אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / נג
רבי שמעון בר יוחאי

נג

א

אי תימא דלא אעדי (ד"א אתעדי) מניה, אי הכי אמאי מית כשאר בני נשא, אי תימא דאתעדי מניה, אמאי, והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל, ואי תימא (ד"א ל"ג דהא) דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי. פתח ואמר, (תהלים יא ז) כי צדיק יהו"ה צדקות אהב ישר יחזו פנימו, האי קרא אמרו ביה חברייא מאי דקאמרו, אבל כי צדיק יהו"ה, צדיק הוא ושמיה צדיק, ובגיני כך צדקות אהב, ישר, איהו ישר, כמה דאת אמר (דברים לב ד) צדיק וישר ועל דא יחזו פנימו כל בני עלמא, ויתקנו ארחייהו למיהך בארח מישר כדקא יאות. תא חזי כד דאין קב"ה עלמא לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא ותא חזי כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה וקאים חובא דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר, כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה ומשיך לה לגביה. וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה ואתפגימת, כדין אפיק לה לבר, וכיון דקיימא לאתפגמא, אע"ג דיהושע קאים בעטרא דזיינין דיליה, כיון דפגימו שריא בה ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל בר נש לאתקיימא, בר משה דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטרא אחרא עלאה ועל דא לא הוה רשו בה לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא, ועל כך אהל מועד קרי ליה, אהל דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא. ועל דא רזא דמלה, אית ימינא לעילא, ואית ימינא לתתא, אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא, אית ימינא לעילא בקדושה עלאה, ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא, אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה, לאתערא רחימותא לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא, ואית שמאלא לתתא דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה, ודא הוא סטרא דחויא בישא דכד שמאלא דא דלתתא אתערת, כדין משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהורהא ואתדבקת בחויא בישא, וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא, ואתדבקת בחויא, ואתרחקת מאילנא דחיי, ועל דא גרים מותא לכל עלמא. ודא הוא דכדין אסתאבת מקדשא עד זמן קציב, דאתתקנת סיהרא ותבת לאנהרא, ודא הוא אהל מועד, ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא של נחש דא, דקריב ופגים משכנא כדקדמיתא, ודא הוא רזא דכתיב, (שמות לג יא) ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל דאע"ג דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל, וכמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא, אע"ג דזיינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים סיהרא, הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה מההוא גוונא ממש. תא חזי כגוונא דא, כיון דחב אדם, נטל קב"ה מניה אינון זייני אתוון נהירין קדישין דאעטר ליה קב"ה, וכדין דחלו וידעו דהא אתפשטו מנייהו, הה"ד וידעו כי ערומים הם, בקדמיתא הוו מתלבשן באינון כתרי יקר מזיינין, דאינון חירו מכלא, כיון דחבו, אתפשטו מנייהו, וכדין ידעו דהא מותא קרי לון, וידעו דאתפשיטו מחירו דכלא, וגרמו מותא לון ולכל עלמא:

 

ב

ויתפרו עלה תאנה, הא אוקימנא, דאוליפו כל זייני חרשין וקוסמין, ואחידו בהאי דלתתא כמה דאתמר, בההיא שעתא אתגרע זקיפו וקומה דאדם מאה אמין וכדין אתעביד פרודא וקאים אדם בדינא ואתלטיא ארעא והא אוקימנא:

ויגרש את האדם, א"ר אלעזר, לא ידענא מאן עביד תרוכין למאן, אי קב"ה עבד תרוכין לאדם, אי לא, אבל מלה אתהפיך, ויגרש את א"ת דייקא, ומאן גרש את, האדם האדם ודאי גרש את, ובגין דא כתיב וישלחהו יהו"ה אלהי"ם מג"ע, אמאי וישלחהו, בגין דגרש אדם את כדקאמרן. וישכן, איהו אשרי לון באתר דא דאיהו גרים וסתים אורחין ושבילין, ואשרי דינין על עלמא, ואמשיך לווטין מההוא יומא ולעילא. ואת להט החרב המתהפכת, כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא, דמתהפכין לגוונין סגיאין, בגין לאתפרעא מעלמא, לזמנין גוברין, לזמנין נשין, לזמנין אשא מלהטא, ולזמנין רוחין, דלית מאן דקאים בהו, וכל דא לשמור את דרך עץ החיים, דלא יוסיפון לאבאשא כקדמיתא. להט החרב, אלין דמלהטאן אשא וקוסטירי על ראשיהון דרשיעיא וחייביא, ומתהפכין גוונין לכמה זיינין, לפום ארחייהו דבני נשא, ועל דא להט, כמה דאת אמר (מלאכי ג יט) ולהט אותם היום הבא וגו' והא אתמר, החרב, דא חרב ליהו"ה, כמה דאת אמר (ישעיה לד ו) חרב ליהו"ה מלאה דם וגו', א"ר יהודה, להט החרב, (אפילו) כל אינון קסטרין דלתתא דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא, כלהון ממנן על עלמא, לאבאשא ולאסטאה לון לחייבי עלמא דעברין על פקודי דמאריהון. תא חזי כיון דחב אדם, אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, ולא יכיל לקיימא עלייהו, שלמה ידע חכמתא עלאה, ושוי ליה קב"ה עטרא דמלכותא, והוו דחלו מניה כל עלמא, כיון דחב, אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, וכדין יכילו לאבאשא ליה, ומה דהוה בידיה נטלו מניה. ועל דא במה דאזיל בר נש, ובההוא ארחא דאתדבק ביה, הכי משיך עליה חילא ממנא דאזיל לקבליה, כך אדם הוה משיך עליה חילא אחרא מסאב, דסאיב ליה ולכל בני עלמא, תא חזי כד חב אדם משיך עליה חילא מסאבא, וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא, דאיהו מסאב וסאיב עלמא, דתנינן כד אפיק נשמתין מבני נשא, אשתאר מניה גופא מסאב, וסאיב ביתא, וסאיב לכל אינון דמקרבין ביה, הה"ד (במדבר יט יא) הנוגע במת וגו', ועל דא כיון דאיהו נטיל נשמתא וסאיב גופא, כדין אתייהיב רשו לכל אינון סטרי מסאבן לשריא עלוי, דהא ההוא גופא אסתאב מסטרא דההוא חויא בישא דשריא עלוי, ועל דא בכל אתר דההוא חויא בישא שארי, מסאב ליה ואסתאב. ותא חזי, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפהא על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא, האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא, וסאיב (על) עלמא (ד"א ל"ג בגו קפטירא דיליה), ושריא על ידוי דבר נש ואסתאב, וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כולהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, ועל דא לא יסב בר נש מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב, ואית ליה רשו להאי רוח מסאבא לשריא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה, ועל דא לא יטול ידוי בר נש ממאן דלא נטיל ידוי, בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאבא וקביל ליה האי דנטל מיא מניה, ואית ליה רשו לשריא עלוי

חזרה לראש הדף
Site location tree