יט
א
פשיטו דאתכליל כחדא ברזא דכר ונוקבא, וכלהו אלפין ורבבן כלהו נפקי מהני רזא שנא"ן, ומהני דיוקנין מתפרשין כל חד וחד בסטרייהו כמה דאתחזי לון, ואלין אינון דקא משלבן חד בחד וכליל חד בחד למהוי כל חד וחד כליל בחבריה. שו"ר נש"ר ארי"ה אדם, אתנהגן ברזא דארבע שמהן גליפן, סלקין לאתנהגא ולאסתכלא. סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור לאנפי אדם, סליק שמא חד מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין ואיהו אל, כדין אתהדר לאחורא, וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא. סליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם, סליק שמא אחרא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתנהרא ולאסתלקא בסליקו בעטורא דלעילא ואיהו גדול, כדין אתהדר לאחורא וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא. סליק לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם, סליק שמא אחרא מתעטרא מתחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתתקפא ולאתישרא בתוקפא ואיהו גבור, כדין אתהדר לאחורא וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא. אדם אסתכל בכלהו וכלהו סלקין ומסתכלין ביה, כדין כלהו אצטיירו בגלופייהו בציורא דא, ברזא דשמא חד דאקרי נורא, וכדין כתיב עלייהו (יחזקאל א ו) ודמות פניהם פני אדם, כלהו כלילן בהאי דיוקנא, והאי דיוקנא כליל לון, ועל רזא דא אקרי קב"ה (דברים י יז) האל הגדול הגבור והנורא, דהא שמהן אלין גליפין אינון לעילא ברזא דרתיכא עלאה כלילא בארבע אתוון יהו"ה, דאיהו שמא דכליל כלא דיוקנין אלין מחקקן גליפן בכורסייא, וכורסייא גליפא מרקמא בהו, חד לימינא וחד לשמאלא וחד לקמא וחד לאחורא, רשימא בארבע סטרין דעלמא. כרסייא כד סלקא רשימא בארבע דיוקנין אלין, אלין ארבע שמהן עלאין נטלין להאי כרסייא, וכרסייא אתכליל בהו, עד דנקטא ולקטא נפשין וענוגין דכסופין, כיון דנקטא ולקטא אינון ענוגין וכסופין, נחתא מלייא כאילנא דמליא ענפין לכל סטר ומלי אבין, כיון דנחתא, נפקי אלין ארבע דיוקנין מצטיירין בציורייהו גליפן, מנהרין נציצין מלהטין, ואינון זרעין זרעא על עלמא, כדין אתקרי עשב מזריע זרע, עשב דאינון זרעין זרעא על עלמא, נפקא דיוקנא דאדם דכליל כל דיוקנין, כדין כתיב עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, לא אפיק זרעא אלא לתועלתא על הארץ, אשר זרעו בו דייקא, מכאן דלית רשו לבר נש לאפקא זרעא מניה לבטלא. חציר (נ"א דשא), רזא דהכא לאו איהו מזריע זרע, ובגין כך אתבטל ולא קיימא בקיומא כהני אחרנין, דלית לון דיוקנא לאצטיירא ולאתגלפא בדיוקנא וציורא כלל, אלא אתחזון ולא אתחזון, כל אינון דלא אצטיירו בציורא ודיוקנא לית לון קיומא, קיימי לפום שעתא ואתאכילו באשא דאכלא אשא, ומהדרין כמלקדמין, וכן בכל יומא. בר נש לתתא אית ליה דיוקנא וציורא, ולא איהו בקיומא כגוונא דהני דלעילא, ציורא ודיוקנא דלעילא מצטיירין בציוריהון כמה דהויין בלא מלבושא אחרא לאצטיירא, ובגין כך אינון בקיומא תדיר, ציורא דאדם לתתא מצטיירין בציורייהו במלבושא, ולא כגוונא אחרא, ובגין כך קיימין בקיומא זמן ועידן, ובכל ליליא וליליא מתפשט רוחא מהאי מלבושא וסלקא, וההוא אשא דאכלא אכיל ליה, ובתר אתהדר כמלקדמין ומצטיירין בלבושייהו, ובגין כך לית לון קיומא כאינון דיוקנין דלעיל, ועל דא כתיב (איכה ג כג) חדשים לבקרים, בני נשא דאינון חדשים בכל יומא ויומא,
ב
מאי טעמא רבה אמונתך, רבה איהו ולא זעירא, רבה אמונתך ודאי, רבה דיכלא לנטלא כל בני עלמא ולאכללא לון בגוה עלאה ותתאה אתר רב וסגי איהו דכליל כלא ולא אתמליא יתיר, ורזא דא (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו', אזלי לגבי ימא וימא נטיל לון ואכיל לון בגויה ולא אתמליא, ובתר אפיק לון כמלקדמין ואזלי, ובג"ד רבה אמונתך. ביומא דא כתיב כי טוב כי טוב תרי זמני, בגין דיומא דא אחיד לתרין סטרין ואפריש מחלוקת, אמר להאי סטרא כי טוב ולהאי סטרא כי טוב ואסכים בינייהו, ובגין כך אית ביה תרין זמנין ויאמר ויאמר, הכא רזא דשמא דארבע אתוון, גליפא מחקקא, סליק לתריסר אתוון בארבע דיוקנין, בארבע סטרין רשים על כורסיא קדישא:
ויאמר אלהי"ם יהי מאורות וגו', מארת חסר, דאתברי אסכרה לרביי, דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא, וההיא קליפה אתפשט, ואפיק קליפה אחרא, כיון דנפקת, סלקא ונחתא, מטת לגבי אנפי זוטרי, בעאת לאתדבקא בהו ולאצטיירא בגווייהו, ולא בעאת לאפרשא מנייהו, אפרש לה קב"ה מתמן ונחית לה לתתא כד ברא אדם, בגין לאתקנא האי בהאי עלמא, כיון דחמאת לחוה דקא מתדבקא בסטרוי דאדם דשפירו דלעילא, וחמאת דיוקנא שלים, פרחא מתמן, ובעאת כמלקדמין לאתדבקא באנפי זוטרי, אינון נטרי תרעין דלעיל לא שבקו לה, נזף קב"ה בה, ואטיל לה בשפולי ימא, ויתבת תמן עד דחטא אדם ואנתתיה, כדין אפיק לה קב"ה משפולי ימא, ושלטא על כל אינון רביי אפי זוטרי דבני נשא, דאתחזון לאענשא בחובי דאבוהון, ואיהי אזלא משטטא בעלמא, קריבת לתרעי ג"ע דארעא, וחמת כרובים נטרי תרעי דג"ע, ויתבא תמן לגבי ההוא להט החרב, בגין דהיא נפקת מסטרא דההוא להט, בשעתא דההוא להט אתהפך, ערקת ומשטטת בעלמא, ואשכחת רביי דאתחזון לאתענשא, וחייכת בהו וקטילת לון, ודא איהו בגריעו דסיהרא דאזעירת נהורא, ודא מארת, כד אתיליד קין לא יכלא לאתדבקא ביה, לבתר אתקריבת בהדיה, ואולידת רוחין וטיסין. אדם מאה ותלתין שנין שימש ברוחין נוקבין, עד דאתת נעמה, ומגו שפירו דילה טעו בני האלהי"ם בתרה, עז"א ועז"אל, ואולידת מנייהו ומינה אתפשטו רוחין בישין ושדין בעלמא, דאיהי אזלת ומשוטטת בליליא (נ"א בלילית), ואזלת בעלמא וחייכת (נ"א וחייכן) בבני נשא, ועבדי לון דאושדון קרי, ובכל אתר דאשכחן בני נשא ניימין יחידאין בביתא, שרן עלייהו ואחידן לון ומתדבקן בהו, ונטלי מנייהו תאובתא ואולידן מנייהו, ותו פגעין ביה במרעין ולא ידע, וכל דא בגריעו דסיהרא, מארת, כד אתתקנת סיהרא אתהפכן אתוון (תהלים יח לא) אמרת יהו"ה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו, מגן הוא על כל אינון רוחין בישין וקסטירין דמשטטי בעלמא בגריעו דילה, לכל אינון דאחידן ביה בהימנותיה דקב"ה. שלמה מלכא כד נחית לעמקא דאגוזא דכתיב (שיר ו יא) אל גנת אגוז ירדתי, נטל קליפה דאגוזא ואסתכל בכל אינון קליפין, וידע (נ"א ואסתכל, דכל אינון לא נבראו אלא מעינוגא) דכל אינון ענוגין דהנהו רוחין קליפין דאגוזא, לאו איהו אלא לאתדבקא בבני נשא, (נ"א ולאסטאה) ולאסתאב לון, דכתיב (קהלת ב ח) ותענוגות בני האדם שדה ושדות, תו תענוגי בני אדם דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות, וכלא אצטריך קב"ה למברי בעלמא ולאתקנא עלמא בהו, וכלא מוחא לגו, וכמה קליפין חפאן למוחא, וכל עלמא כהאי גוונא עילא ותתא, מריש רזא דנקודה עלאה עד סופא דכל דרגין, כלא