כתובות
מסכת כתובות פרק א
א,א בתולה נישאת ביום רביעי, ואלמנה ביום חמישי: שפעמיים בשבת בתי דינין יושבים בעיירות, ביום השני וביום החמישי; שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים לבית דין.
א,ב בתולה, כתובתה מאתיים; ואלמנה, מנה. בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה-מן האירוסין-כתובתן מאתיים, ויש להן טענת בתולים. הגיורת, והשבויה, והשפחה-שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו פחותות מבנות שלוש שנים ויום אחד-כתובתן מאתיים, ויש להם טענת בתולים. [ג] הגדול שבא על הקטנה, והקטן שבא על הגדולה, ומוכת עץ-כתובתן מאתיים, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, מוכת עץ, כתובתה מנה. [ד] בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה-מן הנישואין-כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולים. הגיורת, והשבויה, והשפחה-שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו יתרות על בנות שלוש שנים ויום אחד-כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולים. [ה] האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים-אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שהוא מתייחד עימה. אחד אלמנות ישראל ואחד אלמנות כוהנים, כתובתן מנה; ובית דין של כוהנים היו גובים לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידם חכמים.
א,ג [ו] הנושא את האישה, ולא מצא לה בתולים, היא אומרת, משאירסתני נאנסתי, נסתחפה שדך, והוא אומר, לא כי, אלא עד שלא אירסתיך, היה מקחי מקח טעות-רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת; ורבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת עד שלא תתארס, הטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה.
א,ד [ז] היא אומרת, מוכת עץ אני, והוא אומר, לא כי, אלא דרוסת איש את-רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרין, נאמנת; רבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש, עד שתביא ראיה לדבריה. [ח] ראוה מדברת עם אחד, אמרו לה, מה טבו של זה, איש פלוני וכוהן הוא-רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרין, נאמנת; רבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.
א,ה [ט] הייתה מעוברת, מה טיב העובר הזה, מאיש פלוני וכוהן הוא-רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרין, נאמנת; רבי יהושוע אומר, לא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת מעוברת מנתין וממזר, עד שתביא ראיה לדבריה.
א,ו [י] אמר רבי יוסי, מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין, ונאנסה-אמר רבי יוחנן בן נורי, אם רוב העיר משיאין לכהונה, הרי זו תינשא לכהונה.
מסכת כתובות פרק ב
ב,א האישה שנתאלמנה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר, לא כי, אלא אלמנה נשאתיך-אם יש עדים שיצאת בהינומה וראשה פרוע, כתובתה מאתיים; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אף חילוק קליות ראיה.
ב,ב ומודה רבי יהושוע באומר לחברו שדה זו של אביך הייתה, ולקחתיה ממנו-נאמן: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה ממנו-אינו נאמן.
ב,ג העדים שאמרו כתב ידינו זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו-הרי אלו נאמנין. אם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר-אינם נאמנים.
ב,ד זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי-הרי אלו נאמנין. זה אומר זה כתב ידי, וזה אומר זה כתב ידי-צריכים שיצטרף עימהם אחר, דברי רבי; וחכמים אומרין, אינם צריכין שיצטרף עימהם אחר, אלא נאמן אדם לומר, זה כתב ידי.
ב,ה האישה שאמרה אשת איש הייתי, וגרושה אני-נאמנת: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא אשת איש, והיא אומרת גרושה אני-אינה נאמנת. האישה שאמרה נשביתי, וטהורה אני-נאמנת: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבת, והיא אומרת טהורה אני-אינה נאמנת; ואם משנישאת, באו העדים-הרי זו לא תצא.
ב,ו שתי נשים שנשבו, זו אומרת נשביתי וטהורה אני, וזו אומרת נשביתי וטהורה אני-אינן נאמנות; ובזמן שהן מעידות זו את זו, הרי אלו נאמנות. [ז] וכן שני אנשים, זה אומר כוהן אני, וזה אומר כוהן אני-אינן נאמנין; ובזמן שהן מעידין זה את זה, הרי אלו נאמנין.
ב,ז [ח] רבי יהודה אומר, אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. אמר רבי אלעזר, אימתיי, במקום שיש עוררים; אבל במקום שאין עוררים, מעלין לכהונה על פי עד אחד. רבן שמעון בן גמליאל אמר משום שמעון בן הסגן, מעלים לכהונה על פי עד אחד.
ב,ח [ט] האישה שנחבשה בידי גויים-על ידי ממון, מותרת לבעלה; ועל ידי נפשות, אסורה. עיר שכבשה כרקום-כל הכוהנות שבתוכה, פסולות; ואם יש להן עדים, אפילו עבד, אפילו שפחה-הרי אלו נאמנין: שאין אדם מעיד על ידי עצמו. אמר רבי זכריה בן הקצב, המעון הזה-לא זזה ידה מתוך ידי, משעה שנכנסו גויים לירושלים עד שיצאו; אמרו לו, אין אדם מעיד על ידי עצמו.
ב,ט [י] אלו נאמנין להעיד בגודלן, מה שראו בקוטנן: נאמן אדם לומר, זה כתב ידו של אבא, וזה כתב ידו של רבי, וזה כתב ידו של אחי; זכור הייתי באשת פלוני שיצאת בהינומה, וראשה פרוע; ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לתרומתו; ושהיה חולק עימנו על הגורן; ושהמקום הזה בית הפרס הוא; ועד כאן היינו באים בשבת. אבל אין אדם נאמן לומר, דרך היה לאיש פלוני במקום הזה, ומעמד ומספד היה לאיש פלוני במקום הזה.
מסכת כתובות פרק ג
ג,א ואלו נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית; הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה, שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו פחותות מבנות שלוש שנים ויום אחד. הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה-יש להם קנס: שאף על פי שהן בהיכרת, אין בהן מיתת בית דין.
ג,ב ואלו שאין להן קנס: הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה, שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו יתרות על בנות שלוש שנים ויום אחד; רבי יהודה אומר, שבויה שנפדת-הרי היא בקדושתה, אף על פי שהיא גדולה. הבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו, ועל בת אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה-אין להן קנס: מפני שהוא מתחייב בנפשו, שמיתתו בידי בית דין; וכל המתחייב בנפשו-אינו משלם ממון, שנאמר "ולא יהיה, אסון-ענוש ייענש" (שמות כא,כב). [ג] נערה שנתארסה ונתגרשה-רבי יוסי הגלילי אומר, אין לה קנס; רבי עקיבה אומר, יש לה קנס, וקנסה של עצמה.
ג,ג [ד] המפתה נותן שלושה דברים, והאונס ארבעה: המפתה נותן בושת, ופגם, וקנס; מוסיף עליו האונס, שהוא נותן את הצער. ומה בין האונס למפתה: שהאונס, נותן את הצער; והמפתה, אינו נותן את הצער. האונס, נותן מיד; והמפתה, לכשיוציא. האונס, שותה בעציצו; והמפתה, אם רצה להוציא, יוציא.
ג,ד [ה] כיצד הוא שותה בעציצו-אפילו היא חיגרת, אפילו היא סומה, אפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר זימה, או שאינה ראויה לבוא בישראל-אינו רשאי לקיימה: שנאמר "ולו תהיה לאישה" (דברים כב,כט), אישה שהיא ראויה לו.
ג,ה [ו] יתומה שנתארסה ונתגרשה-רבי אלעזר אומר, האונס חייב, והמפתה פטור.
ג,ו [ז] ואיזו היא בושת, הכול לפי המבייש והמתבייש. פגם, רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת-כמה הייתה יפה, וכמה היא יפה. קנס, שווה לכל אדם; וכל שיש לו קצבה מן התורה, שווה לכל אדם.
ג,ז [ח] כל מקום שיש מכר, אין קנס; וכל מקום שיש קנס, אין מכר. קטנה-יש לה מכר, ואין לה קנס; נערה-יש לה קנס, ואין לה מכר. בוגרת-לא מכר, ולא קנס.
ג,ח [ט] האומר פיתיתי את בתו של פלוני-משלם בושת ופגם על פי עצמו, ואינו משלם קנס. האומר גנבתי-משלם את הקרן על פי עצמו, ואינו משלם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמישה. המית שורי את פלוני, או שורו של פלוני-הרי זה משלם על פי עצמו; המית שורי את עבדו של פלוני, אינו משלם על פי עצמו. זה הכלל-כל המשלם יתר ממה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו.
מסכת כתובות פרק ד
ד,א נערה שנתפתתה-בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב, הרי הן של אב; מת האב, הרי הן של אחים. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה. עמדה בדין עד שלא בגרה, הרי הן של אב; מת האב, הרי הן של אחים. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה. רבי שמעון אומר, אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה. מעשה ידיה ומציאתה-אף על פי שלא גבת ומת האב, הרי הן של אחים.
ד,ב המארס את בתו וגירשה, אירסה ונתאלמנה-כתובתה שלו. השיאה וגירשה, השיאה ונתאלמנה-כתובתה שלה. רבי יהודה אומר, הראשונה של אב; אמרו לו, אם משהשיאה, אין לאביה בה רשות.
ד,ג הגיורת שנתגיירה בתה עימה, וזנת-הרי זו בחנק; אין לה פתח בית אב, ולא מאה סלע. הייתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה-הרי זו בסקילה; אין לה פתח בית אב, ולא מאה סלע. הייתה הורתה ולידתה בקדושה, הרי זו כבת ישראל לכל דבר. יש לה אב, ואין לה פתח בית אב, יש לה פתח בית אב, ואין לה אב-הרי זו בסקילה: לא נאמר "פתח בית אביה" (דברים כב,כא), אלא מצוה.
ד,ד האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף, ובשטר, ובביאה; וזכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה; ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נישאת-יתר עליו הבעל, שהוא אוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, ובפורקנה, ובקבורתה. רבי יהודה אומר, אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים ומקוננת.
ד,ה לעולם היא ברשות האב, עד שתיכנס לחופה; מסרה האב לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל. הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, הרי היא ברשות האב; מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל.
ד,ו האב אינו חייב במזונות בתו. זה המדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה, הבנים יירשו והבנות ייזונו-מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת אביהם, אף הבנות לא ייזונו אלא לאחר מיתת אביהן.
ד,ז לא כתב לה כתובה-בתולה גובה מאתיים, ואלמנה מנה: שהוא תנאי בית דין. כתב לה שדה שווה מנה תחת מאתיים זוז, ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך-חייב: שהוא תנאי בית דין.
ד,ח לא כתב לה דאם תשתביין, אפרוקניך ואתבניך לי לאנתו, ובכוהנת אהדרניך למדינתיך-חייב: שהוא תנאי בית דין. [ט] נשבת, חייב לפדותה; אמר הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה-אינו רשאי. לקת, חייב לרפותה; אמר הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה-רשאי.
ד,ט [י] לא כתב לה, בנין דכרין דיהון ליכי מני, אינון ירתון ית כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחיהון-חייב: שהוא תנאי בית דין.
ד,י [יא] בנן נוקבן דיהויין ליכי מני, יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דיתנסבן לגוברין-חייב: שהוא תנאי בית דין.
ד,יא [יב] ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, כל יומי מגד ארמלותיך בביתי-חייב: שהוא תנאי בית דין. כך היו אנשי ירושלים כותבין, ואנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלים. וביהודה היו כותבין, עד שירצו היורשים ליתן לה כתובתה; לפי כך, אם רצו היורשים-נותנין לה כתובתה, ופוטרין אותה.
מסכת כתובות פרק ה
ה,א אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתיים, ואלמנה מנה-אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף. נתאלמנו או נתגרשו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין-גובה את הכול. רבי אלעזר בן עזריה אומר, מן הנישואין, גובה את הכול; מן האירוסין-בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה. רבי יהודה אומר, אם רצה, כותב לבתולה שטר של מאתיים, והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה; ולאלמנה מנה, והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך חמישים זוז. רבי מאיר אומר, כל הפוחת לבתולה ממאתיים, ולאלמנה ממנה-הרי זו בעילת זנות.
ה,ב נותנים לבתולה שנים עשר חודש משיתבע לה הבעל, לפרנס את עצמה; כשם שנותנין לאישה, כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו. ולאלמנה, שלושים יום. הגיע זמנם, ולא נשאו או שמתו בעליהן-אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה. רבי טרפון אומר, נותנים לה הכול תרומה; רבי עקיבה אומר, מחצה חולין ומחצה תרומה.
ה,ג היבם אינו מאכיל בתרומה. עשת שישה חודשים בפני הבעל, ושישה חודשים בפני היבם, אפילו כולם בפני הבעל, חסר יום אחד בפני היבם-אינה אוכלת בתרומה. זו משנה הראשונה; ובית דין של אחריהם אמרו, אין האישה אוכלת בתרומה, עד שתיכנס לחופה. [ד] המקדיש מעשה ידי אשתו-הרי זו עושה, ואוכלת. והמותר, רבי מאיר אומר, הקדש; ורבי יוחנן הסנדלר אומר, חולין.
ה,ד [ה] אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה, ומצעת את המיטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת-לא טוחנת, ולא אופה, ולא מכבסת; שתיים-אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה; שלוש-אינה מצעת את המיטה, ואינה עושה בצמר; ארבע, יושבת בקתדרה. רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחה-כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה-יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום.
ה,ה [ו] המדיר את אשתו מתשמיש המיטה-בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" (ראה שמות כא,י) האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.
ה,ו [ז] המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת; רבי יהודה אומר, שבעה טרפעיקים. עד אימתיי הוא פוחת, עד כנגד כתובתה; רבי יוסי אומר, לעולם הוא פוסק והולך-שמא תיפול לה ירושה ממקום אחר, ויחזור ויגבה ממנה. וכן המורד על אשתו, מוסיפין לה על כתובתה שלושה דינרין בשבת; רבי יהודה אומר, שלושה טרפעיקים.
ה,ז [ח] המשרה את אשתו על ידי שליש-לא יפחות לה מקביים חיטים, או מארבעת קבים שעורים; אמר רבי יוסי, לא פסק שעורים, אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום. נותן לה חצי קב קטנית, וחצי לוג שמן, וקב גרוגרות, או מנה דבילה; אם אין לו, פוסק לעומתם פירות ממקום אחר. נותן לה מיטה, ומפץ; אם אין לו מפץ, מחצלת. נותן לה כפח לראשה, וחגור למותניה, ומנעל ממועד למועד, וכלים של חמישים זוז משנה לשנה. ואינו נותן לה, לא חדשים בימות החמה, ולא שחקים בימות הגשמים. אלא נותן לה כלים של חמישים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבליותיהם בימות החמה; והשחקים שלה.
ה,ח [ט] ונותן לה מעה כסף לצרכיה, והיא אוכלת עימו מלילי שבת ללילי שבת; ואם אין נותן לה מעה כסף לצרכיה, מעשה ידיה שלה. ומה היא עושה לו-משקל חמש סלעים שתי ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, או משקל עשר סלעים ערב ביהודה, שהן עשרים סלעים בגליל. אם הייתה מניקה-פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה על מזונותיה. במה דברים אמורים, בעני שבישראל; אבל במכובד, הכול לפי כבודו.
מסכת כתובות פרק ו
ו,א מציאת האישה ומעשה ידיה, של בעלה; וירושתה. הוא אוכל פירות בחייה. בושתה ופגמה, שלה. רבי יהודה אומר, בזמן שבסתר-לה שני חלקים, ולו אחד; ובזמן שבגלוי-לו שני חלקים, ולה אחד. ושלו, נותנין לו מיד; ושלה-יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
ו,ב הפוסק מעות לחתנו, ומת-אמרו חכמים, יכול הוא שיאמר, לאחיך הייתי רוצה, ולך אי אפשי ליתן. [ג] פסקה להכניס לו אלף דינר, והוא פוסק כנגדן חמישה עשר מנה. כנגד השום, הוא פוסק פחות חמיש. שום במנה שווה מנה, אין לו אלא מנה. שום במנה, נותנת לו שלושים ואחת ודינר. ארבע מאות, נותנת חמש מאות. כשהחתן פוסק, הוא פוסק פחות חמיש. [ד] פסקה להכניס לו כספים סלעין, נעשת שישה דינרין. החתן מקבל עליו עשרה דינרין וקופה לכל מנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול כמנהג המדינה.
ו,ג [ה] המשיא את בתו סתם, לא יפחות לה מחמישים זוז; פסק להכניסה ערומה-לא יאמר הבעל לכשתבוא אל ביתי אכסה בכסותי, אלא מכסה ועודה בבית אביה. וכן המשיאין את היתומה, לא יפחתו לה מחמישים זוז; אם יש בכיס, מפרנסין אותה לפי כבודה. [ו] יתומה שהשיאתה אימה או אחיה לדעתה, וכתבו לה מאה או חמישים זוז-יכולה היא משתגדיל להוציא מידן, מה שראוי להינתן לה. רבי יהודה אומר, אם השיא בת הראשונה, יינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה. וחכמים אומרין, פעמים שאדם עני ומעשיר, או עשיר ומעני; אלא שמין את הנכסים, ונותנין לה.
ו,ד [ז] המשליש מעות לבתו, והיא אומרת נאמן בעלי עליי-יעשה שליש מה שהושלש בידו, דברי רבי מאיר. אמר רבי יוסי, וכי אינה אלא שדה, והיא רוצה למוכרה; והרי היא מכורה מעכשיו. במה דברים אמורים, בגדולה; אבל בקטנה, אין מעשה קטנה כלום.
מסכת כתובות פרק ז
ז,א המדיר את אשתו מליהנות לו-עד שלושים יום, יעמיד פרנס; יתר מכן, יוציא וייתן כתובה. רבי יהודה אומר, בישראל, חודש אחד יקיים; ושניים, יוציא וייתן כתובה. ובכוהנות-שניים, יקיים; ושלושה, יוציא וייתן כתובה. [ב] המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, יוציא וייתן כתובה. רבי יהודה אומר, בישראל, יום אחד יקיים; ושניים, יוציא וייתן כתובה. ובכוהנת, שניים, יקיים; ושלושה, יוציא וייתן כתובה. [ג] המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינים, יוציא וייתן כתובה. רבי יוסי אומר, בענייות, שלא נתן קצבה; ובעשירות, שלושים יום.
ז,ב [ד] המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה-בזמן שהן עימה בעיר, חודש אחד יקיים; ושניים, יוציא וייתן כתובה. ובזמן שהן בעיר אחרת-רגל אחד, יקיים; ושלושה, יוציא וייתן כתובה.
ז,ג [ה] המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה-יוציא וייתן כתובה, מפני שנעל בפניה; ואם היה טוען משם דבר אחר, רשאי. אמר לה, על מנת שתאמרי לאיש פלוני מה שאמרת לי, או מה שאמרתי ליך, או שתהא ממלא ומערה לאשפה-יוציא וייתן כתובה.
ז,ד [ו] אלו יוצאות שלא בכתובה-העוברת על דת משה, ויהודית. איזו היא דת משה-מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נידה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. איזו היא דת יהודית-יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר, אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר, אף הקולנית.
ז,ה [ז] המקדש את האישה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים-אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים-תצא שלא בכתובה. על מנת שאין בה מומין, ונמצאו בה מומין-אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו בה מומין-תצא שלא בכתובה: שכל המומין הפוסלין בכוהנים, פוסלין בנשים.
ז,ו [ח] היו בה מומין, ועודה בבית אביה-האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו לה מומין אלו, ונסחפה שדהו; נכנסה לרשות הבעל-הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, במה דברים אמורים, במומין שבסתר; אבל במומין שבגלוי, אינו יכול לטעון. אם יש עימו מרחץ באותה העיר-אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון, מפני שהוא בודק ביד קרובותיו. [ט] האיש שנולדו לו מומין, אין כופין אותו להוציא. אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, במומין קטנים; אבל בגדולים, כופין אותו להוציא.
ז,ז [י] אלו שכופין אותן להוציא-מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והצורף נחושת, והבורסי: בין שהיו כן עד שלא נשאו, בין משנשאו למדו-על כולן אמר רבי מאיר; אף על פי שהתנה עימה-יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל. וחכמים אומרין, מקבלת היא על כורחה-חוץ ממוכה שחין, מפני שהיא ממקתו. מעשה בצידון בבורסי שמת, והיה לו אח בורסי; אמרו חכמים, יכולה היא שתאמר, לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל.
מסכת כתובות פרק ח
ח,א האישה שנפלו לה נכסים-עד שלא תתארס, מודים בית שמאי ובית הלל, שהיא מוכרת ונותנת וקיים. נפלו לה משנתארסה, בית שמאי אומרין, תמכור; בית הלל אומרין, לא תמכור. אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה, קיים. אמר רבי יהודה, אמרו לפני רבן גמליאל, הואיל וזכה באישה, לא יזכה בנכסים; אמר להן, על החדשים אנו בושים, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים.
ח,ב נפלו לה משנישאת-אלו ואלו מודים, שאם מכרה ונתנה, שיוציא הבעל מיד הלקוחות. עד שלא נישאת, ונישאת-רבן גמליאל אומר, אם מכרה ונתנה, קיים. אמר רבי חנינה בן עקביה, אמרו לפני רבן גמליאל, הואיל וזכה באישה, לא יזכה בנכסים; אמר להם, על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים. [ב] רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים: נכסים הידועים לבעל, לא תמכור; שאם מכרה ונתנה, בטיל. ושאינן ידועים לבעל, לא תמכור; שאם מכרה ונתנה, קיים.
ח,ג נפלו לה כספים-יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. פירות תלושין מן הקרקע-יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. פירות מחוברין לקרקע-אמר רבי מאיר, שמין אותן כמה הן יפים בפירות, וכמה הן יפים בלא פירות; והמותר-יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. וחכמים אומרין, פירות מחוברין לקרקע, שלו; ותלושין מן הקרקע-שלה, ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.
ח,ד רבי שמעון אומר, מקום שיפה כוחו בכניסתה, הורע כוחו ביציאתה; מקום שהורע כוחו בכניסתה, יפה כוחו ביציאתה. פירות מחוברין לקרקע-בכניסתה שלו, וביציאתה שלה; התלושין מן הקרקע-בכניסתה שלה, וביציאתה שלו.
ח,ה נפלו לה עבדים ושפחות-הזקנים-יימכרו ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא תמכור, מפני שהן כבוד בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים-הזקנים-יימכרו לעצים ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות; רבי יהודה אומר, לא תמכור, מפני שהן שבח בית אביה.
ח,ו המוציא יציאות על נכסי אשתו-הוציא הרבה ואכל קמעה, קמעה ואכל הרבה-מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל; הוציא, ולא אכל-יישבע כמה הוציא, וייטול.
ח,ז [ו] שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מודים בית שמאי ובית הלל, שהיא מוכרת ונותנת וקיים. מתה, מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאין עימה-בית שמאי אומרין, יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב. בית הלל אומרין, נכסים בחזקתן; וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסין והיוצאין עימה בחזקת יורשי האב.
ח,ח [ז] הניח אחיו מעות-יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. פירות תלושין מן הקרקע-יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. מחוברין לקרקע-אמר רבי מאיר, שמין את הנכסים כמה הן יפים בפירות, וכמה הן יפים בלא פירות; והמותר-יילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות. וחכמים אומרין, פירות מחוברין לקרקע, שלו; ותלושין מן הקרקע, כל הקודם בהן זכה. קדם הוא, זכה; קדמה היא-יילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. כנסה-הרי היא כאשתו לכל דבר, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון.
ח,ט [ח] לא יאמר לה, הרי כתובתיך מונחת על השולחן; אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. וכן לא יאמר אדם לאשתו, הרי כתובתיך מונחת על השולחן; אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. גירשה, אין לה אלא כתובתה; החזירה-הרי היא לו ככל הנשים, ואין לה אלא כתובתה בלבד.
מסכת כתובות פרק ט
ט,א הכותב לאשתו, דין ודברים אין לי בנכסייך-הרי זה אוכל פירות בחייה; ואם מתה, יורשה. אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך-שאם מכרה ונתנה, קיים. כתב לה, דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן-הרי זה אינו אוכל פירות בחייה; ואם מתה, יורשה. רבי יהודה אומר, לעולם הוא אוכל פירי פירות-עד שיכתוב לה, דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן עד לעולם. כתב לה, דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך-הרי זה אינו אוכל פירות בחייה; ואם מתה, אינו יורשה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם מתה, יירשנה: שהתנה על הכתוב בתורה; וכל המתנה על הכתוב בתורה, תנאו בטיל.
ט,ב מי שמת, והניח אישה ובעלי חוב ויורשין, והיה לו פיקדון או מלווה ביד אחרים-רבי טרפון אומר, יינתנו לכושל שבהן. רבי עקיבה אומר, אין רחמים בדין, אלא יינתנו ליורשין-שכולן צריכין שבועה, ואין היורשין צריכין שבועה. [ג] הניח פירות תלושין מן הקרקע-כל הקודם בהן, זכה. זכת האישה יתר על כתובתה, ובעל חוב יתר על חובו-המותר, רבי טרפון אומר, יינתנו לכושל שבהן. רבי עקיבה אומר, אין רחמים בדין, אלא יינתנו ליורשים-שכולם צריכין שבועה, ואין היורשין צריכין שבועה.
ט,ג [ד] המושיב אשתו חנוונית, או שמינה אפיטרופיה-הרי זה משביעה, כל זמן שירצה; רבי אליעזר אומר, אפילו על פלכה ועל עיסתה.
ט,ד [ה] כתב לה, נדר ושבועה אין לי עלייך-אינו יכול להשביעה; אבל משביע הוא את יורשיה, ואת הבאים ברשותה. נדר ושבועה אין לי עלייך, ועל יורשייך, ועל הבאים ברשותך-אינו יכול להשביע לא אותה, ולא את יורשיה, ולא את הבאים ברשותה; אבל יורשיו משביעין אותה, ואת יורשיה, ואת הבאים ברשותה. נדר ושבועה אין לי, וליורשיי, ולבאים ברשותי, עלייך, ועל יורשייך ועל הבאים ברשותך-לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו משביעין אותה, ואת יורשיה, ואת הבאים ברשותה.
ט,ה [ו] הלכה מקבר בעלה לבית אביה, או שחזרה לבית חמיה ולא עשת אפיטרופיה-אין היורשין משביעין אותה; אם עשת אפיטרופיה-היורשין משביעין אותה לעתיד לבוא, ואין משביעין אותה לשעבר.
ט,ו [ז] הפוגמת כתובתה, לא תפרע אלא בשבועה; ועד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה. מנכסים משועבדים, ומנכסי יתומים, והנפרעת שלא בפניו-לא תפרע אלא בשבועה. [ח] הפוגמת כתובתה כיצד: הייתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה-לא תפרע אלא בשבועה. ועד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד: אמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי, ועד אחד מעידה שהיא פרועה-לא תפרע אלא בשבועה. מנכסים משועבדים כיצד: מכר נכסיו לאחרים, והיא נפרעת מן הלקוחות-לא תפרע אלא בשבועה. מנכסי יתומים כיצד: מת והניח נכסיו ליתומים, והיא נפרעת מן היתומים-לא תפרע אלא בשבועה. והנפרעת שלא בפניו כיצד: הלך לו למדינת הים, והיא נפרעת שלא בפניו-לא תפרע אלא בשבועה. רבי שמעון אומר, כל זמן שהיא תובעת כתובתה, היורשין משביעין אותה; ואם אינה תובעת את כתובתה, אין היורשין משביעין אותה.
ט,ז [ט] הוציאה גט, ואין עימו כתובה-גובה כתובתה. כתובה, ואין עימה גט, היא אומרת אבד גיטי, והוא אומר אבד שוברי, וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב, אם אין עימו פרוזבול-הרי אלו לא יפרעו; רבן שמעון בן גמליאל אומר, מן הסכנה ואילך, האישה גובה שלא בגט, ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול.
ט,ח שני גיטין, ושתי כתובות-גובה שתי כתובות. שתי כתובות וגט, או כתובה ושני גיטין, או כתובה וגט ומיתה-אינה גובה אלא כתובה אחת: שהמגרש את האישה, והחזירה-על מנת כתובתה הראשונה החזירה. קטן שהשיאו אביו-כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה. גר שנתגייר ואשתו עימו-כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה.
מסכת כתובות פרק י
י,א מי שהיה נשוי לשתי נשים, ומת-הראשונה קודמת לשנייה, ויורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה. נשא את הראשונה, ומתה, נשא את השנייה, ומת הוא-השנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה.
י,ב מי שהיה נשוי לשתי נשים, ומתו, ואחר כך מת הוא, והיתומין מבקשין כתובת אימן-אם אין שם אלא כדי שתי כתובות, חולקין בשווה; היה שם יתר דינר-אלו נוטלין כתובת אימן, ואלו נוטלין כתובת אימן. אם אמרו היתומים, הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר, כדי שייטלו כתובת אימן-אין שומעין להן, אלא שמין את הנכסים בבית דין. [ג] היו שם נכסים כבראוי, אינן כבמוחזק. רבי שמעון אומר, אף על פי שיש נכסים שאין להן אחריות, אינן כלום: עד שיהו שם נכסים שיש להן אחריות, יתר על שתי כתובות דינר.
י,ג [ד] מי שהיה נשוי לשלוש נשים, ומת-כתובתה של זו מנה, ושל זו מאתיים, ושל זו שלוש מאות, ואין שם אלא מנה-חולקות בשווה. היה שם מאתיים-של מנה, נוטלת חמישים; ושל מאתיים ושל שלוש מאות, שלושה שלושה של זהב. היה שם שלוש מאות-של מנה, נוטלת חמישים; ושל מאתיים, מנה; ושל שלוש מאות, שישה של זהב. וכן שלושה שהטילו לכיס-הותירו או פחתו, כך הן חולקין.
י,ד [ה] מי שהיה נשוי לארבע נשים, ומת-הראשונה קודמת לשנייה, והשנייה לשלישית, והשלישית לרביעית; הראשונה נשבעת לשנייה, והשנייה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נפרעת שלא בשבועה. אמר בן ננס, כיצד: וכי מפני שהיא אחרונה, נשכרה; אף היא לא תפרע אלא בשבועה. היו כולן יוצאות יום אחד-כל הקודמת את חברתה אפילו שעה אחת, זכת; וכך היו כותבין בירושלים, שעות. היו כולן יוצאות בשעה אחת, ואין שם אלא מנה-חולקות בשווה.
י,ה [ו] מי שהיה נשוי לשתי נשים, ומכר את שדהו, וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עימך-השנייה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השנייה, והלוקח מיד הראשונה; וחוזרות חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהן. וכן בעלי חוב. וכן אישה בעלת חוב.
מסכת כתובות פרק יא
יא,א אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, ומעשה ידיה שלהן, ואינן חייבין בקבורתה; ואם מתה-יורשיה היורשין כתובתה, חייבין בקבורתה.
יא,ב אלמנה, בין מן האירוסין בין מן הנישואין-מוכרת שלא בבית דין. רבי שמעון אומר, מן הנישואין-מוכרת שלא בבית דין; מן האירוסין-לא תמכור אלא בבית דין, מפני שאין לה מזונות, וכל שאין לה מזונות, לא תמכור אלא בבית דין.
יא,ג מכרה כתובתה או מקצתה, מישכנתה או מקצתה, נתנתה לאחר או מקצתה-לא תמכור את השאר, אלא בבית דין. וחכמים אומרין, מוכרת אפילו ארבעה וחמישה פעמים, ומוכרת למזונות שלא בבית דין; וכותבת, למזונות מכרתי. וגרושה, לא תמכור אלא בבית דין.
יא,ד [ה] שום הדיינין שפחת שתות, או שהותיר שתות-מכרן בטיל; אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם כן, מה כוח בית דין יפה. אבל אם עשו איגרת ביקורת-אפילו מכרו שווה מנה במאתיים, או ששווה מאתיים במנה-מכרן קיים.
יא,ה [ד] אלמנה שהייתה כתובתה מאתיים, ומכרה שווה מנה במאתיים או שווה מאתיים במנה-נתקבלה כתובתה. הייתה כתובתה מנה, ומכרה שווה מנה ודינר במנה-מכרה בטיל; אפילו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים, מכרה בטיל. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לעולם מכרה קיים, עד שיהא שם כדי שתשייר בשדה בית תשעת קבין, ובגינה בית חצי קב; וכדברי רבי עקיבה, בית רובע. הייתה כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה-של אחרון בטיל, ושל כולן מכרן קיים.
יא,ו הממאנת, והשנייה, והאיילונית-אין להן כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בליות; אם מתחילה נישאת לשם איילונית, יש לה כתובה. אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין-יש להן כתובה.
מסכת כתובות פרק יב
יב,א הנושא את האישה, ופסקה עימו שיהא זן את בתה חמש שנים, נישאת לאחר, ופסקה עימו שיהא זן את בתה חמש שנים-חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון, לכשתבוא לביתי אזונה, אלא מוליך את מזונותיה למקום שהיא אימה; וכן לא יאמרו שניהם, הרי אנו זנין אותה כאחת, אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות.
יב,ב נישאת-הבעל חייב במזונותיה, והן נותנין לה דמי מזונות. מתו-בנותם, ניזונות מנכסים בני חורין; והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. הפיקחין היו כותבין, על מנת שאהא זן את בתך חמש שנים, כל זמן שאת עימי.
יב,ג אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי-אין היורשין יכולין לומר לה, לכי לבית אביך, ואנו זנין אותך; אלא זנין אותה, ונותנין לה מדור לפי כבודה. אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא-יכולין היורשין לומר לה, אם את אצלנו, יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו, אין ליך מזונות; אם הייתה טוענת, מפני שהיא ילדה והם ילדים-זנין אותה, והיא בבית אביה.
יב,ד כל זמן שהיא בבית אביה, גובה כתובתה לעולם; כל זמן שהיא בבית בעלה, גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה, שיהא בעשרים וחמש שנה שתעשה טובה כנגד כתובתה, דברי רבי מאיר שאמר משם רבן גמליאל. וחכמים אומרין, כל זמן שהיא בבית בעלה, גובה כתובתה לעולם; כל זמן שהיא בבית אביה, גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים. מתה-יורשיה מזכירין כתובתה, עד עשרים וחמש שנים.
מסכת כתובות פרק יג
יג,א שני דייני גזילות היו בירושלים, אדמון וחנן בן אבשלום. חנן אומר שני דברים, ואדמון אומר שבעה. מי שהלך לו למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות-חנן אומר, תישבע בסוף, ולא תישבע בתחילה; נחלקו עליו בני כוהנים גדולים ואמרו, תישבע בתחילה, ובסוף. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם; אמר רבן יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן, לא תישבע אלא בסוף.
יג,ב מי שהלך לו למדינת הים, ועמד אחר ופירנס את אשתו-חנן אומר, איבד את מעותיו; נחלקו עליו בני כוהנים גדולים ואמרו, יישבע כמה הוציא, וייטול. אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם; אמר רבן יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצבי.
יג,ג אדמון אומר שבעה: מי שמת, והניח בנים ובנות-בזמן שהנכסים מרובין-הבנים יירשו, והבנות ייזונו; נכסים מעוטין-הבנות ייזונו, והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר, בשביל שאני זכר, הפסדתי; אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.
יג,ד הטוען את חברו כדי שמן, והודה לו בקנקנים-אדמון אומר, הואיל וההודיה ממין הטענה, יישבע; וחכמים אומרין, אין ההודיה ממין הטענה. אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.
יג,ה הפוסק מעות לחתנו, ופשט את הרגל-תהא יושבת, עד שילבין ראשה. אדמון אומר, אילו אני פסקתי לעצמי, אהא יושבת עד שילבין ראשי; אבא פסק עליי, מה אני יכולה לעשות-או כנוס, או פטור. אמר רבן גמליאל, רואה אני את דברי אדמון.
יג,ו העורר על השדה, והוא חתום עליה עד-אדמון אומר, השני נוח לי, והראשון קשה ממני; וחכמים אומרין, איבד את זכותו. עשאה סימן לאחר, איבד את זכותו.
יג,ז מי שהלך לו למדינת הים, ואבדה דרך שדהו-אדמון אומר, ילך לו בקצרה; וחכמים אומרין, ייקח לו דרך במאה מנה, או יפרח באוויר.
יג,ח המוציא שטר חוב על חברו, והלה הוציא שמכר לו את השדה-אדמון אומר, אילו חייב הייתי לך, היה לך להיפרע את שלך כשמכרת לי את השדה; וחכמים אומרין, זה היה פיקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול למשכנו.
יג,ט שניים שהוציאו שטר חוב זה על זה-אדמון אומר, אילו חייב הייתי לך, כיצד אתה לווה ממני; וחכמים אומרין, זה גובה שטר חובו, וזה גובה שטר חובו.
יג,י שלוש ארצות לנישואין-יהודה, ועבר הירדן, והגליל. אין מוציאין מעיר לעיר, ולא מכרך לכרך; אבל באותה הארץ-מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנווה הרע לנווה היפה, אבל לא מנווה היפה לנווה הרע; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לא מנווה הרע לנווה היפה, מפני שהנווה היפה בודק.
יג,יא הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין; הכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין. אחד נשים ואחד עבדים. כיצד: נשא אישה בארץ ישראל, וגירשה בארץ ישראל-נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אישה בארץ ישראל, וגירשה בקפוטקיא-נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אישה בקפוטקיא, וגירשה בארץ ישראל-נותן לה ממעות ארץ ישראל; רבן שמעון בן גמליאל אומר, נותן לה ממעות קפוטקיא. נשא אישה בקפוטקיא, וגירשה בקפוטקיא-נותן לה ממעות קפוטקיא.