף הוא מתמזג עם הכוונה על מנת להשפיע.

 

יג) אמנם קיימים שני סוגים של פעולות השפעה: בין אדם למקום (לבורא); בין אדם לחברו (לזולת). למרות זאת שניהם מובילים את האדם רק למטרה יחידה וסופית: אל "הדבקוּת בבורא". מבחינת האדם, ביצוען של פעולת השפעה לבורא, או לזולתו, הן זהות לחלוטין. הוא לא מרגיש שום הבדל בפעולותיו: אם הוא עובד מתוך אהבת חברו, או אם הוא עובד מתוך אהבת הבורא, בשני המקרים הוא אינו מפיק שום תועלת עבור עצמו.

הואיל והחוק הטבעי של כל נברא הוא, שכל מה שנמצא מחוץ לגבולות גופו אינו נחשב קיים לגביו, וכל תנועה שהאדם עושה לאהבת זולתו, הוא עושה למען שכר מקוּוה כלשהו, הואיל וכך פעולות מסוג זה אינן יכולות בשום אופן להיקרא "אהבת הזולת". הן דומות יותר לפעולה הנעשית בתשלום.

אולם ביצוע פעולה כלשהי מתוך אהבה לזולת, ללא כל תקווה לשכר כלשהו, מטבע הדברים, איננו אפשרי כלל. והיות ואהבת הזולת נמצאת מחוץ לגבולות הטבע שלנו, הרי שכל חסד שנעשה למען הזולת, לא נובע מאהבה כלפיו אלא מאהבה עצמית.

ללומדים את חוכמת הקבלה ניתנת האפשרות לרכוש לעצמם אט אט טבע שני שהוא אהבת הזולת; לעומתם שאר הנבראים פועלים אך ורק מתוך טבעם האגואיסטי, וגם באמרם שעיסוקיהם נובעים מערכים נעלים או מאמונה דתית, כאהבת הזולת, אינם יכולים לצאת מעצמם ולהתרומם מעל טבעם האגואיסטי ולו במעט.

 

יד) ובכן, האדם אינו מרגיש בהבדל שבין פעולה "למען הזולת" לבין פעולה "למען הבורא": בשני המקרים היא מורגשת כריקה וחסרת תועלת.

רק לימוד הקבלה, הפצת הקבלה, ועבודה בקבוצה מתוך כוונה לעשות נחת רוח לבורא, מרוממים את האדם בהדרגה מעל לטבעו האגואיסטי, הוא מקבל טבע שני, אהבת הזולת, וזוכה במטרה הסופית, דבקות בבורא.

לפיכך יחסיו של האדם עם הזולת יכולים להביא אותו אל המטרה הרצויה, כי אינם קבועים ואינם מוגדרים על ידי מדרגה רוחנית; הסביבה מגיבה עליהם באופן מידי, מטרתם נמצאת בהישג יד, והם מבוקרים וניתנים לביקורת.

לעומת זאת, יחסיו של האדם עם הבורא חייבים להיות קבועים, לפי שעה עדיין אין לאדם הרגשה הדורשת את קיומם, ואין עליהן תגובה וכל פעולות שיעשה הנן לפיכך חסרות תועלת, והאדם מסתגל במהירות למצב זה.

 

טו) מכאן אפשר להבין את תשובתו של הלל לאדם שרצה להשיג את הדבקות בבורא: מהותה של הקבלה היא החוק "ואהבת לרעך כמוך", ושאר 612 התיקונים של רצונות האדם הם הכנה לביצועו של התיקון העיקרי הכללי "ואהבת לרעך".

גם יחסיו של האדם עם הבורא כלולים בהכנה לקיומו של "ואהבת לרעך", שהוא המטרה הסופית של הקבלה ושל כל התיקונים, המהווים זיכוך של הגוף מהאגואיזם, עד שירכוש טבע שני של "אהבה לזולת".

כלומר, הקיום של "ואהבת לרעך כמוך", באמצעות 612 תיקונים שהם אהבת הבורא, אהבת הזולת, מוביל את האדם למטרה הסופית, והוא זוכה מיד בדבקות בבורא.

והסיבה לכך שהמטרה הסופית אינה מוגדרת בפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך", היא שאין כל הבדל בין אהבת הבורא לאהבת הזולת, מבחינתו של אדם שנמצא עדיין ברצונות האגואיסטיים, משום שכל הנמצא מחוצה לו, אינו ממשי לגביו.

אדם שרצה להגיע לדבקות בבורא שאל את הלל על מהותו של כל התיקון, כדי להגדיר במדויק את המטרה ואת הדרך אליה, כפי שביקש באמרו "למדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת." לכן הלל הגדיר לו את אהבת הזולת כמטרה הקרובה אליו ביותר והנמצאת בטווח השגתו של אדם; משום שבדרך אליה האדם יכול להימנע מטעויות על ידי בדיקת עצמו.

 

טז) עתה נבין מהם התנאים ההכרחיים שיש לקיימם כדי להבין מדוע התורה מחייבת אותנו לבצע את הבלתי אפשרי, לאהוב את רענו כמונו. כדי להפוך את זה לאפשרי, נמסרה שיטת התיקון כפי שנמסרה לנו התורה לא לאברהם, לא לאחד, אלא כאשר נוצר עם שלם שמנה שש מאות אלף איש מעל "גיל 02", כשהעם הזה יצא ממצרים; כל אחד מן העם נשאל אם הוא מוכן לעבודה הנשגבת הזאת; כל אחד הסכים לזה בכל נפשו ומאודו וקרא "נעשה ונשמע".

במקרה כזה נוצרת האפשרות לקיים את הדרישה לאהוב את הזולת: אם שש מאות אלף איש יחדלו לעסוק בסיפוק צרכיהם שלהם, ויקדישו את כל מעייניהם לסיפוק האינטרסים של זולתם, כי אז קיומו של כל יחיד מובטח, ואף אחד לא צריך לדאוג יותר. לכן ברגע שהעם נתן את הסכמתו, הוא קיבל את שיטת התיקון להתמזגות עם הבורא, משום שהפך להיות מסוגל לבצע אותה.

אבל לפני שגדל לממדים של עם שלם, לא היה מסוגל לבצע ולקיים את תנאי אהבת הזולת, משום שקיום המצוות שבין אדם לחברו בהיקף המלא של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בידי מספר מצומצם של בני אדם, הוא בלתי אפשרי, ולכן לא נמסרה בידם שיטת התיקון.

 

יז) ומן האמור לעיל נוכל להבין מדוע כל ישראל ערבים זה לזה. ממבט ראשון זה נראה בכלל לא צודק, שאם מישהו חטא, הבורא מעניש אותי. וכי מדוע אהיה אני אחראי לחטאיו של אדם זר לחלוטין שאפילו איני מכיר אותו?

ור' אלעזר בן ר' שמעון אומר, שהאדם והעולם נדונים על פי הרוב. כלומר כשהאדם מתקן רצון אחד, הוא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, וכשהוא משתמש בו לצורך הנאתו שלו, הוא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כדברי ר' אלעזר שאומר שכל העולם ערב בערבות הדדית, שכל אחד מוסיף על ידי פעולותיו זכות או חובה לעולם כולו.

זה נובע מכך שכל אחת מ-613 הדרישות לתיקון מתייחסת לקיומו של תנאי אחד בלבד, "ואהבת לרעך כמוך", והתנאי עצמו נמצא מעבר לגבול הניתן למימוש, אלא אם כן כל העם כולו, וכל אחד ממנו יהיה מוכן לזה.

"הערבות"

כל ישראל ערבים זה לזה

לאחר שכל אחד מהעם נשאל והסכים לקבל על עצמו את ביצוע הדרישה "ואהבת לרעך כמוך", חייב אדם לדאוג לכולם, לא פחות מאשר לסיפוק צרכיו שלו הטבועים בו מן הטבע. באותו רגע שכולם כאחד קראו "נעשה ונשמע", הפכו כל ישראל להיות ערבים זה לזה ורק אז זכו לקבל את שיטת התיקון.

כל אחד מישראל הפך להיות אחראי לכך שלא יחול מחסור כלשהו על אף פרט מתוך הכלל. הערבות הכללית הזאת שיחררה את כולם וכל אחד לחוד מהדאגות לצרכיהם, וכתוצאה מכך התאפשרה סופית ביצועה של הדרישה "ואהבת לרעך כמוך", כלומר לתת לכל נזקק את כל אשר שייך לך, ולא לדאוג יותר לצרכי הגוף הפרטיים שלך, וזאת מכיוון שכל אחד יודע וחש ביטחון בכך, ששישים ריבוא של אוהבים נאמנים נמצאים לצדו, מוכנים לעשות למענו הכל, בכל רגע נתון.

ולכן רק לאחר יציאת מצרים נוצרה המציאות, שבה אף אחד לא הטיל ספק בכך שסיפוק צרכיו מובטח, שכן בהיותם לאומה שלמה העומדת ברשות עצמה, הם לא יהיו תלויים לשם סיפוק צרכיהם בשום גורם חיצוני.

אולם אפילו מעטים מתוך העם ישובו לאהבה עצמית, הרי שהדאגה לצרכים של כולם שהיתה מוטלת על שכמם, תאלץ את כל השאר לחזור ולדאוג לעצמם, ובכך הם ימנעו מכל העם את קיום מצוות "ואהבת לרעך". משום שהכל לא יוכלו לקיים את התנאי "ואהבת לרעך כמוך" ולהגיע לאהבת הזולת ללא עזרתם של החורגים מהתנאי.

מכאן יוצא, שלצד קיום ההתחייבות של כל עם ישראל להיות ערבים זה לזה, עומד צד שלילי. התנאי היחיד לקיום הערבות הוא שכל אחד דואג לכולם ומספק את צרכיו של כל יחיד, ורק בכך מתאפשר לקיים את הדרישה לתיקון האגואיזם, כלומר, לעשות נחת רוח לבורא.

אבל אם חלק מהעם יסרב לקיים את הערבות וישאר באהבה עצמית, הוא יגרום בכך לכל השאר להישאר באגואיזם ללא יכולת לצאת משם.

 

יח) לכן דומה הערבות לשניים השטים בסירה אחת, ואחד מהם קודח תחתיו חור בקרקעית הסירה. הוא דוחה את התנגדות חברו בכך, שאומר שאין זה מעניינו כיוון שהינו קודח חור תחת עצמו ולא תחת האחר. ועל כך כמובן מגיב השני: "שוטה שכמותך! הרי שנינו נמצאים באותה סירה ונטבע יחד".

באותו אופן, אלה השקועים באהבת עצמם, שמקימים חומה בלתי חדירה סביב עצמם, לא מאפשרים לאלה המעוניינים בתיקון אפילו להתחיל בתיקון במידת "ואהבת לרעך כמוך", שזהו הסולם המוביל לדבקות בבורא, ובכך הם גורמים לכולם לטבוע יחד אתם.

 

יט) ר' אלעזר, בנו של רשב"י, טוען שלא רק עם ישראל אלא גם כל העמים ערבים זה לזה; אבל לשם תחילת תיקון העולם מספיקה ערבותו של עם אחד, משום שאי אפשר שכל העמים יתחילו בתיקון העולם בבת אחת.

כמו שאמרו חכמים, הבורא הציע את הקבלה לכל אומות העולם, אבל הן היו שרויות באהבה עצמית מרובה עד כדי כך שדחו את השיטה לתיקון האגואיזם ואי אפשר היה אפילו להתחיל לדבר אתן, כדי שיסכימו לוותר עליה.

ומאחר שאף עם לא גילה רצון להתחיל בתיקון האגואיזם, לא נמצאה שפה משותפת בין העמים לבין הבורא, מלבד אצל עם ישראל, וזאת כיוון שאבותיהם אברהם-יצחק-יעקב ביצעו את התיקון, הודות לרוממות נשמותיהם, עוד לפני שהשיטה הזאת נמסרה לעם כולו. כתוצאה מנאמנות האבות לבורא איפשרו להם להגיע למדרגות הרוחניות ולדבקות בבורא, ללא ביצוע מקדים של החלק המעשי של תנאי הערבות בפעולות של אהבה לזולת, שבאותה עביות לא היתה להם שום אפשרות לבצע אותן.

רוממות הנשמות וההשגות הרוחניות של האבות השפיעו על צאצאיהם באופן כזה, שכל אחד קיבל על עצמו את העבודה הנשגבת הזאת, וכולם כאחד קראו "נעשה ונשמע". מורשת האבות הושרשה בהם, אם כן, מכוח התורשה והם היו חייבים להפוך לעם הנבחר בין כל העמים.

כאמור, רק בני ישראל קיבלו על עצמם את הערבות הנדרשת, משום שהמציאות עצמה חייבה אותם לכך. שאר אומות העולם לא נטלו בזה שום חלק.

 

כ) גמר תיקונו של העולם יבוא, כאשר כולם יתאחדו בהשתוקקות אל הבורא, והוא יתגלה לכל אומות העולם, כמו שאמרו חכמים: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומלאה הארץ דעה את ה', ובאו עדיו כל העמים".

ותפקידו של עם ישראל כלפי כל העולם דומה לתפקיד של האבות כלפי עם ישראל: התיקונים שעשו האבות, סייעו לצאצאיהם להתעלות ולהיות ראויים לקבלת שיטת התיקון. כך גם עם ישראל חייב לרומם את עצמו באמצעות התיקון ולהכין בכך את כל האנושות לקבלת העבודה הגבוהה הזאת, אהבת הזולת, שהיא סולם המוביל להשגת מטרת הבריאה: הדבקות בבורא.

וכל תיקון שעשה כל אחד מישראל עם הכוונה "למען הבורא" (השפעת תענוג לבורא, ללא דרישת שכר כלשהו או אהבה לעצמו) נותן דחיפה להתפתחות האנושות כולה. אי אפשר לבצע את התיקון בקפיצה אחת, אלא בהתפתחות איטית ומדורגת עד שכל האנושות תגיע להזדככות הרצויה.

 

כא) כשר' אלעזר בן ר' שמעון אמר שהעולם נדון על פי הרוב, הוא התכוון לתפקיד של עם ישראל בזיכוך העולם מאגואיזם עד למצב שבו שאר העמים יוכלו לקבל על עצמם את העבודה למען הבורא.

דרגת ההזדככות שהאנושות אמורה להגיע אליה, היא זו שאליה הגיע עם ישראל כדי לזכות לקבל את שיטת התיקון. בדרגה זו התיקונים ואהבת הזולת מכריעים את הכף מול האהבה העצמית.

רק אז האנושות תוכל לקרוא פה אחד ובתמימות-דעים: "נעשה ונשמע!", כפי שעשה זאת עם ישראל.

כל אחד מישראל שעושה תיקון, תורם לכך שאהבת הזולת תכריע את הכף מול האהבה העצמית. לכן כל פעולת תיקון של כל אחד מישראל מכריעה את העולם לכף זכות. התכלית הסופית אינה אפשרית ללא פעולה זו.

אין סתירה בין דברי ר' אלעזר בן שמעון שהערבות צריכה להקיף את העולם כולו לבין האמירה, שכל ישראל ערבים זה לזה. ר' אלעזר דיבר על התיקון העתידי של כל העולם, בשעה שחכמים התכוונו להווה, כשרק עם ישראל קיבל את שיטת התיקון.

 

כב) גם ר' אלעזר בן רשב"י תומך בפסוק "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", שכן עבירה של מי שלא התגבר על אהבתו העצמית גורמת להטיית כף המאזניים לצד חובה.

אדם שעושה פעולה למען הבורא, מקבל את אותה תחושה של השראה שמקבל אדם שמבצע פעולה למען זולתו. כשהפעולות למען הבורא נעשות ללא שום עירוב של אהבה עצמית, ללא שום תקווה לקבלת שכר כלשהו על המאמצים הללו, או אז מתחברות בנקודה גבוהה זו אהבת הבורא ואהבת הזולת והופכות להיות שלם אחד.

פעולה כזאת, אפילו של אדם אחד, גורמת להתקדמות מסויימת של כל האנושות כולה לקראת אהבת הזולת ולהטיית כף המאזניים שבה נמצאת האנושות, לצד הזכות, משום שהרצון לקבל החלטה לפעול למען הזולת תלוי בתרומתו של כל אחד.

עבירה אחת, של מי שלא הצליח להתגבר על האהבה העצמית, גורמת להטיית כף המאזניים, שעליה מונחת האנושות, לצד החובה. הרי באהבה העצמית מתגלה שפלות טבעו של הנברא, וככל שמידת השימוש בה גדלה היא הולכת ומתעצמת. כשאדם ממעיט במעשים הטובים שבכף הזכות, הוא מבטל כביכול מהטיית כף המאזניים את הזכות שהניח שם חברו. כך מושך אדם אחד את כל העולם לאחור.

 

כג) כל הנאמר לעיל מסביר מדוע נמסרה שיטת התיקון רק לאחר איחודו של כל עם ישראל.

מטרת הבריאה היא אחת לכולם, ללא הבדל במוצא, וזאת עד לדרגה הנמוכה ביותר של הבריאה, שהיא האהבה העצמית המושלת באנושות, בדומה למצרים שמשלו בעם ישראל.

במצב העבדות האגואיסטית של האנושות, לא ניתן אפילו להתחיל להסביר ולשכנע עם כלשהו לקבל על עצמו את השגת מטרת הבריאה, או אפילו להשיג ממנו סתם הבטחה להשתדל לצאת מהמסגרת הצרה של האגואיזם אל העולם הרחב של אהבת הזולת. יוצאים מכלל זה הם ישראל, שקיבלו את כוח ההתנגדות לאגואיזם דרך יסורים שלא ייאמנו, בעבדות של ארבע מאות שנה אצל האגואיסטים המצריים. משום שהיסורים מעוררים, כידוע, אצל האדם את הרצון להיטהר מאגואיזם.

מה גם שהם קיבלו את היכולת להבין את מטרת הבריאה, והועברה להם ההכנה הפנימית של האבות.

לכן נקרא שמו של העם "ישראל" בלשון יחיד, משום שכולם כאחד, וכל אחד מישראל, ויתרו על האהבה האגואיסטית העצמית, וכל השאיפות שלהם כוונו לטובת הזולת, לשם קיום התנאי "ואהבת לרעך כמוך". כשהתאחדו לאומה אחת, כאיש אחד בלב אחד  רק אז זכו בקבלה.

 

כד) כתוצאה מתנאי החובה שנזכרים לעיל, נמסרה הקבלה לעם ישראל, לבני אברהם, יצחק ויעקב, ולא לעם זר שהיה מסכים לקבל אותה לביצוע. המלה "קבלה" היא מלשון "לקבל", ופירושה הוא גם דבר מה שנמסר מאדם לאדם על ידי קבלה.

עם ישראל הפך להיות מוביל יחיד במינו של ניצוצות ההזדככות לכל האנושות כולה. הניצוצות הללו ילכו וירבו מיום ליום, עד שיגיעו לגודל הרצוי, כלומר, עד שיגיעו להבנת האושר והשלווה כמהות אהבת הזולת. כן הם יגיעו להבנת ההכרח להטות את הכף לצד הזכות, כי קבלת עבודת התיקון למען הבורא תגרום להעלמות כף החובה.

 

כה) מהנאמר לעיל יש להבין שהקבלה לא ניתנה לאבות, כיוון שההשגה והקיום של התנאי של "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הכלל העיקרי וכל שאר התיקונים הם רק חלק ממנו, אינם יכולים להיעשות בידי אדם אחד, אלא רק בהסכמתו המקדימה של כל העם; והסכמה זו הושגה רק אחרי יציאת מצרים, לאחר שכל אחד ואחד מהם נשאל אם הוא מסכים לקבל על עצמו את קיום המצווה הזו, ורק לאחר שכולם הביעו פה אחד הסכמה, נמסרה להם שיטת התיקון, הקבלה.

 

כיצד הבורא קיבל את הסכמתו של עם ישראל לקיים את התיקון הזה?

הבורא פנה לעם ישראל ואמר: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש... ויענו כל העם יחדיו ויאמרו, כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, ה-ו, ח).

לא ברור מן הנאמר מהו "קול", מהי "ברית", מהי מהות העבודה, מהי מהות השכר, ואם יש להשקיע מאמץ בתיקון על מנת להפוך להיות לעם הנבחר מכל העמים, או שזה ניתן מתוך רצון טוב? וכן לא ברור איך אפשר לקבל את העבודה בלי לדעת מהי, ומה הפירוש ומה ההבדל בין "ממלכת כהנים" ו"גוי קדוש".

 

כז) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים": כשם שלכוהנים אין רכוש בעולם הזה, וכל רכושם עבודת הבורא, כך גם רכושו של עם ישראל, ארצו, מוקדש לבורא בלבד, בעוד העם עוסק רק בסיפוק צרכיו של הזולת ובדאגה לכל מחסורו, למען הדבקות בבורא.

עבודתו של האדם בעולם הזה שקולה אפוא כנגד הקורבנות, משום שאדם הדואג להאכיל את זולתו דומה למקריב קורבן לבורא. יותר מזה, קיומו של "ואהבת לרעך כמוך" חשוב בהרבה ממצוות הקרבת הקורבנות.

במלים "ממלכת כוהנים", מבוטאת כל מהות עבודת "ואהבת לרעך כמוך", ביצירת חברה שבה כולם כוהנים, הרכוש הוא הבורא, ולא קיים כל רכוש חומרי. פירוש הדבר שרק "ה' הוא נחלתם", כשם שהדרגה של "ואהבת לרעך כמוך", כוללת בתוכה את כל התיקונים.

תיקון האגואיזם ניתן רק כדי לאחד את הרצונות האגואיסטיים הרבים לרצון מזוכך אחד  "עם ישראל"  על מנת לזכות בשכר ה"דבקות בבורא", שזוהי מטרת הבריאה. ועל השכר הזה, ה"דבקות בבורא", מורות המילים "גוי קדוש". בהשתוקקות לדבקות בבורא נזכה לקדושה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני, ה' אלהיכם". כלומר המילים "גוי קדוש" מבטאות את מהות השכר, שהוא הדבקות בבורא.

 

כח) כריתת הברית פירושה הוא איפוא להיות העם הנבחר מכל העמים:

"שאתם תהיו לי הסגולה, שעל ידיכם יעברו ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף אל כל העמים ואומות העולם, בעוד שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה, וצריך אני לאומה אחת על כל פנים להתחיל בה עתה שתעשה סגולה מכל העמים, ועל כן מסיים על זה "כי לי כל הארץ" כלומר, כל עמי הארץ אף שייכים לי וסופם להידבק בי כמותכם.

אלא עתה, באותה שעה שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד זה, הנה לעם סגולה אני צריך, ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הריני מצוה אתכם, אשר ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים" שהיא בחינת אהבת זולתו באופיה האחרון של ואהבת לרעך כמוך, שהיא קוטבה של כללות התורה והמצוות."

ו"גוי קדוש", זהו השכר בצורתו העליונה, בדבקות בבורא, הכוללת בתוכה את כל התגמולים שרק ניתן לתאר.

 

כט) מהות העבודה מבוטאת בצורתה הסופית במלים "ממלכת כוהנים", שזו ההגדרה המוחלטת של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". משה לא גילה לעם את כל מהות העבודה ברמה הגבוהה הנדרשת, "ממלכת כוהנים", כדי שעם ישראל לא יוכל למצוא הצדקה לרצון לוותר על כל הרכוש החומרי ולמסור את כל נכסיהם לבורא.

כך אומר גם הרמב"ם, שלנשים ולקטנים אסור לגלות את משמעות ה"עבדות", המחייבת שלא לקבל שום שכר, אלא צריך לחכות שהם יחכימו ויהיו מסוגלים לקלוט את המשמעות האמיתית.

לכן הורה הבורא למשה: "לא פחות"  לרכך עבורם את המשמעות האמיתית של היותם "ממלכת כוהנים".

לעומת זאת משה גילה להם את האושר ואת רוממות השכר שבדבקות בבורא, ובכך עזר להם לקבל על עצמם את עבודת הכוהנים, לוותר לחלוטין על כל תענוגי העולם הזה.

לכן הורה הבורא למשה: "ולא יותר"  להמעיט ולא לבאר את כל משמעות השכר, אלא להגביל אותו במלים "גוי קדוש". הרי אילו היה מגלה להם את כל האושר הכלול בשכר, הם ודאי היו מקבלים את עבודת הבורא רק כדי לקבל את השכר הזה, ופירוש הדבר היה עבודה למען עצמם, גילוי של אהבה עצמית, סילוף של כל הכוונות הראשוניות.

לכן על מהות העבודה הכלולה במלים "ממלכת כוהנים" נאמר למשה "לא פחות", ועל מידת הסתרתה של משמעות השכר, הכלולה במלים "גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר".

חזרה לראש הדף
Site location tree