פרק ד
ועתה נבאר ד' חלקי התפילה בעצמה, ונתחיל מן הקרבנות ונאמר, כי הנה אחר שכבר נתקנו כל הד' עולמות בבחי' חצונותם במקומם, אי אפשר עתה להעלותם ולכללם, רק על ידי שיוכללו הנשמות שהם הפנימיות דד' העולמות ע"י הקרבנות, אשר אז מעלין וכוללין עולם עשייה בבחי' הפנימיות שהם נפשין דעשייה, עם אור המקיף שלהם ג"כ, הנעשה ע"י הדיבור של חלק הקרבנות, ועולה הפנימיות והמקיף שלו עד עולם היצירה אחר אשר עשינו אל הנפשות האלו, שהם פנימית דעשייה בחי' מוחין פנימים, וגם א"מ להם במקומם למטה. ואחר כך עולין ונכללין ביצירה, ואז גם החיצונית שהוא כללות עולם העשייה, פנימי ומקיף שלו, עולה ג"כ עמהם, ואח"כ ע"י הזמירות נעשין מוחין פנימים ומקיפין אל הרוחין שביצירה, ואז עולין אלו הרוחות שהם פנימית עולם היצירה, עם א"פ וא"מ שלהם, אל עולם הבריאה. ואז בחי' א"פ דיצירה, שהוא חיצוניותו עם א"מ של החיצונות ג"כ, עולין עם הרוחין, ונכללין עמהם למעלה בבריאה:
אח"כ ביוצר, נעשין מוחין פנימים ומקיפין אל הנשמות, שהם פנימית הבריאה. ואז הם עולין עד האצילות, ואז גם החיצוניות כללות עולם הבריאה, א"פ שלו וגם א"מ שלו, הם עולין ונכללין עם הנשמות דבריאה ועולין באצילות:
והנה בק"ש שביוצר, כבר עלו עשייה ויצירה בבריאה, והם בחי' ת"ת ומלכות, שהם בני הבריאה. ועתה אנו צריכין להעלותם בבריאה בבחי' מ"ן אצל אמם, שהיא עולם הבריאה, כדי שיתנו להם מוחין פנימים ומקיפים בבחי' הפנימית שהוא בחי' הנשמות הנ"ל. כי כבר המוחין הפנימים והמקיפים של החיצוניות, כללות העולמות דבריאה דאצילות נעשין על ידי תפלה ש"י וש"ר כנ"ל, ועתה בק"ש נעשין מוחין פנימים ומקיפים, בפנימית נשמות הבריאה. ומוחין פנימים בלי מקיפים באצילות כמ"ש בע"ה:
ואח"כ בעמידה, נעשין מקיפים דמוחין דאצילות. והענין, כי כדי שאו"א דבריאה, יתנו מוחין לזו"נ אשר שם, שהם עשייה ויצירה שנכללו עתה שם, צריך לעשות בתחלה זיווג עליון דאו"א דאצילות בבחי' ו"ק כנודע. אז ימשיכו מוחין לאו"א דבריאה, ואז יזדווגו גם הם, ויתנו מוחין פנימים ומקיפים לזו"נ אשר שם, שהם בחי' עשייה ויצירה שעלו שם ונכללו שם, כי ע"י אור העליון שנמשך בבריאה כנ"ל, נעשין עשייה ויצירה מ"נ לבריאה. ואז יורד להם מוחין פנימים ומקיפים. והטעם הוא, כי כ"כ ירידת מוחין פנימים לבד בזו"נ דאצילות, כמו לתת מוחין פנימים ומקיפים בבריאה, כנזכר בדרוש אבי"ע, ובדרוש שלוח הקן עיין שם. והנה נתבאר, עליית עשייה ויצירה בסוד מ"נ אל הבריאה, וע"י כן נמשכו להם מוחין פנימים ומקיפים:
אמנם ענין עליות זו"נ דאצילות בבחי' מ"ן באופן זה, כי הנה רחל שהיא נקודת המלכות שירדה בלילה בהיכל ק"ק דבריאה כנודע, היא עולה עד האצילות, ונכללת שם עם לאה העומדת שם בפרצוף שלם של י"ס, והיא אות ד' דאחד. ואז אותה הד' הנכללת בה היא רחל כנ"ל. והז"א שהוא א"ח דאחד, וכוללת ז"א ולאה, נקרא אחד - א"ח ד'. ונעשין מ"נ לאו"א דאצילות, ואז יורדין להם מוחין פנימים לבד, לז"א וללאה ולרחל. אמנם אין כח ברחל לקבל מוחותיה, לפי שעדיין היא בסוד נקודה, ואין לה פרצוף לקבל מוחותיה, ונשארין למעלה בד' דאחד שהיא לאה:
הגהה (א) צמח - ומה שאנו סותמין עינינו ביד בק"ש לרחל, דלית לה עיינין כנודע:
והנה כל הענין זה, נעשה ע"י יחוד ק"ש, שהיא מצוה בדיבור, ואינה מצוה מעשית כמו התפילין, וע"י הק"ש נעשין מוחין של פנימים ומקיפים לזו"נ דבריאה, בבחי' נשמות ופנימיות בריאה כנ"ל, אך ע"י התפילין שהיא מצוה מעשית, נעשין מוחין דחיצוניות כללות העולם כנ"ל:
והנה נתבאר בדרך כלל, איך ע"י ד' חלקי המעשה, נעשין מוחין פנימים ומקיפים לכל בחי' חיצונית כללות העולמות. וע"י הדבור שהם ג' חלקי התפלה, נעשו מוחין פנימים ומקיפים לג' עולמות בי"ע, וגם מוחין פנימים דאצילות. וע"י עמידה, נעשה מוחין מקיפין אל האצילות, כמ"ש בתפלת ר"ה בע"ה ועיין בזהר פרשת במדבר דף קב - , ענין פנימית וחיצונית העולמות והנשמות בכל הנ"ל:
מהחברים - ענין התפילה וסודה, בבוקר ישכים ויפנה ויטול ידיו, והכוונה - כי האדם צריך לתקן ד' עולמות, בעובדא ובמלולא, דאינון עשייה ויצירה שבארבעתן, כדאיתא בזוהר. בעובדא הוא, כשיפנה, שהוא נגד עשיה. ויטהר גופו, ויכוין ג"כ שיטהר לעולם עשייה מהקליפות היינו עשייה שבו. אח"כ יכוין שמתקן עשייה שביצירה, לפיכך הציצית שבטלית קטן, יבואו מן הצד, כדעת בעל העיטור. וזה העיטוף של טלית קטן בביתו, קודם שילבוש את מלבושיו ויצא מפתח ביתו. אח"כ יכוין, שמתקן עשייה דבריאה, בזה שמלביש ויניח תפילין של יד על הזרוע. וסוד זה תבין ענין קטרוג לבנה, שמתחלה היתה יוצא בסוף שליש עליון דת"ת דז"א, כי שם מתחיל כתר שלה, והיתה נמשכת ונתפשטת למטה בסוף אצילות. ואחר שקטרגה וניתנה ראש לשועלים בבריאה, לכן אנו צריכין לתקנה ולהעלותה עד מקומה הראשון בחזה דז"א בת"ת דאצילות אב"א, כמו שהיתה קודם הקטרוג. ואח"כ תיקון ב', להחזירה פב"פ:
ונחזור לענין, כי תפלה של יד נגד בריאה, ששם עומדת עתה המלכות הנקראת תפלה של יד. אח"כ בתפלה של ראש, יכוין שמתקן עשיה דאצילות. וטלית גדול שהוא המקיף. עד כאן תיקון בעובדא:
ואח"כ במלולא הקרבנות, מטהרין יצירה דעשייה, ואז אנו מעלין נה"י למקום חג"ת, ומלכות עולה ליסוד. אח"כ בזמירות, נגד יצירהביד ימין, אינו משום מעשה ק"ש עצמו, רק לרמז דיצירה. ואח"כ קדיש וברכו ק"ש, נגד בריאה שבבריאה, ובק"ש אנו עושין יחוד כמ"ש. (ב):
(ב) צמח - וכל זה בעשייה, כי באצילות אינו רק עד העמידה, וכ"כ בספר עץ הדעת ח"ב כנלע"ד: