נה
א
זהר:
בקינויא, ואתחבר באתתיה ואוליד בר, וקרא שמיה ש"ת, רזא דסופא דאתוון בקיטרי גליפן, רבי יהודה אמר, רזא דרוחא דאתאביד דאתלבש בגופא (דארעא) אחרא בעלמא, הה"ד כי שת לי אלהי"ם זרע אחר תחת הבל, וא"ר יהודה, כתיב ויולד בדמותו כצלמו, משמע דבנין אחרנין לא הוו (בדמותו כצלמו, ומלה דא הוא) בדיוקנא דיליה, ודא בדמותו כצלמו, בתיקונא דגופא, ובתיקונא דנפשא בארח מישר, (נ"א ומלה דא הוא כמה דאתמר, ואמר רבי אבא משמיה דרבי ייסא) כמה דאמר רבי שמעון משמיה דרב ייבא סבא, בנין אחרנין באתדבקותא דזוהמא דנחש, וההוא דרכיב ביה דאיהו סמא"ל הוו, ובגיני כך לא הוו בדיוקנא דאדם, ואי תימא הא אמרת דהבל מסטרא אחרא הוה הכי הוא אבל תרוייהו לא הוו בדיוקנא דלתתא. אמר (ד"א ליה) רבי יוסי, והא כתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, ולא (ד"א א"ל הכי הוא אבל תרווייהו לא הוו בדיוקניה דלא) כתיב ויולד את קין, ואפילו בהבל לא כתיב ויולד, אלא ותוסף ללדת את אחיו את הבל, ודא הוא רזא דמלה, אבל בהאי מה כתיב ויולד בדמותו כצלמו רבי שמעון אמר, מאה ותלתין שנין אתפרש אדם מאתתיה, וכל אינון מאה ותלתין שנין, הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא, בגין ההוא חילא דזוהמא דהוה שאיב ביה, כיון דחסיל מניה ההוא זוהמא, תב וקני (ואעדי) לאנתתיה, ואוליד בר, כדין כתיב ויולד בדמותו כצלמו. תא חזי כל בר נש דאזיל לסטר שמאלא וסאיב ארחוי, כל רוחי מסאבי משיך על גרמיה, ורוח מסאב אתדבק ביה, ולא אעדי מניה, ואתדבקותא (דיליה) דההוא רוחא מסאב הוי בהאי בר נש, ולא באחרא, ובגיני כך אתדבקותא דלהון לאו איהו אלא באינון דמתדבקין בהו, זכאין אינון צדיקיא דאזלי בארח מישר, ואינון זכאי קשוט, ובניהון זכאין בעלמא, ועלייהו כתיב (משלי ב') כי ישרים ישכנו ארץ. אמר רבי חייא, מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה, מאי איריא הכא דקאמר קרא דשמה נעמה, אלא בגין דטעיין בני נשא אבתרה, ואפילו רוחין ושדין, רבי יצחק אמר אינון בני האלהי"ם עזא ועזאל טעו בתרה, רבי שמעון אמר, אמן של שדים הות, ומסטרא דקין נפקת, והיא אתמנת על ליליא (עם לילית) באסכרה דרביי. אמר ליה רבי אבא, והא אמר מר דהיא אתמנת לחייכא בבני נשא, א"ל הכי הוא ודאי, דהא איהי אתיית וחייכת בהו בבני נשא, ולזמינין דאולידת רוחין בעלמא מנייהו, ועד כען איהי קיימת לחייכא בהו בבני נשא א"ל רבי אבא, והא אינון מתין כבני נשא, מאי טעמא איהי קיימת עד השתא, א"ל הכי הוא, אבל לילית ונעמה ואגרת בת מחלת דנפקן מסטרא דלהון, כלהו קיימות עד דיבער קב"ה רוח מסאבא מעלמא, דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. אמר רבי שמעון, ווי לון לבני נשא אינון דלא ידעין ולא משגיחין ולא מסתכלין, וכלהו אטימין, דלא ידעין כמה מלייא עלמא מבריין משניין דלא אתחזון, וממלין סתימין, דאלמלא (יהיב) אתייהב רשו לעינא למחזי, יתמהון בני נשא היך יכלין לאתקיימא בעלמא, תא חזי האי נעמה אימא דשדין הות, ומסטרה אתיין כל אינון שדין דמתחממן מבני נשא, ונטלי רוח תיאובתא מנייהו וחייכת בהון דעבדי לון בעלי קריין, ובגין דבעל קרי אתי מסטרא דרוח מסאבא, בעי לאסחאה גרמיה לאתדכאה מניה, והא אוקמוה חבריא:
זה ספר תולדות אדם, לדיוקני, א"ר יצחק, אחמי קב"ה לאדם דיוקני דכל אינון דרין דייתון לעלמא, וכל חכימי עלמא ומלכי עלמא, דזמינין לקיימא עלייהו דישראל, כד מטא למחמי דוד מלכא דישראל, דאתייליד ומית, א"ל (ד"א ל"ג אמר וכו') משנין דילי (אוסיף) אוזיף ליה ע' שנין, וגרעו מאדם ע' שנין, וסליק לון קב"ה לדוד, ועל דא שבח דוד ואמר (תהלים צב ה) כי שמחתני
ב
יהו"ה בפעלך במעשי ידיך ארנן, מאן גרם לי חדוה (בהאי) בעלמא, פעלך, דא הוא אדם קדמאה דאיהו פעלו דקב"ה ולא פעלו דבשר ודם, מעשה ידיו דקב"ה ולא מבני נשא, ועל דא גרעי אינון שבעין שנין מאדם מאלף שנין דהוה ליה לאתקיימא בהו. ואחמי ליה קב"ה כל חכימי דרא ודרא, עד דמטא לדריה דרבי עקיבא, וחמי אורייתא דידיה וחדי, חמא מיתתיה ועציב, פתח ואמר (תהלים קלט יז) ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם זה ספר, ספר ודאי, והא אוקימנא דכד הוה אדם בגנתא דעדן, נחית ליה קב"ה ספרא על ידא דרזיא"ל מלאכא קדישא, ממנא על רזי עלאין קדישין, וביה גליפין גלופי עלאין וחכמה קדישא, ושבעין ותרין זיני דחכמתא הוו, מתפרשן מניה לשית מאה ושבעין גליפין דרזי עלאי, באמצעיתא דספרא גליפא דחכמתא, למנדע אלף וחמש מאה מפתחן דלא אתמסרן לעלאי קדישי, וכלהו אסתימו ביה בספרא. עד דמטא (ד"א ליה לאדם כיון דמטא), לגבי דאדם, (מניה) הוו מתכנשי מלאכי עלאי למנדע ולמשמע, והוו אמרי (שם נז ו) רומה על השמים אלהי"ם על כל הארץ כבודך, בה שעתא אתרמיז לגביה הדרניא"ל מלאכא קדישא, ואמר ליה אדם אדם הוי גניז יקרא דמארך, דלא אתייהיב רשותא לעלאי למנדע ביקרא דמרך בר אנת, והוה עמיה טמיר וגניז ההוא ספרא, עד דנפק אדם מגנתא דעדן, דהא בקדמיתא הוה מעיין ביה, ומשתמש כל יומא בגינזיא דמריה, ואתגליין ליה רזין עלאין מה דלא ידעו שמשי עלאין. כיון דחטא ועבר על פקודא דמאריה, פרח ההוא ספרא מניה, והוה אדם טפח על רישוי ובכי, ועאל במי גיחון עד קדליה, ומיא עבדין גופיה חלדין חלדין ואשתני זיויה, בשעתא ההיא רמז קב"ה לרפאל, ואתיב ליה ההוא ספרא, וביה הוה משתדל אדם, ואנח ליה לשת בריה, וכן לכל אינון תולדות, עד דמטא לאברהם, וביה הוה ידע לאסתכלא ביקרא דמאריה, והא אתמר. וכן לחנוך אתייהב ליה ספרא, ואסתכל מניה ביקרא עלאה:
זכר ונקבה בראם, רבי שמעון אמר, רזין עלאין אתגליין בהני תרי קראי, זכר ונקבה בראם, למנדע יקרא עלאה רזא דמהימנותא, דמגו רזא דנא אתברי אדם, תא חזי ברזא דאתבריאו שמים וארץ אתברי אדם, בהו כתיב אלה תולדות השמים והארץ (בהבראם), באדם כתיב זה ספר תולדות אדם, בהו כתיב בהבראם, באדם כתיב ביום הבראם, זכר ונקבה בראם, מהכא כל דיוקנא דלא אשתכח ביה דכר ונוקבא לאו איהו דיוקנא עלאה כדקא חזי, וברזא דמתניתין אוקימנא. תא חזי, בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא, קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר, וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא, דכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ולא כתיב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם לא אקרי אלא דכר ונוקבא כחדא. רבי יהודה אמר, מיומא דאתחרב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו בעלמא, ואתאבידו בכל יומא, דכתיב (ישעיה נז א) הצדיק אבד, מאי אבד, אבד ברכאן דהוו שריין ביה, כמה דכתיב (משלי י ו) ברכות לראש צדיק, וכתיב (ירמיה ז כח) אבדה האמונה, כגוונא דא כתיב ויברך אותם, וכתיב ויברך אותם אלהי"ם. מש"ת אתייחסו כל דרי עלמא, וכל אינון צדיקי קשוט דהוו בעלמא. אמר רבי יוסי, אלין אתוון בתראין דהוו באורייתא, (לאשתכחא) אשתכחו בתר דעבר אדם על אתוון דאורייתא כלהו, (בסדר תשר"ק, ובגין כך קרא לההוא ברא דאיהו בדמותו