ל
א
בעובדא דכלא בעובדא עלאה ובעובדא דתתאה, לבתר אתרשימו אתוון ואתחקקו בקרא ב' בראשית ברא, א' אלהי"ם את, ב' ראשית ברא ודאי כמה דאתמר, בי"ת ברא ודאי בחילא עלאה ב' נוקבא, א' דכר, כמה דב' ברא ודאי בחילא דלעילא, הכי א' אפיק אתוון, השמים כללא דעשרין ותרין אתוון, ה' אפיק שמים למיהב ליה חיין, (נ"א ולאשקאה) ולאשרשא ליה. ואת הארץ, ו' אפיק הארץ, למיהב לה מזונא ולאתקנא לה, ולמיהב לה ספוקא דאתחזי לה, ואת הארץ, דנטיל וא"ו א"ת, כללא דעשרין ותרין אתוון ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא ואת הארץ, דכניש כלא לגווה וקבלית לון, הארץ, נטלא הארץ, וא"ת דא שמים וארץ כחדא, א"ת השמים רזא דשמים וארץ כחדא, וקבילת לון לאתזנא מטון מלה בקולפוי שכיחי, קוסטרא דקוטרא בארעא שכיח, כד אשא דמלהטא נגיד, ואתער משמאלא, אחיד בה וסלקא תננא, כמה דאת אמר (שמות יט יח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהו"ה באש דא אשא ודא תננא, וכתיב (שם כ טו) ואת ההר עשן, מגו דאשא כד נחית, אחידן דא בדא תננא באשא, וכדין בסטר שמאלא קיימא כלא, והיינו רזא (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, בחילא דימינא לעילא, כי האי גוונא אתעבידו שמיא דאיהו דכר, ודכר מסטרא דימינא קא אתי, ונוקבא מסטרא דשמאלא. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיה מ כז), עד הכא אסתלקו מלין דלא לשאלא כדלעילא, דחכמה אשתכליל מאין, ולא קיימא לשאלא, דסתים ועמיק לית דיקום ביה, כיון דאתפשט נהורא עמיקא נהוריה קיימא בשאלתא, אע"ג דאיהו סתים מכלא דלתתא, וקראן ליה על פום שאילתא מי, מי ברא אלה, והיינו רזא דקאמרן, (איוב לח כט) מבטן מי יצא הקרח, מבטן מי ודאי (יצא הקרח) ההוא דקיימא לשאלתא, ולית לשאלא מה לעילא מה לתתא, אלא לשאלא אתר דנפקן למנדע, ולא למנדע ליה, דהא לא יכלין, אלא קיימא לשאלתא ולא למנדע ביה. בראשית, ב' ראשית, ראשית מאמר הוא או נימא דבראשית איהו מאמר, אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה וכלא סתים ביה, בראשית איהו ומאמר איהו, כיון דנפיק ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי, והוא מאמר בלחודוי, מ"י שאילתא ההוא דברא אלה, לבתר כד אתפשט ואשתכלל אתעביד י"ם, וברא לתתא, וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, דא לקבל דא ודא כגוונא דדא, ותרוייהו ב'. כתיב (שיר א יב) עד שהמלך במסבו, במסבו, לאתיישבא במלכו תתאה, ברזא דההוא חברותא, ותפנוקא דההוא חביבותא דבעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז ולא אתידע, ואתמליא מניה, ונפקא בנחלין ידיען, נרדי נתן ריחו, דא מלכא תתאה דברא עלמא לתתא כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה, לשלטאה ולמעבד ויכיל, ושליט ונהיר בנהורא עלאה. בתרין גוונין אתברי עלמא בימינא ובשמאלא, בשיתא יומין עלאין שיתא יומין אתעבידו לאנהרא, כמה דאת אמר (שמות לא יז) כי ששת ימים עשה יהו"ה את השמים ואת הארץ, ואלין כרון ארחין ועבדו שיתין נוקבין לתהומא רבא, ואינון שיתין נוקבין לאעלאה מיא דנחלי גו תהומא, ועל דא (הא תנינן) השיתין מששת ימי בראשית נבראו ואינון הוו שלמא דעלמא:
והארץ היתה תהו ובהו סוספיתא דקמרי, גו קולטוי דהוה בקדמיתא ולא אתקיימא, היתה כבר, ולבתר אתקיימת, בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא ואתקיימת, וכלהו עטורא דשמא קדישא, כד מצטרפין סלקין
ב
אתוון לעילא ונחתין לתתא מתעטרן בעטרין בארבע סטרי עלמא ויכיל עלמא לאתקיימא, ואלין מתקיימין בעובדוי דעלמא (נ"א דמלכא). טופסרא דקילטא בהני שכיחי בחותמא דגושפנקא עאלו ונפקו את ואת, ואתברי עלמא עאלו גו חותמא ואצטרפו ואתקיים עלמא, בקולפוי דחויא רברבא מחו, ועאלו תחות נוקבי דעפרא אלף וחמש מאה אמין, לבתר תהומא רבא הוה סליק בחשוכא, וחשוכא חפי כלא, עד דנפק נהורא ובקע בחשוכא, ונפק ואתנהיר, דכתיב (איוב יב כג) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות. מיא אתקלו בתיקלא אלף וחמש מאה באצבען, תלת נטיפו גו תיקלא, פלגו מנייהו לקיומא ופלגו דעאלו לתתא, אלין סלקין ואלין נחתין, כיון דסליקו בסליקו דידא, קאים תיקלא באורח מישר ולא סטא לימינא ולשמאלא, הה"ד (ישעיה מ יב) מי מדד בשעלו מים וגו'. כלא הוה ביה בארעא, סתים ולא אתגלייא, וחילא ותקפא ומיא גלידין בגוה, ולא נגידו ולא אתפשטו, עד דאנהיר עלה נהורא דלעילא, ונהורא מחאת בקולטוי ואשתריאו חילהא, הה"ד ויאמר אלהי"ם יהי אור, ויהי אור דא הוא אור קדמאה עלאה דהוה מקדמת דנא, ומהכא נפקו כל חילין ותוקפין, וארעא אתבסמת ואפיקת חילהא לבתר, כיון דנהיר ונחית, הוה אסתלק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כד אסתכל בחייבי עלמא אתגניז ואתטמיר ולא נפיק אלא בשבילוי סתימין דלא אתגליין:
וירא אלהי"ם את האור כי טוב, תנן כל חלמא דקיימא בקיומא דכי טוב, שלמא הוא לעילא ותתא, חמא אתוון כפום ארחוי כל חד וחד, חמא ט' טב ליה טב לחלמיה, דהא אורייתא פתח ביה כי טוב, נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא, ט' טב טוב הוא, טב נהירו באשלמותא. ט' תשיעאה דכלא, את דאתנהיר מעלאה ראשיתא ואתכליל ביה, ואתעביד בסתימו דנקודה, רזא די' דהיא נקודא חדא, ו' מחיליה נפיק, ביה אתעביד שמים, כד אסתיים בנקודא חד ואתגניז גו, אתנהרא ב' מניה נפקו עלאה ותתאה, עלאה טמירא, תתאה אתגלייא, ברזא דתרין, וקיימא בחילא דלעילא, ודא הוא טו"ב, אלין תלת אתוון טו"ב אתכלילו לבתר לצדיקא דעלמא, דכליל כלא לעילא ותתא, כמה דאת אמר (שם ג י) אמרו צדיק כי טוב בגין דנהירו עלאה כלילא ביה, דכתיב (תהלים קמה ט) טוב יהו"ה לכל ורחמיו על כל מעשיו, לכל כתיב, דא סתמא דמלה, בגין לאנהרא יומא חד דנהיר לכלא, עלאה על כלא, עד כאן סתימא דמלין:
בראשית ברא אלהי"ם, רזא (במדבר טו כ) דראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, דא חכמה עלאה דאיהי ראשית, ב' ביתא דעלמא, לאתשקאה מההוא נהר דעייל ביה, רזא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ונהר דאכניש כלא מעומקא עלאה, ולא פסקי מימוי לעלמין לאשקאה לגנתא, וההוא עומקא עלאה בית ראשון, בראשית, אסתיימו ביה אתוון בחד שביל דקיק דגניז בגויה, ומגו ההוא עומקא נפקו תרין חילין, דכתיב את השמים שמים לא כתיב אלא השמים, מגו ההוא עומקא דסתים מכלא, ואת הארץ, סתימא דא אפיק להאי ארץ, אבל בכללא דשמים הוה, ונפקו כחדא מתדבקא בסטרוי דא בדא. כד אתנהיר ראשיתא דכלא, שמים נטלו לה, ואותיבו לה באתרה, דכתיב ואת הארץ, ואת, כללא דאתוון דאינון את, כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה, ואתפרש