האדם, לפני שהוא מתחיל ללמוד משהו, עליו לדעת על מה הוא לומד, כמו שכתוב: "בתחילה למִגְמַר". כדי לחשוב על היקף החומר שהוא לומד, ולהבין איך הוא מתקשר מהסוף להתחלה ומתחילתו עד סופו. להבינו ולקבל אותו בצורה המושלמת ביותר.
לכן, כשדנים על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", יש להסביר תחילה מהו "תלמוד עשר הספירות", אותו ספר ש ובו הוא מתאר את מבנה המציאות הרוחנית מתחילתה ועד סופה. למרות שבֵּספר לא ניתן לתאר את כל המערכת, אלא רק חלקים ממנה ורק חלק מפעולותיה, אבל נכון להיום, אין לנו ספר גדול וחשוב יותר מ"תלמוד עשר הספירות", שמסביר את המבנה הרוחני.
ומה החשוב באותו ספר? הכוח שהוא יכול לספק לנו. כי ספרי הקבלה עדיין לא מהווים עבורנו, מדריכים שמובילים אותנו בעולם הרוחני. אנחנו לא נמצאים שם, חסר לנו אותו כלי הנקרא "מסך". אבל בשעה שחסרים לנו כלים, כוונות על מנת להשפיע, מסכים, היינו, תכונות רוחניות, תכונות השפעה, הספר הזה מספק לנו כוח המחזיר למוטב, אור המחזיר למוטב, הנקרא "אור מקיף", שמוביל את האדם לרוחניות. לכן אין יותר חשוב מאותו ספר הנקרא "תלמוד עשר הספירות", כי דווקא בזמן שלומדים בו, זוכים לאור המחזיר למוטב.
ועל מה מדברת חוכמת הקבלה בספר "תלמוד עשר הספירות"? שיש כוח עליון הנקרא "בורא", שרצונו להטיב לנבראיו. יש בו רצון לתת, רצון להטיב. חיסרון בדומה לחיסרון של אמא שרוצה לתת לילד. והילד משתמש ברצון שלה, ויודע איך לנצל את אמא, לממש אותו היטב. כלומר, אותו רצון מצד הנותן הוא כעין חולשה. הוא אוהב את הנברא העתידי מתוך הרצון שלו להטיב, החיסרון להטיב, ולכן הוא בורא את הנברא.
ומה רצונו לתת לנברא? מפני שהוא טוב ומטיב, רצונו לתת לנברא טוב. איזה טוב לתת לו? יש רק טוב אחד. אם קיים בורא אחד, שמצבו הנצחי והמושלם, הוא היחיד שקיים במציאות, ומלבדו לא קיים דבר, אז הוא בורא נברא לספק לו אותו מצב מושלם יחידי. והפעולה הזאת שהבורא עושה על הנברא, נקראת להביא את הנברא למימוש מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.
בכך הנברא נעשה שווה לבורא. אבל הנברא, כדי להיות שווה ודומה לבורא, ולהימצא באותן התכונות, באותם החסרונות ובאותם המילויים, עליו להיות באותו רצון כמו הבורא. זאת אומרת, לרצות להיות כבורא, ולרצות להיות באותה מדרגה ובאותם המילויים. אם הבורא היה בורא את הנברא, ומספק לו את הרצון הזה, הנברא לא היה מרגיש בעצמו חסרונות. אלא נמצא היה בדרגת עביות שלא מרגיש את מציאותו. שהוא קיים, אבל לא מרגיש את קיומו, כי החיסרון אינו שלו.
בדומה לתינוק שנולד. הוא כבר חי וקיים, אבל כלל לא מבין שהוא קיים. הוא לא מרגיש היכן הוא נמצא ומה קורה איתו. זאת אומרת, מפני שכל מה שיש בו, לא שלו ולא על חשבונו, הוא לא מפתח מתוך עצמו שום חיסרון. חיסרון שיהיה בחיפוש ובאבחונים ובירורים ברצון, במחשבה ובהבנה. ומכלל ההבחנות והאפשרויות האלה יגיע לרצון מוגדר.
אם אין באדם עבודה קודמת של בירור וחיפוש והחלטה, אז הוא מגיע לרצון מסוים, אבל לא מרגיש שהרצון הזה קיים. הוא נמצא בחוסר הכרה מוחלט של הרצון הזה, וכאילו לא נמצא במציאות. "האני" שלו לא קיים ולא נמצא. כפי שרואים בתינוק שנולד. אבל לאט לאט הוא גדל ומתחילים להרגיש בו אופי משלו והבנה. הוא מתחיל להשתמש בהבנת הסביבה כדי לדרוש. בוחר בין כמה מצבים מה לדרוש, ומנסה להשתמש בכוחות משלו, מתוך התבוננות בסביבה במה הוא יכול להשתמש בסביבה.
זאת אומרת, הבורא ברא את הנברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג, בדיוק באותו גודל כמו שהבורא רוצה לתת. אבל הנברא לא מרגיש היכן הוא נמצא.הבורא נותן לנברא אין סוף, כל מה שישנו בבורא. אותה מדרגה, הכרה, הבנה, אינסופיות, נצחיות ושלימות. אבל הנברא כלל לא מרגיש את המצב הזה, כי הרצון אינו שלו. למרות שהנברא נמצא כבר עכשיו, בכל מה שיש בבורא והבורא ממלא אותו, מצד עצמו אין לו הרגשה שהוא נמצא, שהוא נברא. אלא הבורא, דרך סיבוב גדול של התפתחות, מביא את הנברא למצב של חיסרון לאותו מילוי, שהבורא רוצה לתת לו.
מה ההבדל בין רצון לחיסרון? רצון הוא בעלמא. אותו נתון טכני שקיים בתוך הנברא, והוא לא מרגיש שמשתמש בו, שהוא נמצא והוא מתמלא. אבל חיסרון הוא מה שבא בהקדם של הנברא. שהנברא בסיבוב הפנימי שמתרחש בו משך דרכי ההתפתחות, מגיע למצב שרוצה בדיוק אותה הטבה, אותו מילוי שבא מהבורא, כי יודע בדיוק מהו ומיהו. וכאשר מגיע אליו, אז הוא מממש את מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, כי בהחלט רוצה שיהיה בו להטיב לנבראיו.
וכל הסיבוב הזה של ההתפתחות בנברא, הוא הנושא של חוכמת הקבלה. המערכת של הבורא שצריך לבנות תחילה איך להתייחס לנברא, כדי לעורר בנברא חסרונות. איך הוא מסנן ומדרג את השפעתו הנקראת "ט' ראשונות" בצורה כזאת, שהט' ראשונות הולכות ומחלישות את השפעת הבורא על הנברא, עד שהוא לא מרגיש יותר את הבורא. אלא בינו לבין הבורא ניצבות אותן ט' ראשונות, תכונות הבורא.
אבל הט' ראשונות הללו נכללות מתכונת הנברא, מהרצון לקבל של הנברא. ולכן אותה מערכת העולמות, א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כלומר, אותן ט' ראשונות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, תואמות בדיוק לאותו הנברא, ויודעות מאיזה רצונות הוא כלול ואיזה צורות הוא עתיד לקבל. וכך הנברא הזה מתחיל להתפתח בהדרגה בט' ראשונות.
מערכת העולמות הם הנברא הנקרא "מלכות בט' ראשונות". ואחרי השבירה הנברא הוא ט' ראשונות שכלולות במלכות. בדרגה התחתונה ביותר הוא מתפתח רק עד היכולת שמביאה אותו לבחירה חופשית. ולאחר שמגיע לבחירה חופשית, שבמלכות הכללית שלו יש נקודה שבלב, הט' ראשונות שבמלכות מתחילות להראות את פעולתן. והנברא מתחיל את תיקונו, שיותר ויותר מבטא את הט' ראשונות שבמלכות, עד שהוא מגיע לדרגת הבורא.
מהבורא בא המצב הראשון והוא נקרא מצב הא'. המצב שמגיעים אליו בסוף, בחיסרון לֵמה שהבורא רוצה לתת, הוא נקרא מצב הג'. וכל הירידה מלמעלה למטה עד העולם הזה, והעלייה מלמטה למעלה חזרה עד הסוף, נקרא מצב הב'. המערכת הזאת מתחלקת לדרך מלמעלה למטה הנקראת "בניית המציאות", לדרך בעולם הזה הנקראת "שלב ההכנה" ולדרך מלמטה למעלה הנקראת "דרך התיקון".
על כל המערכת הזאת מלמדת חוכמת הקבלה. ועל ידי לימוד אותה מערכת, האדם מזמין על עצמו אור מקיף. איך התהליך הזה עובר כולו על האדם, מתאר לנו בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
"בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס ושלום מישראל.
והנה כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא שאלתו הראשונה, למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים בשמותיהם, האם לא אוכל לקיים כל התורה כולה בפרטיה ודקדוקיה בלי ידיעות הללו.
שנית ישאל, הלא כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים. ומי הוא שיוכל לרמות את עצמו שכבר גמר כל התורה הנגלית, ורק תורת הנסתר חסרה לו.
שלישית, הוא מפחד שלא יחמיץ חס ושלום מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים שנטו מדרך התורה בסבת העסק בקבלה. ואם כן הצרה הזאת למה לי. ומי פתי יכניס את עצמו בסכנה על לא דבר.
רביעית, אפילו החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה אלא לקדושים משרתי אל, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול.
חמישית, והוא העיקר, כי קיימא לן בכל ספק, אשר פוק חזי מאי עמא דבר, ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי כולם המה עמי בדעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה."
בעל הסולם אומר באות א', שחוכמת הקבלה חיונית לכולנו, ולכן עליו לפוצץ את מחיצת הברזל, את החומה, שמפרידה בינינו לבין חוכמת קבלה. כי בלעדיה רע ל"ישראל", לאותם אלה שמשתוקקים לבורא. ובלעדיה אי אפשר להתקיים יותר. ועלולים להגיע למצב, שנתרחק מחוכמת הקבלה עד כדי כך, שיהיה בלתי אפשרי לחזור אליה.
ומתי היה העם בקשר עם חוכמת הקבלה? לפני חורבן הבית. מזמנו של אברהם אבינו ועד חורבן בית המקדש השני, כל העם היה במצב של השגה רוחנית. החל מאברהם אבינו שייסד קבוצת מקובלים, אותם שבעים נפש שירדו למצרים, ויצאו ממצרים כשישים ריבוא נשמות, שקיבלו את התורה, ועד שהגיעו לדרגת בית המקדש הראשון, כולל הירידה לרמת בית המקדש השני, כולם היו בהכרה של העולם הרוחני, שיש מצב רוחני של בורא ונשמות וחיים נצחיים.
המציאות היתה קיימת כולה. בעוד המציאות שלנו היא קיום בחוסר הכרה. במצב שהאדם נמצא בעירפול חושים בלי להרגיש מאומה. אלא כל אחד מישראל חי במציאות אחרת בלי להרגיש עובדה זו. ולכן אַבדה לנו הרגשת העולם הרוחני בזמן חורבן בית המקדש. וזה נקרא "חורבן". אלא שעלינו לחזור לאותה הרגשה רוחנית, כי היא החיים האמיתיים, השלמים והנצחיים.
והאמצעי להגיע אליה הוא לימוד חוכמת הקבלה. אבל בעל הסולם אומר, שכאשר מתחילים לדבר עם האנשים ולדחוף אותם ללימוד, נתקלים בדעות ששוללות את לימוד הקבלה בתירוצים שונים, שהלימוד לא נועד לכולם, שהלימוד מסוכן, שעוד מוקדם. תירוצים שהיו נכונים לתקופתם, שייסדו אותם המקובלים עצמם. הם חינכו את העם לאותה גישה כלפי חוכמת הקבלה, שלא כולם יכולים ללמוד, אלא טוב ובטוח יותר ללמוד דף גמרא, ואסור לקפוץ מעל זה. אלא תחילה יש לעסוק בלימוד אחר, ורק לאחר מכן לבוא ללימוד חוכמת הקבלה.
וכך יוצא, שהטיעונים שמספרים לבעל הסולם, כל אלה שלא רוצים היום ללמוד חוכמת הקבלה, הם טיעונים מוצדקים מבחינה היסטורית. אבל יש כנגדם תשובה אחת בלבד. בדורנו כל התנאים האלה שמרחיקים מלימוד חוכמת הקבלה, כבר לא תופסים ולא שומרים על האדם מידיעה מוקדמת מדי ביחס להתפתחותו, אלא ההפך. הריחוק מחוכמת הקבלה גורם לו נזק.
ולמרות שאותו ריחוק נמשך לנו מחורבן בית שני, אבל רק בדור הזה הגיע העת לשבור את מחיצת הברזל. ועלינו מוטל לשבור אותה ולהגיע ללימוד נכון של חוכמת הקבלה, ולזכות על ידה למטרת הבריאה. לכן בעל הסולם מציב את כל השאלות הללו, ובהמשך עונה עליהן אחת לאחת. למה לדורות הקודמים היו קיימים תנאים, שבדורנו הם כבר לא קיימים במציאות.
"אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו."
בהתפתחותנו עלינו להגיע לשאלה "מהו הטעם בחיינו?". אבל יכולים להקדים ולהגיע אליה, כפי שקרה במהלך ההיסטוריה של העולם הזה מתחילתו ועד ימינו, לאנשים כמו אברהם ומשה שהיו אנשים פשוטים שלא ידעו מאומה, עד שהתעוררה בהם השאלה "מהו הטעם בחיינו?".
כל אחד מהמקובלים, שפעלו במרוצת קיומו של האדם על פני האדמה, מאדם הראשון, דרך אברהם, משה, רשב"י, האר"י, ועד בעל הסולם, כולל כל המקובלים שפעלו ביניהם. הגיע למימוש חוכמת הקבלה על עצמו, מתוך שהרגיש בתוכו את השאלה "מהו הטעם בחיי?". כלומר, "למה אני חי?", "בשביל מה אני חי?", "מהו סוד החיים?", "בשביל מה הם החיים?", "מהי המציאות?", "בשביל מהי?".
כאשר מגיעים לשאלה הזאת, והיא זועמת בתוך האדם, האדם לא יכול להמשיך את חייו בלי לפתור אותה. ואז הוא מחפש אמצעי לפתור את השאלה שמציקה לו ולענות עליה, ומגיע לחוכמת הקבלה. היום הוא מגיע לספרים וקבוצה. אבל בדורות הקודמים, ובפרט בדורות הראשונים של אדם הראשון, אברהם, משה, הגיעו לפתרון הזה בחיפוש עצמי (כך מסופר במדרש). כי לא היו עדיין לאדם מורים, תלמידים, קבוצות וספרים.
והשאלה הזאת "מהו הטעם בחיינו?", היא השאלה היסודית שממנה כל מקובל מתחיל לגדול. ולכן בעל הסולם עונה, שאין שאלה למי מותר ולמי לא או מתי. כי תמיד היה מותר ותמיד הכל היה מוכן, לכל אחד שעלתה בו השאלה "מהו הטעם בחיי?".
"כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה."
האדם לא רק שואל מה יש לו מהחיים האלה, אלא גם כלפי חיצוניותו, כלפיהם כולם: "מה מקור החיים?" - מה יש לבורא ממנו ומה יש לו כלפי הבורא. כי בשאלה שנשאלת בו על הטעם בחייו טמון כבר הקשר עם הבורא. הבורא הוא מקור, הוא מביא את החיים. ואם מתעוררת שאלה באדם "מה הם החיים?" זו שאלה על מקור החיים. לכן השאלה הזאת היא לא רק ממי האדם נהנה, אלא גם למי הוא מֵהַנה.
"והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול."
אמנם השאלה הזאת מתעוררת בכל אחד ואחד, אבל יחד איתה קמות הפרעות שכולן מכוונות לכיוון אחד. להחזיר את האדם חזרה לזרמי החיים, כדי שלא תתעורר בו השאלה בכל תוקפה. אלא שירגיש אותה במידה שיוכל להמשיך בזרמי החיים. שלא יכבה אותה לחלוטין, אלא שהיא תאיר לו מעט את החיים. אבל ללא התעוררות מספקת, כדי שינטוש את כל יתר השאלות, ואת מעורבותו בזרמי החיים, ויעסוק רק בה.
וכך האדם נותר במצב "בין שמים וארץ". שרע לו מעט בחיים, אבל אין לו מה לעשות, אלא להמשיך אומלל את חייו. וכך האנושות כולה חיה משך אלפי שנות התפתחותה. עד שהאדם התפתח למצב שהשאלה "מהו הטעם בחיי?", "מהו הטעם בחיינו?", התעצמה והגיעה לשיא מרירותה, שהאדם לא מסוגל בתחבולותיו רגילות לדכא אותה, כדי להמשיך ולזרום בזרמי החיים. אלא הוא מרגיש שעליו להגיע לפתרון הבעיה שמציגה אותה שאלה. והחיפוש אחר פתרון מביא אותו אל חוכמת הקבלה.
זאת אומרת, עד שהשאלה הזאת לא נעשית לשאלה העיקרית בחיי האדם, הוא מחפש תחבולות בשיטות אחרות ודתות למיניהם, ומסתפק בפתרונות שממתיקים לו את החיים. אבל אם השאלה הזאת מתקיימת בו בצורתה האמיתית, אז הוא לא יכול להשתיק אותה בתחבולות למיניהן כולל אפילו צורות שונות של "קבלה". אלא עליו להגיע לפתרון של לימוד אמיתי בקבלה, שמביא לאדם מאור המחזיר למוטב.
איך מרגישים מהו הלימוד הנכון? לפי מידת החיסרון שמתעוררת באדם, הוא מרגיש כנגדה את האמצעי הנכון. ואם האמצעי לא מספיק כנגד החיסרון של השאלה "מהו הטעם בחיי?", האדם מרגיש שהוא לא נכון, ולא משתמש בו. לכן עלינו לדאוג שיהיה מובן לאנשים מהי שיטת הקבלה. כדי שכל מי שמגיע לרמת מרירות נכונה בשאלה "מהו הטעם בחיינו?" יבוא אליה. ומי שלא, ימשיך בזרם החיים כדי להתעמק בשאלה הזאת ולהרגיש את מידת מרירותה בצורה המַספקת.
"אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב, טעמו וראו כי טוב ה' וכו'." זאת אומרת, אין לאדם תשובה אחרת על השאלה "מהו הטעם בחיינו?", אלא הקשר עם הבורא, דבקות בבורא. על השאלה "מהו הטעם בחיינו?" התשובה היא "טעמו וראו כי טוב ה'". רק אם שניהם מקושרים יחד, נקרא שיש לאדם כלי אמיתי, שאלה "מהו הטעם בחיי?". ואותה שאלה מצביעה על עמקות הכלי של הנברא. והמילוי שלו, התשובה עליה, היא הבורא שחייב למלא את הכלי הזה. והיא נקראת "טעמו וראו כי טוב ה'".
"כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים, והמה הרואים ומעידים כי טוב ה'".המקובלים הם שמגיעים לפעולות הנכונות בכלי שלהם, ברצון, בכל הרצונות שכלולים בתוך הכלי. וזה נקרא "לקיים מצוות כהלכתן", לקיים נכון. כאשר כל הרצונות מכוּוַנים לקבל את המילוי מהבורא ומתמלאים ממנו, שזה נקרא "טועמים" אותו. כמו שהבורא סידר מלכתחילה במחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו" את המילוי שלו בתוך הנברא, וממלא את הנברא במלואו. ולכן זו מטרת הבריאה שאליה על האדם להגיע.
"והמה הרואים ומעידים כי טוב ה'", הם אלה שמגיעים לאותה הבנה והרגשה ולאותה המציאות. רק הם מעידים שכך היא המציאות. ומי שנמצא במצבים ההתחלתיים או במצבי הביניים, של הדרך למטרת הבריאה, הוא לא מסוגל להבין ולהעיד שזו המטרה. אלא תחילה עליו ללמוד את הצעדים הקודמים להשגת המטרה.
"כמ"ש חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו," כמו באותו שרטוט (שרטוט 2) של ההתמצאות היכן אנו נמצאים. הבורא ברא את העולמות, את הָעַלָמות על האור, את המציאות. אותה מערכת שדרכה הוא הסתיר את עצמו, והביא אותנו לדרגה הגרועה והרחוקה ביותר ממנו. אבל העַלמות הללו נועדו לנהל את הנברא ולהביא אותו לתיקון, כדי שיעלה למצב של המילוי, "כי מדרך הטוב להטיב".
ואז הוא מבין שהירידות והייסורים וההסתרות, הם שלבים הכרחיים בהתפתחותו. רק בסוף הדרך, לאחר שמקבלים את ההטבה ומגיעים להבנה "כי מדרך הטוב להטיב", ל"טעמו וראו כי טוב ה'", מבינים את כל הדרך מתחילת התהליך ועד סופו. ולפני כן לא. להצדיק את הבורא אפשר רק מדרגת צדיק גמור, שאליה האדם מגיע בשלב האחרון בלבד.
"אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את החיים של קיום תורה ומצוות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של ה' יתברך בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו". זה נקרא "מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו". אבל סוף המעשה הוא במחשבה תחילה. והמחשבה הזאת פועלת בנברא ומגיעה למימושו רק בסוף המעשה. ומי שלא מגיע לסוף המעשה, לא יכול להעיד שהיא נמצאה במחשבת הבורא כבר בתחילה.
"ועל כן אין לו עצה אחרת אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם." בעל הסולם אומר בפשטות, שהאדם יכול לשאול באמצע הדרך. אבל תשובה, היינו, מילוי בתוך הכלי, הוא יכול לקבל רק בסוף הדרך. ואז הוא יבין את כל התהליך, את מבנה המציאות, את הסיבתיות שלה, את ההכרחיות שבה, ואת נחיצותו של כל מצב ומצב. ולפני כן מותר לאדם לשאול רק במידה וחוסר התשובה, חוסר המילוי בתוך הכלי, חוסר ההבנה, לא יעצרו אותו בדרך, כי התשובה של המחשבה תחילה נמצאת רק בסוף המעשה.
"וז"ש בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע, פירוש כמ"ש חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו".
הבורא מביא את האדם להרגיש רע בחייו בעולם הזה. ובכך נותן לו אפשרות להתקדם בדרך התיקון. אם האדם לא היה מרגיש את הרע, הוא לא היה רוצה בתיקון. כי הוא בנוי מרצון לקבל, ומגיב מתוך רצון להנות, שלא יכול להימשך אלא למילוי החיסרון שבו. אבל אם הוא מרגיש בתוך החיסרון שלו, שהריצה אחר המילוי תהיה מלוּוה בכישלון, שלא יקבל מילוי, או יקבל מילוי שלא יספק אותו אפילו אם יחוש בו רגע קט, אז מתפתחת באדם מערכת שכלית של אמת ושקר, בנוסף למערכת הרגשית שלו, של תענוג או ייסורים.
האדם שמבין ומרגיש באיזה מצב הוא נמצא, שאין לו מה לצפות מהחיים הרגילים שמתנהלים לפי הטבע, הוא שמסוגל לראות את חייו כהזמנה של הבורא להתקדם בדרך אחרת. כדברי הכתוב: "הנה נתתי לפניך" דרך שנייה, את דרך התיקון. אבל היכולת הזאת באה לאדם רק לאחר אותה קביעת מצב, שהחיים שלו הם "בדרך רשעים". היינו, שבדרך של קבלה לעצמו, בריצה אחר המילוי, הוא לעולם לא יתמלא.
"אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמתיים השמחים ומשמחים לבעליהן, כמ"ש טעמו וראו כי טוב ה' ועל כן אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה." הפתרון לשאלה "מהו הטעם בחיי?", איך לברוח מהחיים האלה הקשים ממוות, אינו אלא להבין ממה מורכב הרצון לקבל, ואיך לנהל אותו בצורה שמאפשרת לאדם לקבל את המילוי הנכון. כי כל מטרת הבריאה היא השגת המילוי הנכון, להגיע למצב "טעמו וראו כי טוב ה'". "טעם" נקרא מילוי ו"ראיה" נקרא הבנת המילוי. זאת אומרת, גם בהבנה וגם בהרגשה, גם במוחא וגם בליבא, האדם צריך למלא את עצמו בטעם הנצחי והשלם.
"וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה, אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות, שאז חיים באמת, משא"כ חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות, וז"ש חז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים, כמבואר."
"ובחרת בחיים" אומר שיש לאדם בחירה. אבל איך יתכן שיש לו בחירה, אם האדם הוא רק רצון להנות, ורק מתוך אותו רצון הוא מחפש מילוי? הוא יכול להיות בספק, אם המילוי נמצא כאן לידו או במקום אחר, כי המילוי נמצא מחוץ לכלי שלו. הוא יכול לדעת או לא לדעת לפעמים מה הוא רוצה, או לדעת איזה סוגי מילויים נמצאים לפניו, או לפעמים לא לדעת ולהיות בספק. אבל אותה ידיעה או חוסר ידיעה, אותה וודאות או אי וודאות, שנראות לו כבחירה חופשית, הן לא בחירה, אלא חוסר התמצאות במצב.
בחירה נקרא שניצבות בפני האדם כמה אפשרויות, וברורות לו כל הסיבות והתוצאות והדרך להשגת המילויים בכל אחת מן האפשרויות. ואז השאלה לפי מה הוא בוחר בדרך כזו או אחרת, להשגת סוג מילוי כזה או אחר. האם לפי המערכת שהבורא ברא בו, או לפי הערכים שהעניקו לו הדורות הקודמים, ההורים, החינוך או הסביבה. זאת אומרת, הבחירה החופשית של האדם הנקראת "ובחרת בחיים", היא בחירה בין איך שהוא בנוי עם כל מערכות ההכרה וההבנה וההחלטה והערכים שמילאו אותו בהם, לבין "האני" האמיתי שלו שלא תלוי באף אחד. אבל מה זה נקרא אז "חיים"? לפי מה אפשר לבחור?
מה זה נקרא מערכת ערכים אישית בלבד? האם קיים במציאות מצב כזה? ואם כן, מהו "האני" הזה שאין לפניו משהו, שקובע לו מי הוא יהיה? הרי בלתי אפשרי לתאר אותו. לפי מה האדם מחליט אם אין לו הכנות של חינוך ודעות? כי אם הן ישנם, הם באו ממישהו או ממשהו, ואז הם כבר לא "האני" שלו. זאת אומרת, נקודת הבחירה החופשית, היא הנקודה הבעייתית אבל העקרונית ביותר בחיי האדם. כי הבורא נותן לו הרגשת מרירות בחיים, כדי להביא אותו לנקודת ההחלטה מה הם החיים מתוך בחירה חופשית.
לכן נמצאים אנו בבעיה להבין מי אנחנו ומהי בחירתנו החופשית. ורק אם ניגש חופשיים לפתרון בעיית החיים, "מה הם?", "למה אני חי?", "מי אני?", "מה אני?", "מהי המטרה?", ונחליט עליה לבדנו. ולא שהבורא יכתיב לנו איך להחליט, דרך הטבע שברא בנו, דרך תענוגים למיניהם או הכרחיות שיעמיד לפנינו, אלא נבצע בחירה. עד שלא נגיע למעמד הנקרא "בחירה חופשית" ונבחר, לא נממש את מחשבת הבריאה ולא נגיע לפתרונה.
זאת אומרת, השאלה "מהו הטעם בחיים?", נפתרת רק על ידי בחירה חופשית. דרך בחירה חופשית האדם מגיע להבנה מהו טעם החיים ומהי מהות החיים. כי השלבים הם: שאלה, אמצעי לפתור אותה שהוא בחירה חופשית, ולפתרון שדרכו מגיעים לדרגת הבורא. השאלה "מהו הטעם בחיי?" אינה שאלה בלבד, אלא היא כל פעם מתעוררת בתוך האדם. ולפי עמקות השאלה, מרירותה ועוצמתה, על האדם לעמוד כל פעם בפני בחירה חופשית יותר חדה ויותר מבוררת, ולתת עליה תשובה שהיא השגת המדרגה.
ולאדם יש מאה עשרים וחמש מדרגות של עלייה בחמישה עולמות, ממצבנו בעולם הזה ועד המצב האינסופי, עד הפיתרון המלא והשלם לשאלה "מה מקור החיים?", "מהו הטעם בחיים?". כלומר, ככל שהוא מתקדם עליו לפתור "בחירה חופשית" יותר עקרונית חשובה וקשה.
"וז"ש הכתוב למען תחיה אתה וזרעך, כלומר שחיים בלי תורה, לא לבד שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא גם אינו יכול להנות לאחרים, כלומר אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת, להיות גם חיי הבנים האלו קשים ממות ואיזו מתנה הוא מנחיל להם."
"אב" נקראת המדרגה הנוכחית ו"בן" נקראת המדרגה הבאה, היותר גבוהה בהתפתחות. בהתפתחות מלמעלה למטה לומדים על אב ובן או אבא ואמא וזו"ן, במשמעות שאבא ואמא הם המדרגה העליונה וזו"ן הם המדרגה התחתונה. אבל כאשר מדובר על התפתחות האדם מלמטה למעלה, כל מדרגה הבאה היא גדולה יותר. ולכן ההתפתחות הזאת היא מאב לבן, ש"בן" הוא גדול יותר בהתפתחותו מ"אב". "מנחיל לבנים" הכוונה היא, מה מצבו הנוכחי תורם למצבים העתידיים שעליו לעבור.
ואם האדם לא מוצא פתרון במצבו הנוכחי, המצבים העתידיים שלו נעשים יותר גרועים. כי האדם מחויב לממש את הרשימות שנמצאות בו. כי אין לו ברירה, אלא להמשיך בדרך, בעל כורחו הוא נולד, חי ומת, ומחויב לממש במלואה את שרשרת הרשימות ולהגיע לגמר תיקונו. השאלה היא רק אם מתוך בחירתו החופשית, שנמשך בעצמו לתיקון, למבין שזהו המצב וזוהי הדרך. ולכן השאלה היא של אבות עם בנים. עד כמה האדם משער לעצמו ורואה את מצביו העתידיים, שאז כל הדרך נעשית בשבילו קודם ונמשך בהתפתחות אישיותו.
"אמנם החי בתורה ומצוות לא רק שזכה ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים ולהנחילם מהחיים הטובים הללו וז"ש למען תחיה אתה וזרעך, כי יש לו תענוג נוסף בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם."
אם האדם מברר נכון את המדרגה הנוכחית, ומממש נכון את בחירתו החופשית, אז גם במדרגה הזאת הוא מקבל תוצאות יפות וטובות. הוא נכנס למדרגה הבאה וממשיך להיות בה בהתפתחות ובהשוואת הצורה ובדבקותלבורא. ומשתתף בצורה נכונה וטובה, בכל יתר הנשמות כחלק מהם. וכך זוכה חזרה גם מהבורא וגם מהנשמות בהתפתחות ל"בנים", לדרגות הבאות טובות ומאירות.
מדוע בעל הסולם משתמש במושג הזה "קיום תורה ומצוות כהלכתם"?
האדם שנתקל בכתבי בעל הסולם במשפט "קיום תורה ומצוות כהלכתם", מיד קופץ לו הפירוש העממי של המילים האלה. שיש לפתוח ספר "קיצור שולחן ערוך" וללמוד לפיו מה צריך לקיים. להניח תפילין על "יד קהה", על יד שמאל, לשים טלית ולהתפלל, לשמור שבת ולשמור בין בשר לחלב שש שעות. אבל המושגים הללו של מצוות הם מושגים חדשים יחסית, שנקבעו מאוחר יותר.
אברהם אבינו שהשיג רוחניות, לימד את תלמידיו ש"קיום מצוות" נקרא ציווי הבורא. משה רבנו מצווה על העם לקיים את המצוות שהבורא מצווה אותן. וכלל המצוות הן "ואהבת לרעך כמוך", להגיע בכל רצונות האדם להשפעה מלאה. כלל שמתפרשׂ לפעולות חלקיות ופרטיות רבות, לפי מבנה נשמת האדם הכוללת בתוכה תרי"ג רצונות, רמ"ח רצונות.
הנשמה בנויה מתרי"ג רצונות, רמ"ח רצונות למעלה מחזה ושס"ה רצונות למטה מחזה, ועוד שבע מצוות. יחד יש בתוכה תר"ך רצונות. כל רצון ורצון חייב להגיע לתיקונו ולהיות מכוון על מנת להשפיע לבורא, להיות בהתאמה לבורא. וזה נקרא "קיום מצוות כהלכתן". "הלכה" הכּוונה להליכה, שהן מכוּוַנוֹת לבורא.
לתקן את המצוות אפשר רק על ידי אור המחזיר למוטב הנקרא "תורה". "בראתי יצר רע", היינו, הכּוונות של הרצונות האלה לא נכונות, אבל "בראתי תורה תבלין" והמאור שבה יחזירם למוטב. זאת אומרת, "קיום מצוות" נקרא תיקון הרצונות על ידי אור התורה. ולאחר שהרצונות האלה מתוקנים בעל מנת להשפיע, במידה שהם מתוקנים על מנת להשפיע בא המילוי. זאת אומרת, אור התורה הוא גם המתקן וגם הממלא.
כתוב ש"האבות קיימו כל התורה כולה מתוך זיכוכם", זיכוך נשמתם. הרצונות שלהם, תר"ך הרצונות בנשמתם, היו עדיין קטנים וזכים, ויכלו בקלות להשיג כוונות על מנת להשפיע, ומתוך זה קיימו את צווי הבורא. אבל ביציאת מצרים קיבלו תוספת עביות. ולכן קיבלו שיטה איך לתקן כל רצון ורצון, אותה כתב משה רבנו בספר התורה.
ואילו אברהם אבינו לא קרא לספרו "תורה", כי עדיין לא היתה בו הוראה איך לתקן כל רצון ורצון. הרצונות היו עדיין כרצון אחד ועוד לא התפתחו לרצונות נפרדים בתוך הנשמה. אלא הנשמה היתה כמו זרע, ללא גוף של נשמה, שקיבלו אותו לאחר תוספת האגו שקיבלו בשעבוד מצרים. אבל לאחר שיצאו ממצרים, היה עליהם לקבל שיטה איך לתקן כל רצון ורצון. והשיטה הזאת נקראת "תורה
לאחר שקיימו את כל התנאים הללו בתוך נשמת כל אחד ואחד, הם הגיעו לדרגה הרוחנית הגבוהה של מוחין דחיה, בית המקדש הראשון, שעם ישראל נמצא בה מקבלת התורה ועד חורבן בית המקדש הראשון שהחלה נפילה. אבל גם בבית המקדש השני רובם עוד היו בהשגת מוחין דנשמה. למרות שבאמצע התרחש תהליך של גלות עשרת השבטים. ומשנים עשר שבטים, שהיו כנגד שנים עשר פרצופי האצילות, נותרו שניים בלבד.
בכל התקופות האלה קיימו מצוות גם בחיצוניות. אבל קיימו אותן משום שהרוחניות והגשמיות היו כמו עולם אחד. אי אפשר בעת ובעונה אחת גם לאהוב מישהו וגם להרוג אותו, גם לגנוב ממנו וגם לרצות שיהיה לו טוב. הפעולה הגשמית וההרגשה הפנימית חייבות להיות כאחד. כך האדם בנוי אפילו בעולם הזה. אמא לא יכולה לעשות לילד שלה רע אם היא אוהבת אותו. לכן האדם שמכיר את העולם הרוחני הביצוע הרגשי, השכלי והפיסי מתרחש באותו עולם. בשבילו אין שני עולמות, אלא הכל עולם אחד.
כך התקיימו גם בני ישראל. כל אחד ואחד כפי שהזדמן לו, מכוהנים ולויים עובדי המשכן, ועד האדם הפשוט עובד האדמה, קיימו תורה ומצוות בגשמיות, כי בשבילם החיצוניות והפנימיות היו אותה מציאות. האדם נשאר במה שהוא נמצא. אם הוא קשור ביחסים עם הבורא בכל מה שיש סביבו, הוא ימשיך באותו היחס בכל המישורים. אבל לאחר שנפלו מהדרגה הרוחנית לדרגה גשמית לחלוטין, הרגישו רק את העולם הזה, רק את הגשמיות, בתוך הרצון לקבל על מנת לקבל.
לאחר חורבן בית שני נעלם לחלוטין הקשר עם הבורא. אותה מציאות רוחנית של כוחות רוחניים. נעלמה הרגשת הקשר עם הבורא בכל תר"ך הרצונות של האדם. הקשר המיוחד של כל אחד עם הבורא דרך כל רצון ורצון, איפה אני ואיפה הוא. וישראל נותרו במציאות של העולם הזה בלבד, והמשיכו לקיים רק מה שניתן בגשמיות.
הקיום החיצוני הזה גם הוא נקבע על ידי המקובלים, שהיו גדולי האומה והובילו את העם מדור לדור וממצב למצב. הם שהנהיגו פעולות גשמיות כדי לשמור על מסגרת העם. כי משך ההיסטוריה של התפתחות האנושות, הרצון לקבל גדל ובאים רצונות שהולכים וגדלים. והם מרחיקים את האדם מרוחניות, עד שהוא מפסיק לחשוב, שהעולם הרוחני קיים ונמצא, ומתעמק רק בפעולות הגשמיות. הוא מוצא בהם נישה של תמיכה נפשית ופסיכולוגית, רוגע לעצמו והצדקה לחייו ולקיומו.
וכך החלו להשתמש באותן פעולות גשמיות של קיום מצוות, שבמהותן הן העתקה מפעולות רוחניות, להמתקת החיים האלה ולהשגת מעמד של מומחיות בקיום הזה. ומדור לדור, לאחר תקופה ארוכה של אלפיים שנות גלות בארצות שונות, שעם ישראל הושפל והוגלה ממקום למקום, ועבר מאורעות ומצבים קשים שלא קרו לאף אומה, הגענו למצב שמקיימים מצוות מבלי לדעת בשביל מה. ולכן המקובלים זעמו בכל דור ודור כנגד עיסוק היתר בחיצוניות ונטישת העיסוק בפנימיות.
אלא שגם המקובלים שמרו מצידם שמירה יתרה, שלא לפתוח את חוכמת הקבלה לעם. כי לא המתעוררת עדיין באדם השאלה "מהו הטעם בחיינו?". והיה חייב תחילה להגיע מירידה של שבירת בית המקדש הראשון והשני עד למצב הגרוע ביותר, לניתוק כמעט מוחלט מהרוחניות, ורק ממעמקי הגשמיות להתחיל לעלות חזרה. לכן אי אפשר היה לפנות לאדם שמנותק מרוחניות עם חוכמת הקבלה. כי חוכמת הקבלה היא אמצעי לענות על השאלה "מהו הטעם בחיי?" בלבד.
ואם האדם לא שואל על הטעם בחייו מעבר לדרישות קיום של לחם, הרגשת ביטחון וקיום מצוות גשמיות כמו טלית ותפילין, אז אי אפשר לפתוח לו את חוכמת הקבלה. אלא רק למי שמתפתח לאט לאט דרך משברים פנימיים וחיצוניים, גם בפרטיותו וגם בכללות. כמו שקרה בתקופת ההשכלה, שחלק גדול מהאומה יצא מקיום מצוות בגשמיות, או בתקופות שהרצון לקבל הלך וגדל, או מתוך ייסורים גדולים כפי שקרה בשואה. תקופות כאלה מאפשרות לאדם לשאול "מהו הטעם בחיי?" בצורה בלתי תלויה בהרגל, בחינוך ובתרבות קודמת.
תהליך ההתפתחות הפנימי שעובר כל אחד והאומה בכללה, מאפשר לפתוח את חוכמת הקבלה לכל אחד, בהתאם לחיסרון שמתעורר בו. ולכן מצד אחד, בעל הסולם כותב "קיום תורה ומצוות כהלכתם", כדי לבלבל את האנשים לחשוב שמדובר בקיום תורה ומצוות הרגיל. ובכך להרחיק מלימוד הקבלה, את מי שנדחה מהמושג הזה, ולא מבין דרך המילים שמדובר במצבים פנימיים, כי הלימוד הזה לא בשבילו עדיין. אבל מצד שני, הוא משתמש במושג הזה, כי המציאות בנויה מאיזון בין פנימיות לחיצוניות, משני גורמים הפוכים.
מחיובי ושלילי, מכוח הטוב וכוח הרע, מקליפה וקדושה, שנמצאים זה לעומת זה, וצריכים להיות זה כנגד זה בצורה שווה, כדי שהאדם יתקיים ביניהם בבחירה חופשית. לכן אסור לשבור שום דבר שקיים בעולם. וגם לא את היחס של היהדות החרדית, שאינה תומכת עדיין בחוכמת הקבלה. כפי שרואים בתשובות שקיבל מהם בעל הסולם (אות א'), שאין צורך בלימוד חוכמת הקבלה, ואפשר להסתפק בגמרא. אם יש אנשים שמחזיקים עדיין ביחס הזה, ועוד לא גדלו לשאול מה הטעם בחייהם, אלא מוצאים את טעם החיים בקיום לימוד רגיל, אז זו דרגת התפתחותם.
בדומה לאנשים שעדיין עובדים בשוק ובמקומות שונים, וכל מעיניהם בעבודה זו. ולכן מצווים עלינו בכתובים: "אל תשים מכשול לפני עיוור". כל העולם נמצא בהתפתחות הדרגתית. וכל אחד צריך להישאר במערכת שלו ולהתפתח בה לאט לאט. ואסור לעורר את האדם, יותר ממה שהוא מתעורר לפי הרשימות שלו. אלא רק להכין בפניו את האפשרות בלבד. לכן בעל הסולם מתבטא בצורה זהירה מאוד. כי ידוע שבתחילת לימוד הקבלה, האנשים משתוקקים לדהור קדימה ולשטוף את העולם בקבלה. אבל זו לא הדרך הנכונה. ואסור להתערב בהתפתחות שבאה מלמעלה.
ומתי האדם מתחיל להתפתח בעצמו? כאשר מתעוררת בו השאלה "מהו הטעם בחיי?", והוא נוטל את האמצעי של הקבלה, ומתפתח בו הלאה בעצמו. אז רשאים לייצג את השיטה, אבל לשמש נציגיה בלבד ולא סוכנים ולא סוחרים או מוכרים שלה. הגישה הנכונה היא לרצות להפיץ את ידיעת הקבלה בכל העולם, אבל בצורה שאינה מחייבת אף אחד, אחרת מתערבים במעשי הבורא. ואסור לנו להיכנס לתחום שלו, כי איננו יודעים את סדר התפתחותה של כל נשמה, ובאיזה מצב היא נמצאת. אלא לשמש נציג בלבד.
והמונח "קיום תורה ומצוות", כמו מונחים אחרים שמשתמש בהם בעל הסולם, הם מלכתחילה מונחים רוחניים. והשימוש החיצוני שנעשה בהם משך אלפיים שנות גלות, והפך אותם למונחים המזוהים עם היהדות החרדית, שמקיימת אותם בלי להבין למה ובשביל מה, לא מבטל את המשמעות הפנימית שלהם, כפעולות רוחניות של תיקון הרצונות בנשמת האדם כלפי הבורא. אלא צריך להבין בהם את הפנימיות האמיתית, וזה לוקח זמן. אבל אם האדם הולך וגדל, הוא מפרש אותם נכון. אבל אם האדם לא גדל, הוא רואה בהם תמיד רק את החיצוניות. כי האדם מפרש מה שכתוב לפי דרגתו.
בקבלה "קיום תורה ומצוות" נקרא שכל הרצונות מכוונים לבורא. ו"תורה" נקרא כל האור שמגיע לרצונות שתיקן, וממלא אותם ב"טעמו וראו כי טוב ה'". זו הצורה שמתעוררת במקובל שפוגש במונחים האלה. אבל מי שלא קשור כמוהו לרוחניות, מתעורר בו הפירוש הגשמי. כי הפירוש הנכון תלוי בהכנה הפנימית של האדם.
ואז בא הרגע שהאדם קורא, ונעשה לו ברור על מה מדובר. כי בתורה לא כתוב אף פעם על הקיום הגשמי. המושג "קיום תורה מצוות" מתייחס למשמעות שהיתה לו לפני חורבן בית המקדש. ומדובר בו רק על הרצונות המתוקנים המכוּוַנים לעל מנת להשפיע, שהאדם טועם בהם את האור העליון, ונמצא בחיים הנצחיים.
למה לריקנות גדולה של "מהו הטעם בחיי?" צריך שיטה מסודרת?
במציאות שנבנתה מלמעלה למטה, עולם אדם קדמון הוא כמו כתר. היינו, השפעת הבורא לנבראים, נרנח"י. ולאחריו מה הבורא רוצה להשפיע לנבראים ואיך הוא רוצה להשפיע. ובאיך הבורא רוצה להשפיע לנבראים, חייב להיות מעורב הנברא. ולכן לאחר עולם אדם קדמון יש עולם הנקודים שנשבר, ואז מלכות נכנסת לבינה (שרטוט). ומתוך התערבות מלכות בכתר, ובהשפעה של כתר, נולדים עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. שהם אותו הכתר, אותו האור העליון, רק שעבר המעטה, הקטנה, עיבוד ולבוש שמותאם לנברא העתידי.
וכך נבראה מערכת עליונה שמתאימה לתחתון העתידי, באיזה מצב שהוא לא יהיה. מהשבירה בעולם הנקודים דרך תיקון גלגלתא ועיניים, גלגלתא ועיניים באח"פ, אח"פ בגלגלתא עיניים, חוץ מל"ב האבן. אבל גם ל"ב האבן תוקנו. במה התיקון שלהם? לא לרצות להשתמש בל"ב האבן, כי הם מכירים עד הסוף כמה הוא רע ומנוגד למטרת הבריאה. זאת אומרת, הובנו ותוקנו כל ההבחנות. מי תיקן? אף אחד לא תיקן, אלא המערכת כך תוקנה. והיא מעידה על העתיד של הנברא, שיצטרך לתקן את עצמו בכל ההבחנות, כולל לא לרצות להשתמש בל"ב האבן.
מערכת א"ק ואבי"ע שתוקנה, היא כמו אמא שנכללת מכל ההבנות והמערכות לצורך הטיפול בתינוק. יש לה מערכות בנויות ומוכנות של הריון, הנקה והבנה של התינוק העתידי. וכאשר מגיע העת היא בונה את הנברא. איך? השפעת הבורא באה מכתר, מעולם א"ק, דרך עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ונגמרת בעולמות, בחזה דיצירה. במבנה לפי הסדר הזה העליון מוכן לתת ולתרום לתחתון. ואז מצרפים להשפעת הבורא את המלכות דנקודה האמצעית ושוברים.
ואז לתוך המלכות, האחרונה שהצטרפה להשפעת הבורא, נכנסת כל מערכת ט' ראשונות. כל השפעת הבורא המדורגת כלפי הנברא העתידי, נכנסת לנברא העתידי בצורה הפוכה ושבורה. ובנברא העתידי שנשבר נמצאת אותה המערכת של הבורא, רק בצורתה המקולקלת. וזה מה שמאפשר לו דרך הכרת הרע, הנקראת "יחס לא נכון של הנברא לבורא", להכיר את המערכת האמיתית בצורתה האמיתית, ולא בצורתה ההפוכה.
בדומה לילד שחושב על אמא שלו, שהיא מתייחסת אליו לא טוב, כי היא מכריחה אותו ללכת לבית ספר או ללמוד נגינה על פסנתר. עד שדרך ההרגשה שהוא עצמו לא טוב, ולא מבין את המערכת של אמא, הוא רוצה שהמערכת של אמא תהיה בו, ותהפוך אותו להיות כמוה. כך דרך הכרת הרע מגיעים לקניית המערכת הנכונה, שט' ראשונות קמות בתוך הנברא למערכת בירור ותיקון.
בנברא שנופל לאחר השבירה עד העולם הזה, בשלבי ההתפתחות שלו בעולם הזה, מתפתחת בו תחילה המלכות עצמה. ועוברות עוד אלפי שנות קיום של האדם עלי אדמות, עד שלפני חמשת אלפים ושבע מאות שנה מתעוררות לראשונה באדם ט' ראשונות, הבינה שבמלכות, ששואלת "מה טעם בחיי?", כי המלכות לא יכולה למלא את תשוקות הבינה, החיסרון החדש שלא שייך למלכות. וכך האדם הראשון החל לחפש שיטה. אלא שאצלו השיטה היתה פשוטה, הוא מצא את הבורא בעצמו.
כמו אברהם אבינו ששאל מתוך הבינה, ומצא את הבורא בעצמו. כי הרצון לקבל קטן עדיין מתוך המלכות והבינה נשאלת בעוצמה, כי היא גדולה ביחס למלכות ולא נקברת תחת האגו הגדול, שהתפתח בנו לאחר מכן משך אלפי שנים. ולכן הם מצאו את השיטה בעצמם, למרות שגם הם היו בהתחלה אגואיסטיים. מי היה אברהם? בעבר אברהם היה תרח, "אבא" שלו, כלומר, הדרגה הקודמת שלו, שהיא עבודת אלילים. אבל בקלות יחסית הוא מגיע לאחר השאלה מה ומי ואיפה העולם. ומאותה התפתחות, מגיעים בהתפתחות על ידי התורה.
קבוצת המקובלים שייסד אברהם, התפתחה על ידי לימוד הקבלה, היינו, על ידי האור מקיף שהחלה לקבל. לכן היא נכנסה למצרים. בלי לימוד הקבלה אי אפשר להיכנס למצרים, כי מדובר בהכבדת לב גדולה מאוד. "לרדת למצרים" לא נקרא לצאת לטיול במצרים, אלא להיכנס להכבדה גדולה מאוד של הרצונות, שמעוררת באדם ספקות אם יש בורא או אין בורא, ואיזו שליטה יש בו, של הרצון לקבל או של הבורא. זה נקרא ש"פרעה שולט על בני ישראל".
"פרעה" אינו שליט בשר ודם, אלא התכונות ששולטות באדם. ומהכבדת הלב הזאת האדם רוצה לברוח, כי הוא מגיע להכרת הרע, כתוצאה מהמכות שסופג בפנימיותו, באותה השאלה "מהו הטעם בחיי?" מצד הבינה. האדם צריך כוח מיוחד שילווה אותו לברוח מהאגו, ולהתחיל לחשוב שקורה משהו אחר, שעובדים עליו מלמעלה. הבורא יותר גדול, ומנהל גם את הפרעה שנמצא בתוכו.
האדם לא שולט באגו שלו מול הבורא. כאילו יש אגו ויש בורא, והאדם בא או מצד האגו או מצד הבורא. אלא הייחוד הוא שהבורא מסובב לאדם גם את האגו שלו. הבריחה לייחוד היא נקראת "לברוח ממצרים". ולאחריה כשמגיעים להר סיני, להרהורים, לא יודעים איך לסדר את כל התהליך, ואז מגיעים דרך אותה בריחה שוב לבורא. אבל תחילה מגיעים לבורא על ידי "משה". אותו כוח מיוחד שמוביל את האדם. ויתר השלבים עוברים על ידי שיטה מבוררת יותר מהשיטהשהיתה בזמנו של אברהם.
מדובר רק על התפתחות הבינה, שמתוכה האדם שואל מה טעם בחייו, כי ממלכות הוא לעולם לא ישאל. מלכות עצמה היא עפר מן האדמה. רק דומם, צומח וחי, שלא מרגיש ניצוצות השפעה. "מהו הטעם בחיינו?" זו שאלה על המקור. האדם נמצא במלכות ושואל מהיכן הוא בא, מה המקור שלו. המקור שלו נמצא בבינה ולא במלכות. אבל בתוך המלכות נמצאת בינה ומתוך אותה בינה האדם שואל על המקור. והמלכות לא יכולה לשאול עליו.
מה ההבדל בין המענה של שיטת הקבלה לריקנות לבין השיטות האחרות?
בשיטת הקבלה המלכות והבינה חייבות להשתתף יחד. מלכות חייבת לספח אליה את הט' ראשונות, ובכך הן נקראות "בינה", השפעת הבורא לנברא. תכונת המשפיע שלהן היא שנקראת ט' ראשונות או בינה. והט' ראשונות שהמלכות מקבלת ועובדת איתם כמסך ואור חוזר, הן שמקנות למלכות מערכת חשיבה והבנה וקליטה, להשיג מה שלפניה ולהבין משהו. כי המלכות בעצמה לא מסוגלת לכלום.
אם עובדים עם המלכות בלבד, לא נשאר אלא רק לדכא אותה. ככל שמקטינים אותה, פחות מרגישים שצריך משהו. לכן כל השיטות האחרות עוסקות בדיכוי המלכות. פחות לאכול, לשתות, לנשום או לחשוב. במדיטציה האדם סוגר הכל וחושב רק על דבר אחד. הוא נכנס אליו ומרגיש טוב. זו תופעה פסיכולוגית חזקה מאוד. האדם נפטר באותו רגע מכל ההפרעות שיש לו בעולם. אבל זה ירידה ברצון, דיכוי הרצון, שממנה יש לאדם רק הרגשה רוגע בצורה פסיכולוגית.
אבל אם יש למלכות יכולת לחבר אליה ט' ראשונות, האדם מקבל בתוך הט' ראשונות לפי כמה שהוא מכוון את המלכות יחד עם הט' ראשונות כלפי הבורא, אז מה שממלא את האדם לא ממלא אותו המלכות עצמה, אלא הבורא. לא אותם רצונות של העולם הזה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שהם על פני השטח של המלכות. אלא הוא רוכש חסרונות נוספים שהם הבורא, חסרונות של כל מציאות וכל העולמות.
"חוכמת הקבלה" נקרא איך לרכוש רצונות ובהם לקבל. הרצונות שיש לנו בעולם הזה הם רק חסרונות גשמיים, שטחיים, שנשארו לאדם לאחר שבירת הכלים, לאחר הנפילה מבית המקדש הראשון והשני. ובהם מדברים על קיום תורה ומצוות. לכן הכל נראה גשמי ועל פני השטח. אבל כשרוכשים ט' ראשונות, מבינים מהו קיום תורה ומצוות במובן הרוחני, ומה זה בכלל בורא שממלא את הרצונות הללו, שהאדם רוכש את קומת הבורא. זה נקרא "רוחניות
"העולם הרוחני" נקרא מציאות הבורא. "עולם" בא מהמילה העלם, מידת העלמת הבורא שאותה האדם מגלה. והיא שקובעת את הדרגה הרוחנית שלו. האדם נמצא בעולמנו בחוסר מוחלט של גילוי הבורא ועליו להגיע דרך חמישה עולמות שמעלימים את הבורא, למאה אחוז גילוי הבורא. אם הוא מתמלא בבורא, נקרא שהעלמה נעלמת והוא רוכש דבקות וחיבור עם הבורא.
מתי האדם מפסיק לדכא את הרצון?
אנשים מדכאים את הרצון לקבל בכל מצב ומצב ובכל דרגה ודרגה של התפתחותם החל מימי קדם, כדברי הכתוב: "אין אדם חושק בבת מלך". אפילו גבר חסון, טוב לב ויפה תואר, אם הוא בחור פשוט, הוא לא חולם על בת מלך. הוא מראש יודע שהיא לא בשבילו ולא יעזור כלום, ומוטב לו להסתכל רק על בנות הכפר שלו "היוצאות לכרמים", שאותן הוא יכול להשיג. ועל מה שאין בכוחו להשיג, הוא מקטין את הרצון לקבל ולא רץ אחריו.
כך כל אחד ואחד. אף אחד לא חולם להיות אונסיס או ביל גייטס, כי הוא לא רוצה לסבול. מנגנון ההגנה של הגוף משכנע אותו, שלא כדאי לו להיות עשיר מופלג, אלא עדיף לו להישאר כפי שהוא. השיטה הזאת היא שיטה של הגנה עצמית, שהרצון לקבל מפעיל באופן טבעי, בלי קשר לכוח הבינה שנמצא בנו, ומורה לאדם מה כדאי לו. אלא רק המלכות בעצמה. השיטות האלה קיימות בתוך המלכות, בתוך הרצון לקבל.
אלא הרצון לקבל מתפתח. ואז הבינה שבו, הנקודה שבלב, מתחילה להראות את פעולתה. והאדם מתחיל לחשוב מהו הרצון שלו. ואותו הוא לא יכול לדכא בפשטות. האדם שמתחיל להשתוקק לרוחניות מנקודת הבינה שלו, לא בורח לכל מיני מדיטציות ושיטות אחרות. כי החיסרון שלו בא מנקודת מוצא אחרת, מהשאלה "מהו הטעם בחיי?", ולא מהשאלה איך להקטין את הייסורים שלו. זו נקודת המפנה.
האדם שנמצא במלכות, מבלי שהתעוררה בו עדיין הנקודה שבלב, נקודת הבינה, הוא דואג רק איך המלכות שלו תסבול פחות, איך להקטין ולדכא אותה. ולכן הוא פונה לשיטות כמו מדיטציה, דת, יוגה, או חוט אדום, בתקווה שיעזרו לו לסבול כמה שפחות. אבל אם מתחילה לדבר בו לא המלכות, אלא בינה שבתוך מלכות, מדובר בחיסרון אחר. חיסרון כלפי הבורא, ולא כלפי מה שיש במלכות. הוא שואל על מקור החיים, "מהו הטעם בחיי?". ועל זה יש רק תשובה אחת - "טעמו וראו כי טוב ה'". התשובה הזאת עוד לא ידועה לו, אבל היא טמונה כבר בתוך השאלה, כחיסרון שאפשר למלא אותו בהשגת הבורא בלבד.
האדם לא בורח לשיטות אחרות, כי הם לא יעזרו לו. הוא מרגיש באינסטינקט פנימי תת הכרתי, שהעיסוק בהם אינו מקומו. אלא הלב שלו, החיסרון שלו, מוביל ומביא אותו למשהו אחר. הוא עדיין מבולבל ומסוגל בגלל השפעת הסביבה והחברים, ללכת ולנסות חודש-חודשיים שיטה אחרת במקומות אחרים. אבל הוא יברח, כי ירגיש שזה לא בשבילו, וישאר מדוכא.
החברים שלו פורחים לידו מרוב אושר, שמצאו חוטים אדומים, מים קדושים או מדיטציה. אבל הוא לא יכול להרגיע את עצמו. הוא נמצא איתם משום שיש לו קשר ארצי, קשר חברי איתם, ולא משום שהוא מרוצה מהם. ובסופו של דבר בורח מהם ומוצא לו מסגרת אחרת. כלומר, הרצון שלו דוחף אותו למצוא מקום אחר, כי מתעוררת בו נקודת הבינה.
איפה בשאלה "מהו הטעם בחיי?" נמצאת נקודת הבחירה של האדם?
הרצון של המלכות מתפתח עד שמתעוררת באדם נקודת הבינה, הנקודה שבלב. והוא מתחיל לשאול מה המקור שלו, על הבינה, כלומר, מחפש "טעמו וראו כי טוב ה'", את בורא, בלי לדעת שאותו הוא מחפש. ובשלב הזה, היכן נמצא "האני" שלו שלא תלוי בחיוב מלמעלה, בטבע, בגנים וההורמונים והרשימות שמתעוררים ודוחפים את האדם? אין עדיין "האני". להגיע למצב של מימוש הבחירה, "ובחרת בחיים", זה כבר שלב מתקדם מאוד.
ובינתיים מביאים את האדם למקום הנכון, היכן שלפי הרגשתו נמצאת האמת. אלא שעליו עוד לברר, האם זה המקום ואם הוא שייך אליו. ויש לו עוד קיברת דרך ארוכה של חודשים, אם לא שנים, עד שהוא מוצא את נקודת הבחירה. ומהנקודה הזאת הוא מתחיל לבנות את עצמו מתוך בחירה חופשית.
כל המבנה של הנשמה, כל התהליך שבו האדם ממלא את עצמו עם הבורא, בונה את הט' ראשונות, את הבורא שבו, נעשה רק בבחירתו החופשית. כדי לבחור להיות כבורא, האדם חייב להיות החופשי, כפי שהבורא חופשי. אחרת מדובר במשחק מכור. חייב להיות בו משהו שלא תלוי לא בבורא ולא בטבע המקורי של הנברא.
חייב להיווצר בו מצב שהאדם לא תלוי בשום דבר. אבל איך אפשר לתאר מצב במציאות, שלא תלויים בכלום ומתחילים מאפס? שהבורא התחיל את הבריאה מאפס רצון לקבל, זה אפשר להבין, אבל איך אפשר שהאדם יתחיל מאפס, אם הכל מוכן בו, גם הדרך וגם הרשימות? וזו הנקודה שנקראת "בחירה חופשית". אם האדם לא מתייחס להתפתחות שלו מתוך נקודה חופשית, לא מדובר בהתפתחות שלו, אלא בתוספת שהבורא מוסיף לו בחומר.
איך האדם יודע שהוא מחפש מתוך נקודת הבינה ולא מתוך המלכות?
האדם מברר את השאלות האלה משך ההתפתחות בלימוד הקבלה
האם עלייה ברצון לקבל מביאה להגדלת או הגברת עוצמת השגת הבורא?
ברוחניות גודל ועוצמה הם היינו הך. גדול או קטן מתייחסים לעוצמה. כי בתוך רגשות אין מידה אחרת אלא רק עוצמה. הכמות מתייחסת למספר הבחנות שיש בהרגשה. אבל עוצמת ההרגשה ומספר ההבחנות קשורות יחד. ככל שגדל מספר ההבחנות, גדלה עוצמת ההרגשה.