מז

א

נפש ודאי דההוא חיה ואקרון גוי אחד בארץ, אשר שרצו המים למיניהם, דאינון משתדלין באורייתא, ואת כל עוף כנף למינהו, אלין צדיקייא דבהון, ובגין כך אינון נפש חיה, דבר אחר ואת כל עוף כנף, כדקא אתמר אלין אינון שלוחי עלמא. אמר רבי אבא נפש חיה דאינון (ד"א אינון) ישראל, בגין דאינון בני דקב"ה (ד"א בנין לקב"ה), ונשמתהון קדישין מניה אתיין, נפשאן דשאר עמים עעכו"ם מאן אתר הוא, אמר רבי אלעזר מאינון סטרי שמאלא דמסאבי לון אית לון נשמתין, ובגין כך כלהו מסאבין, ומסאבין למאן דקרב בהדייהו:

ויאמר אלהי"ם תוצא הארץ נפש חיה וגו', כלהון שאר חיוון אחרנין כל חד וחד כפום זיניה, וא"ר אלעזר, האי מסייע למה דאמרן, נפש חיה אלין ישראל, דאינון נפש חיה קדישא עלאה, בהמה ורמש וחיתו ארץ, אלין שאר עמין עעכו"ם, דלאו אינון נפש חיה, אלא (ד"א ערלה) כדקאמרן:

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו דאתכליל בשית סטרין כליל מכלא כגוונא דלעילא בשייפי מתקנן, ברזא דחכמתא כדקא יאות, כלא תקונא עלאה, נעשה אדם רזא דכר ונוקבא כלא בחכמתא קדישא עלאה, בצלמנו כדמותנו לאשתכללא דא בדא, למהוי (ד"א ל"ג חד) הוא יחידאי בעלמא, שליט על כלא:

וירא אלהי"ם את כל אשר עשה (ד"א כלל) והנה טוב מאד, הכא אתתקן מה דלא אתמר כי טוב בשני, בגין דאתברי ביה מותא, והכא אתמר והנה טוב מאד, ואזלא כמה דאמרי חבריא, והנה טוב מאד זה מות, וירא אלהי"ם את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וכי לא חמא ליה קודם, אלא כלא חמא ליה קב"ה, ומאן דאמר את כל, לאסגאה כל דרין דייתון לבתר כן, וכן כל מה דיתחדש בעלמא בכל דרא ודרא עד לא ייתון לעלמא, אשר עשה, דא כל עובדין דבראשית, דתמן אתברי יסודא ועקרא לכל מה דייתי ויתחדש בעלמא לבתר כן, ובגין כך חמא ליה קב"ה עד לא הוה, ושוי כלא בעובדא דבראשית. יום הששי, מאי שנא בכלהו יומי דלא אתמר בהו ה"א, אלא הכא כד אשתכלל עלמא, אתחברת נוקבא בדכורא בחבורא חד, ה' בששי (דבר אחר דאיהו ס"א יסוד), למהוי כלא חד, ויכלו, אשתכללו כלא חד (ד"א בחד), אשתכללו מכלא, ואשתלימו בכלא:

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, רבי אלעזר פתח, (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, תא חזי, קב"ה ברא לבר נש בעלמא, ואתקין ליה למהוי שלים בפולחניה ולאתתקנא ארחוי, בגין דיזכי לנהורא עלאה דגניז קב"ה לצדיקייא, כמה דאת אמר (ישעיה סד ד) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו. ובמה (ס"א זכי ב"נ) יזכי ליה לבר נש לההוא נהורא, באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא, יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי, ויתחשב ליה כאלו באני עלמין, דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל, הה"ד (משלי ג יט) יהו"ה בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב (שם ח ל) ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום, וכל דאשתדל בה שכליל עלמין וקיים ליה. ותא חזי ברוחא עביד קב"ה עלמא, וברוחא מתקיימא, רוחא דאינון דלעאן באורייתא, וכל שכן רוחא דהבל דרביי דבי רב, מה רב טובך, דא טובא דאתגניז, ליראיך, לאינון דחלי חטאה, פעלת לחוסים בך, מאי פעלת דא עובדא דבראשית, רבי אבא אמר דא ג"ע, דהא באומנותא עביד ליה קב"ה בארעא כגוונא דלעילא, לאתתקפא ביה צדיקייא,

ב

הה"ד (תהלים לא כ) פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהא הוא נגד (בני) אדם, ואחרא נגד עלאין קדישין, א"ר שמעון, גן עדן לעילא נגד בני אדם הוי, (ואפי' אחרא נגד בני אדם הוי), לאתכנשא ביה צדיקייא דעבדי רעותא דמאריהון. ויכלו, דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא, השמים והארץ, לעילא ותתא, רבי שמעון אמר, עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה וכל צבאם, אלין פרטי דאורייתא, אפין דאורייתא, שבעים פנים לתורה, ויכלו, דאתקיימו ואשתכללו דא בדא, שמים וארץ פרט וכלל, וכל צבאם, רזי דאורייתא, דכיין דאורייתא מסאבן דאורייתא:

ויכל אלהי"ם ביום השביעי, דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי וביה אשתכלל עלמא דאיהו קיומא דכלא מלאכתו אשר עשה, ולא כל מלאכתו, דהא תורה שבכתב אפיק כלא בתוקפא דכתב דנפיק מחכמתא. תלת זמנין הכא ביום השביעי, ויכל אלהי"ם ביום השביעי, וישבות ביום השביעי, ויברך אלהי"ם את יום השביעי, הא תלת, ויכל אלהי"ם ביום השביעי דא תורה שבעל פה, דעם יום השביעי דא אשתכלל עלמא כדקא אמרן, וישבות ביום השביעי דא יסודא דעלמא, בספרא דרב ייבא סבא, דא יובלא, ועל דא כתיב הכא מכל מלאכתו, דכלא נפיק מניה, ואנן דא יסודא כדקאמרן, דהא נייחא ביה הוה יתיר מכלא, ויברך אלהי"ם את יום השביעי, דא כהן גדול דמברך לכלא, והוא נטיל ברישא, דתנן כהן נוטל בראש, וברכאן ביה שריין לברכא, ואקרי שביעי. רבי ייסא סבא אמר, הני תרי, חד ביסודא דעלמא איהו, וחד בעמודא דאמצעיתא, (ד"א ל"ג), (אבל הני תלת חד במעלי שבתא דליליא, וחד דיומא, וחד דעלמא דאת דאיהו שבת הגדול), וכן (ד"א ל"ג ויקדש) אותו, למאן, לההוא אתר דאת קיימא ביה שריא, כמה דאת אמר (שמואל ב טו כה) והראני אותו ואת נוהו, ובהאי אתר שריין כל קדושין לעילא, (ד"א דלעילא) ונפקי מניה לכנסת ישראל, למיהב לה תפנוקא לחם פנג. ואזלא הא כמה דכתיב (בראשית מט כ) מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך, מאשר דא קיים שלים, שמנה לחמו, (ד"א מאן) דהוה (ד"א ל"ג), (ליה) לחם עוני, אתהדר למהוי לחם פנג, והוא יתן מעדני מלך, מאן מלך דא כנסת ישראל, הוא יהיב (ד"א לה) כל תפנוקין דעלמין, וכל קדושין דנפקין מלעילא, מהאי אתר נפקין, ועל דא ויקדש אותו, ההוא את קיימא, כי בו שבת, ביה נייחא דכלא (ד"א ביה נייחא) דעלאין ותתאין, ביה שבתא (ד"א אתייא) לנייחא, אשר ברא אלהי"ם, מכללא דזכור נפקא שמור, לאתקנא עבידתא דעלמא, לעשות דא אומנא דעלמא, למעבד עבידתא דכלא, (ס"א אשר ברא, אומנא אצטריך לעלמא, וכל עבידתא דכלא). תו פריש רבי שמעון מלה, ואמר כתיב (דברים ז ט) שומר הברית והחסד, שומר דא כנסת ישראל, הברית דא יסודא דעלמא, והחסד דא אברהם, דכנסת ישראל היא שומר הברית והחסד, ואקרי שומר ישראל, דדא הוא נטיר פתחא דכלא, וביה תליין כל עבידן דעלמא, ודאי אשר ברא אלהי"ם לעשות, לשכללא ולאתקנא כלא כל יומא ויומא, ולאפקא רוחין ונשמתין, ואפילו רוחין ושדין, ואי תימא דלאו אינון תקונא דעלמא, לאו הכי, דהא אינון לתקונא דעלמא הוו, ולאלקאה בהו לחייבי עלמא, דאינון אזלין לקבלייהו לאוכחא להו, ומאן דאזיל לשמאלא אתאחיד בסטרא שמאלא לקבלייהו (ס"א לקי בהו), בגיני כך לתקונא הוו. תא חזי מה כתיב בשלמה, (שמואל ב ז יד) והוכחתי בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, מאן נגעי בני אדם, אלין אינון מזיקין, תא חזי בשעתא דאתבריאו, אתקדש יומא ואשתארו רוחא בלא גופא, ואלין אינון בריין דלא