א,א כל שהוא יד, ולא שומר-מיטמא ומטמא, ולא מצטרף. שומר, אף על פי שאינו יד-מיטמא ומטמא, ומצטרף. לא שומר, ולא יד-לא מיטמא, ולא מטמא.
א,א מרביעית נותנין לידיים-לאחד, אף לשניים; מחצי לוג, לשלושה ולארבעה; מלוג, לחמישה ולעשרה ולמאה. רבי יוסי אומר, ובלבד, שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית. מוסיפין על השניים, ואין מוסיפין על הראשונים.
א,א המכנס חלות על מנת להפריש, ונשכו-בית שמאי אומרין, חיבור בטבול יום; בית הלל אומרין, אינן חיבור. מקרצות נושכות זו בזו, וכיכרים נושכין זה בזה, האופה חמיטה על גבי חמיטה עד שלא קרמו בתנור, וקולית של מים המחולחלת, ורתיחת גריסין של פול ראשונה, ורתיחת יין חדש, רבי יהודה אומר, אף של אורז-בית שמאי אומרין, חיבור בטבול יום; ובית הלל אומרין, אינן חיבור. ומודים בשאר כל הטומאות, בין קלות בין חמורות.
א,א הרואה ראייה אחת של זוב-בית שמאי אומרין, כשומרת יום כנגד יום; בית הלל אומרין, כבעל קרי. ראה אחת, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה שתיים או אחת מרובה כשתיים-בית שמאי אומרין, זב גמור; בית הלל אומרין, מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן. אמר רבי אלעזר בן יהודה, מודים בית שמאי בזה שאינו זב גמור; על מה נחלקו: על הרואה שתיים או אחת מרובה כשתיים, ובשני הפסיק, ובשלישי ראה אחת-בית שמאי אומרין, זב גמור; ובית הלל אומרין, מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.
א,א כל משקה שתחילתו ברצון, אף על פי שאין סופו ברצון, או שסופו ברצון, אף על פי שאין תחילתו ברצון-הרי זה בכי יותן. משקין טמאין-מטמאין לרצון, ושלא לרצון.
א,א שמאי אומר, כל הנשים דיין שעתן; הלל אומר, מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה. וחכמים אומרין, לא כדברי זה, ולא כדברי זה; אלא מעת לעת, ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה, ממעטת על יד מעת לעת. כל אישה שיש לה וסת, דייה שעתה. המשמשת בעידים, הרי זו כפקידה-ממעטת על יד מעת לעת, ועל יד מפקידה לפקידה.
א,א שש מעלות במקוות-זו למעלה מזו, זו למעלה מזו. מי גבאין: שתה טמא, ושתה טהור-טמא; שתה טמא, ומילא בכלי טהור-טמא. שתה טמא, ונפל כיכר של תרומה-אם הדיח, טמא; ואם לא הדיח, טהור.
א,א שלושה עשר דבר בנבילת העוף הטהור: צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר, ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה, וכזית בבית הבליעה, האוכלה טעון הערב שמש, וחייבין עליה על ביאת המקדש, ושורפין עליה את התרומה, והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים, שחיטתה ומליקתה מטהרות טריפתה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינן מטהרות. רבי יוסי אומר, שחיטתה מטהרת, אבל לא מליקתה.
א,א רבי אליעזר אומר, עגלה, בת שנתה; ופרה, בת שתיים. וחכמים אומרין, עגלה, בת שתיים; ופרה, בת שלוש או בת ארבע. רבי מאיר אומר, אף בת חמש; וכשרה זקנה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר, שלא תפסל. אמר רבי יהושוע, לא שמעתי אלא שלשית. אמרו לו, מה הלשון שלשית. אמר להם, כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי, אני אפרש: אם אומר אתה שלישית, לאחרות במניין; וכשאתה אומר שלשית, בת שלוש שנים. כיוצא בו אמר, כרם רבעי. אמרו לו, מה הלשון רבעי. אמר להם, כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי, אני אפרש: אם אומר אתה רביעי, לאחרים במניין; וכשאתה אומר רבעי, בן ארבע שנים. כיוצא בו אמר, האוכל בבית המנוגע פרס משלוש לקב. אמרו לו, אמור משמונה עשר לסאה. אמר להם, כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי, אני אפרש: אם אומר אתה משלוש לקב, אין בו חלה; כשאתה אומר משמונה עשר לסאה, מיעטתו חלתו.
א,א מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה.
א,א שניים טמאין במת-אחד טמא טומאת שבעה, ואחד טמא טומאת ערב. שלושה טמאין במת-שניים טמאין טומאת שבעה, ואחד טמא טומאת ערב. ארבעה טמאין במת-שלושה טמאין טומאת שבעה, ואחד טמא טומאת ערב. כיצד שניים: אדם הנוגע במת, טמא טומאת שבעה; ואדם הנוגע בו, טמא טומאת ערב.
א,א אבות הטומאות: השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה-הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא.