מט
א
(ד"א, האי קרא על חכמתא עילאה אתמר, ואתקשר ברזין עלאין, דהא נקודה קדמאה לית מאן דידע בה כלל, אבל אלהי"ם הבין דרכה, דא עלמא דאתי, והו"א, דא טמירא דכל טמירין, סתי דכל סתימין, דאקרי הו"א, ולא ידיע בשמא):
כתיב וייצר יהו"ה אלהי"ם את האדם, הכא אשתכלל בכלא בימינא ובשמאלא, והא אוקימנא, דאתכליל ביצר הטוב, אבל וייצר יהו"ה אלהי"ם, ביצר טוב וביצר רע, אמאי, אלא יצר טוב ליה לגרמיה, יצר הרע לאתערא לגבי נוקבי, (ס"א ומסטר שמאלא אתער תדיר לגבי נוקבא). רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא ואתקשר בהדה, ובגין כך אתקריאת אשה ותא חזי יצר טוב ויצר הרע בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו, (נ"א דנוקבא אתכלילת בהו), ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע אתער לגבה, ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא. כדין אתער יצר טוב דאיהו חדוה, ואייתי לה לגביה, (וכדין אתייהבת בינייהו לאתקנא, ועל דא וייצר יהו"ה אלהי"ם שם מלא, לגביה יצר טוב ויצר רע), (ד"א ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדוה בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמי דכתיב (שיר ב') שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני, ואתיהבת בין ימינא ושמאלא לאת דא וייצר יהו"ה אלהי"ם שם מלא, לגבי תרין סטרין אלין). את האדם הא אוקימנא, אבל דכר ונוקבא כחדא (ד"א ולא הוו) מתפרשן למהוי אפין באפין, מה כתיב עפר מן האדמה השתא קיימא לאתקנא, תא חזי אתתא כד אתחברת בבעלה אתקריאת על שם בעלה, איש אשה, צדי"ק צד"ק, איהו עופר ואיהי עפר, (ד"א ל"ג), (וכדין), איהו צבי ואיהו צביה, (ד"א כמה דאת אמר) (יחזקאל כ ו) צבי היא לכל הארצות. כתיב (דברים טז כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהו"ה אלהי"ך אשר תעשה לך, אצל מזבח, וכי לעילא מניה או באתר אחרא מאן שרייה, אלא הא אוקימנא, אשר דא בעלה דאתתא, (ד"א ה"א) אתקריאת על שום בעלה אשרה, (נ"א הרי הם אשר ה"א), ועל דא כתיב (מלכים ב כג ד) לבעל ולאשרה, בגין כך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהו"ה אלהי"ך, לקבל (נ"א אשרה) אתר דההוא מזבח יהו"ה, דהא מזבח יהו"ה איהו קיימא על דא, ועל דא לקבלה לא תטע לך אשרה אחרא. תא חזי בכל אתר כל אינון פלחי שמשא אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אש"ר. אי הכי אמאי אתעבר שמא דא, אלא אשרה על שום דכתיב (בראשית ל יג) באשרי כי אשרוני בנות, והוא (ד"א הא) דלא אשרוה שאר עמין, וקיימא אחרא תחותה, ולא עוד אלא דכתיב (איכה א ח) כל מכבדיה הזילוה, ובגין כך (נ"א אתעביד) אתעבר שמא דא בגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין עעכו"ם, וקרינן מזבח דאיהו מאדמה, דכתיב (שמות כ כב) ואם מזבח אדמה וגו', בגיני כך עפר מן האדמה. ויפח באפיו נשמת חיים, (מלה אתכליל, אבל ויפח באפיו) אתכליל נשמת חיים בההוא עפר, כנוקבא דמתעברא מן דכורא, דהא מתחברן ואתמליא האי עפר מכלא, ומאי איהו רוחין ונשמתין, ויהי האדם לנפש חיה, השתא אתתקן ואתקיים אדם לאתקנא, ולמיזן לנפש חיה:
ויבן יהו"ה אלהי"ם, אוף הכי נמי בשם מלא, דהא אבא ואמא אתקינו לה עד לא אתת לבעלה, את הצלע, כמה דאת אמר (שיר א ה) שחורה אני ונאוה בנות ירושלם, אספקלריאה דלא נהרא, אבל אבא ואמא אתקינו לה לאתפייסא בעלה בהדה. ויביאה אל האדם, מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה לאעלה ברשותיה דחתן, כמה דאת אמר (דברים כב טז) את בתי נתתי לאיש הזה וגו', מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה, דהא ביתא דילה הוא, דכתיב (בראשית כט ל) ויבא אליה, ויבא גם אל רחל. בקדמיתא ויביאה אל האדם, דעד הכא אית לאבא ולאמא למעבד, לבתר איהו ייתי לגבה, וכל ביתא דילה הוא, ויטול רשות מינה, ועל דא אתערנא דכתיב (שם כח י) ויפגע במקום וילן שם, דנטיל רשו בקדמיתא, מכאן אוליפנא דמאן דמתחבר
ב
באנתתיה בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין, ואי לאו לא יבית לגבה, בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו. וילן שם כי בא השמש, לאחזאה דאסיר ליה לבר נש לשמשא ערסיה ביממא, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, הכא אוליפנא דאפילו יהון למלכא ערסי דדהבא ולבושי יקר למיבת בהו, ומטרוניתא תתקין ליה ערסא מתתקן באבנין ישבוק דיליה ויבית במה דאיהי תתקין, דכתיב וישכב במקום ההוא. תא חזי מה כתיב הכא ויאמר האדם זאת הפעם וגו', הא בסימו דמלין לאמשכא עמה חביבותא, ולאמשכא לה (עמה) לרעותיה, לאתערא עמה רחימותא, חמי כמה בסימין אינון מלין, כמה מלי דרחימותא אינון, עצם מעצמי ובשר מבשרי, בגין לאחזאה לה דאינון חד ולא אית פרודא בינייהו בכלא. השתא שרי לשבחא לה, לזאת יקרא אשה, דא היא דלא ישתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא, כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לזאת יקרא אשה, שלימו דכלא, לזאת ולא לאחרא, כלא הוא מלי רחימותא, כמה דאת אמר (משלי לא כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה:
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כלא לאמשכא לה ברחימו, ולאתדבקא בהדה, כיון דאתער לגבה כל מלין אלין, מה כתיב והנחש היה ערום וגו', הא אתער יצר הרע לאחדא בה, בגין לקשרא לה בתיאובתא דגופא, ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו, עד לבתר מה כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ותקח מפריו ותאכל, קבילת ליה ברעותא, ותתן גם לאישה עמה, הא כדין היא אתערא לגביה בתיאובתא (נ"א בתאובתא), לאתערא (נ"א למיהב) ליה רעותא ורחימו דא מלה לאחזאה עובדא לבני נשא כגוונא דלעילא. אמר רבי אלעזר, אי הכי במאי נוקים ליה לעילא יצר הרע דאחיד בה בנוקבא, אמר ליה הא אתערנא אלין לעילא ואלין לתתא יצר טוב ויצר רע, יצר טוב מימינא ויצר רע משמאלא, ושמאלא לעילא אחיד בנוקבא לקשרא לה כחדא (נ"א לאתקשרא ביה) בגופא, כמה דאת אמר (שיר ב ז) שמאלו תחת לראשי וגו', ועל דא מלין אתפרשן לעילא ותתא עד הכא, מכאן ולהלאה מלין בזוטרא (נ"א בזוטא) דזיפתא, לזעירין דטינקין לפרשא מלה, והא אתערו ביה חברייא. רבי שמעון הוה אזיל לטבריה, והוו עמיה רבי יוסי ורבי יהודה ורבי חייא, אדהכי חמו ליה לרבי פנחס דהוה אתי, כיון דאתחברו כחדא, נחתו ויתבו תחות אילנא חד מאילני טורא, אמר רבי פנחס הא יתיבנא, מאלין מלי מעלייתא דאת אמר בכל יומא בעינא למשמע, פתח רבי שמעון ואמר, (בראשית יג ג) וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי, וילך למסעיו, למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין. ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי האי מאן דנפיק לארחא, יסדר צלותיה קמי קב"ה, בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה, עד לא יפוק לארחא בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא, כיון דסדר צלותיה ושבחיה ושכינתא שרייא עליה יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה, בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא, דכר ונוקבא בחקלא, הה"ד (תהלים פה יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. תא חזי כל