אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / יג
רבי שמעון בר יוחאי

יג

א

תלתא אינון דקיימי אפוטרופסין עליה דבר נש כד זכי, דכתיב (איוב לג כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, אם יש עליו מלאך הא חד, מליץ תרי, אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו הא תלת. אמר רבי שמעון חמש, דכתיב יתיר ויחננו ויאמר, ויחננו חד, ויאמר תרין, א"ל לאו הכי, אלא ויחננו דא קב"ה בלחודוי, דהא לית רשו לאחרא אלא ליה, א"ל שפיר קא אמרת. ומאן דאתמנע מפריה ורביה, כביכול אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין וגרים לההוא נהר דלא נגדין מימוי, ופגים קיימא קדישא בכל סטרין ועליה כתיב (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, בי ודאי, דא לגופא, ונשמתיה לא עייל לפרגודא כלל ואטריד מההוא עלמא:

פקודא שביעאה, למגזר לתמניא יומין ולאעברא זוהמא דערלתא, בגין דההיא חיה איהי דרגא תמינאה לכל דרגין, וההיא נפש דפרחא מינה אצטריכא לאתחזאה קמה לתמניא יומין, כמה דאיהי דרגא תמינאה, וכדין אתחזי ודאי דאיהי נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, ולא מסטרא אחרא, ודא איהו ישרצו המים, בספרא דחנוך, יתרשמון מיא דזרעא קדישא רשימו דנפש חיה, ודא רשימו דאת יו"ד דאתרשים בבשרא קדישא, מכל שאר רשומין דעלמא ועוף יעופף על הארץ, דא אליהו דטאס כל עלמא בארבע טאסין, למהוי תמן בההוא גזירו דקיימא קדישא, ואצטריך לתקנא ליה כורסייא, ולאדכרא בפומיה דא כרסייא דאליהו, ואי לאו לא שארי תמן, (לך צג ע"א). ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים, תרין אלין ערלה ופריעה, גזירו דערלה, ופריעה לבתר, ואינון דכר ונוקבא, ואת כל נפש החיה הרומשת, דא רשימו דאת קיימא קדישא, דאיהי נפש חיה קדישא כדקאמרן. אשר שרצו המים, מיין עלאין דאתמשכו לגבה דאת רשימו דא, ובגין דא אתרשימו ישראל ברשימו קדישא ודכיו לתתא, כגוונא דאינון רשימין קדישין לאשתמודעא בין סטרא קדישא לסטרא אחרא דמסאבו, אוף ישראל רשימין, לאשתמודעא בין קדושה לעמין עכו"ם דאתיין מסטרא אחרא דמסאבא כמה דאתמר, וכמה דרשים לון, הכי רשים בעירי ועופי דילהון, לבעירי ועופי דעמין עכו"ם, זכאה חולקיהון דישראל:

פקודא תמינאה, למרחם גיורא דעאל למגזר גרמיה, ולאעלא תחות גדפוי דשכינתא, ואיהי אעילת לון תחות גדפהא, לאינון דמתפרשן מסטרא אחרא מסאבא ומתקרבין לגבה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה. ואי תימא דהאי נפש חיה דכלילא בישראל לכלא היא אזדמנת, הדר ואמר למינה. כמה אכסדרין ואדרין דא לגו מן דא אית לה להאי ארץ דאיהי חיה תחות גדפהא, גדפא ימינא אית לה תרין אכסדרין, ומהאי גדפא אתפרשן לתרין אומין אחרנין, דאינון קריבין ביחודא לישראל, לאעלא לון לגו אכסדרין אלין, ותחות גדפא שמאלא אית תרין אכסדרין אחרנין ומתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון עמון ומואב, וכלהו אקרון נפש חיה וכמה אדרין סתימין אחרנין והיכלין אחרנין בכל גדפא וגדפא, ומנייהו נפקי רוחין לאפרשא לכל אינון גיורין דמתגיירין, ואקרון נפש חיה, אבל למינה, וכלהו עאלין תחות גדפוי דשכינתא ולא יתיר. אבל נשמתא דישראל נפקא מגו גופא דההוא אילנא ומתמן פרחין נשמתין לגו האי ארץ, גו מעהא לגו לגו, ורזא (מלאכי ג יב) כי תהיו אתם ארץ חפץ, ועל דא ישראל בן יקיר דהמו מעהא עליה, ואקרון (ישעיה מו ג) העמוסים מני בטן, ולא מגדפין לבר, ותו

 

ב

גיורין לית לון חולקא באילנא עלאה כל שכן בגופא דיליה, אבל חולקא דלהון בגדפין איהו ולא יתיר, וגיורא תחות גדפי שכינתא ולא יתיר, גירי הצדק אינון דתמן שראן ואתאחדן ולא לגו כמה דאתמר, ובגין כך תוצא הארץ נפש חיה למינה, ולמאן בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, כלהו שאבין נפש מההיא חיה, אבל כל חד למינה כדקא חזי לה:

פקודא תשיעאה, למיחן למסכני, ולמיהב לון טרפא, דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נעשה אדם בשותפא כלל דכר ונוקבא, בצלמנו עתירי כדמותנו מסכני דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני, כמה דאינון בשתופא חדא, וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא. וירדו בדגת הים וגו', רזא דנן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה, שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא, הה"ד (בראשית ט ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה, בגין דדא הוא פקודא מעליא לאסתלקא בר נש בדיוקניה דאדם על כל שאר פקודין, מנא לן מנבוכדנצר, אע"ג דחלם ההוא חלמא, כל זמנא דהוה מיחן למסכני לא שרא עליה חלמיה, כיון דאטיל עינא בישא דלא למיחן למסכני, מה כתיב (דניאל ד) עוד מלתא בפום מלכא וגו', מיד אשתני דיוקניה ואטריד מן בני נשא, ובגין כך נעשה אדם, כתיב הכא עשיה, וכתיב התם (רות ב יט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז:

פקודא עשיראה, לאנחא תפילין, ולאשלמא גרמיה בדיוקנא עלאה, דכתיב (בראשית א) ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו, פתח ואמר (שיר ז ו) ראשך עליך ככרמל, האי קרא אוקימנא ואתמר, אבל ראשך עליך ככרמל, דא רישא עלאה תפלין דרישא, שמא דמלכא עלאה קדישא יהו"ה, באתוון רשימין כל את ואת פרשתא חדא, שמא קדישא גליפא בסדורא דאתוון כדקא יאות. ותנן (דברים כח י) כי שם יהו"ה נקרא עליך ויראו ממך אלין תפלין דרישא, דאינון שמא קדישא בסדורא דאתווי. פרשתא קדמאה (שמות יג ב) קדש לי כל בכור, דא י דאיהי קדש, בוכרא דכל קודשין עלאין, פטר כל רחם, בההוא שביל דקיק דנחת מן יו"ד, דאיהו אפתח רחמא למעבד פירין ואיבין כדקא יאות, ואיהו קדש עלאה. פרשתא תניינא (שם ה) והיה כי יביאך, דא ה היכלא דאתפתח רחמא דילה מגו יו"ד, בחמשין פתחין אכסדראין ואדרין סתימין דביה, דההוא פטר דעביד יו"ד בהאי היכלא למשמע בה קלא דנפקא מגו שופר דא, בגין דשופר דא הוה סתים בכל סטרין, ואתא יו"ד ופתח ליה לאפקא מניה קלא, וכיון דאפתח ליה תקע ליה, ואפיק מניה קלא לאפקא עבדין לחירו, ובתקיעו דשופרא דא נפקו ישראל ממצרים, וכך זמין זימנא אחרא לסוף יומיא, וכל פורקנא מהאי שופר אתיא, ובגין כך אית בה יציאת מצרים בפרשתא דא, דהא מהאי שופר אתי בחילא דיו"ד דפתח רחמא דילה, ואפיק קליה לפורקנא דעבדין, ודא ה את תניינא דשמא קדישא. פרשתא תליתאה, רזא דיחודא (דברים ו ד) דשמע ישראל, דא וא"ו דכליל כלא, וביה יחודא דכלא, וביה אתייחדן, והוא נטיל כלא. פרשתא רביעאה (שם יא יג) והיה אם שמוע כלילו דתרין סטרין,

חזרה לראש הדף
Site location tree