סא
א
דגרים חטאה, ונפק איהו מגנתא דעדן, ועבד תולדות לבר, לא אתקיימו בעלמא, ולא הוו כדקא חזי. א"ר חזקיה, וכי היך יכלין למעבד תולדות תמן, דהא אלמלא לא אתמשיך עליה יצר הרע וחטא, אתקיים איהו בעלמא בלחודוי, ולא יעביד תולדות, כגוונא דא אלמלא דחבו ישראל בעגלא ואמשיכו עלייהו יצר הרע, לא עבדו תולדות לעלמין, ולא ייתון דרין אחרנין לעלמא. א"ל אלמלא לא חטא אדם, לא עביד תולדות כגוונא דא מסטרא דיצה"ר, אבל עביד תולדות מסטרא דרוחא קדישא, דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצה"ר, ובגין דכל תולדות דבני נשא כלהו מסטרא דיצר הרע, בגין כך לית לון קיום, ואי אפשר לון לאתקיימא, דסטרא אחרא אתערב בהו, (ז"ח ל"ג ואפשר לון בסטרא אחרא). אבל אלמלא לא חטא אדם, ולא אתתרך מגנתא דעדן, הוה עביד תולדות מסטרא דרוח קודשא, דקדישין כמלאכי עלאי, קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא, כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגנתא דעדן, ולא זכה לאפקא לון מגנתא, לא אתקיימו אפילו לאשתרשא בעלמא דא, עד דאתא נח דאיהו צדיק, ועאל בתיבה, ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא, ומתמן אתבדרו לכל ארבע רוחי עלמא:
(שייך לקמן ריש דף סב) וירא אלהי"ם את הארץ והנה נשחתה, אמאי נשחתה, בגין כי השחית כל בשר את דרכו כמה דאתמר, רבי חייא פתח קרא ואמר, (יונה ג י) וירא אלהי"ם את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, תא חזי בשעתא דבני נשא זכאן ונטרי פקודי דאורייתא, כדין ארעא אתתקפת, וכל חידו אשתכחת בה, מאי טעמא בגין דשכינתא שריא על ארעא, וכדין כלא עילאי ותתאי בחדוה. וכד בני נשא מחבלן ארחייהו ולא נטרי פקודי אורייתא, וחטאן קמי מאריהון, כדין כביכול דחיין לה לשכינתא מעלמא, ואשתארת ארעא מחבלא, דהא שכינתא אתדחייא ולא שריא עלה, וכדין אתחבלת, מאי טעמא אתחבלת, בגין דשריא רוחא אחרא עלה דמחבלא עלמא, ועל דא אמרינן דישראל יהבי עוז לאלהי"ם, דמקיימין עלמא, אלהי"ם דא שכינתא, ואם ח"ו אי ישראל ישתכחו חייבין, מה כתיב (תהלים נז יב) רומה על השמים אלהי"ם וכו', משום דרשת הכינו לפעמי, כפף נפשי בסבת חמס ושנאת חנם, כרו לפני שיחה וגו', כגוונא דדור המבול דבגין חמס דהות ביניהון, הוה ביניהון שנאה ודבבו. יכול אף בארעא דישראל כן, והא תנינן ארעא דישראל לא שריא עלה רוחא אחרא ולא ממנא אחרא, בר קב"ה בלחודוי, תא חזי דארעא דישראל הכי הוא, דלא שריא עלה ממנא ולא שליחא אחרא, בר קב"ה בלחודוי, אבל שעתא חדא שריא עלה לחבלא בני נשא, מנלן מדוד, דכתיב (ד"ה א כא ו) וירא דוד את מלאך יהו"ה וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם, וכדין אתחבלת ארעא. א"ר אלעזר אפילו בההיא שעתא קב"ה הוה, כתיב הכא מלאך יהו"ה, וכתיב התם (בראשית מח טז) המלאך הגואל אותי, וכתיב (שמות יד יט) ויסע מלאך האלהי"ם, הן לטב והן לביש קב"ה שליט עלה, לטב בגין דלא אתמסרא תחות שאר ממנן, וכל דיירי עלמא יכספון מן עובדייהו, לביש בגין דלא יחדון אינון לשלטאה עלה, ואי תימא (ד"א, ל"ג לא) והא כתיב (איכה א י) כי ראתה גוים באו מקדשה, וחריבו ביתא, ואי לא שלטין אינון ממנן לא אתחרב מקדשא, תא חזי כתיב (שם כא) כי אתה עשית, וכתיב (שם ב יז) עשה יהו"ה אשר זמם. תא חזי כתיב וירא אלהי"ם את הארץ והנה נשחתה, נשחתה ודאי כמה דאתמר, הכי נמי (יונה ג') וירא אלהי"ם את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, דהא כדין ארעא קראת לעילא, וסלקא בסליקו עלאה, ומקשטא אנפהא כנוקבא דמתקשטא לגבי דכורא, הכי נמי ארעא, דהא גדילת בנין זכאין למלכא, והכא דלא תבו דרא דטופנא, מה כתיב וירא אלהי"ם את הארץ והנה נשחתה וגו', כאתתא דאסתאבא ואסתירת אנפהא מבעלה, ובזמנא דאסגיאו חובי בני נשא באתגליא, ארעא שויאת אנפהא כנוקבא דלית לה כסופא מכלא, כמה דאת אמר (ישעיה כד ב) והארץ חנפה תחת יושביה, ועל דא וירא וגו' והנה נשחתה ודאי, מאי טעמא בגין כי השחית כל
ב
בשר את דרכו על הארץ. רבי אלעזר אזל לגביה דרבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חמוי, כיון דחמא ליה, אתקין ליה תופסיתא (ס"א טופסיסא) דקומרא, במטון דקולפא ויתיבו, א"ל חמוי אפשר דשמעת מאבוך, האי דכתיב (איכה ב יז) עשה יהו"ה אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם, א"ל הא אוקמוה חבריא, בצע אמרתו, דבזע פורפירא דיליה, אשר צוה מימי קדם, דהא פורפירא פקיד לה מאינון יומי קדמאי עלאי, וביומא דאתחריב בי מקדשא בזע לה, בגין דהאי פורפירא איהי יקרא דיליה ותיקונא דיליה ובזע ליה. א"ל, עשה יהו"ה אשר זמם, וכי מלכא חשיב (קודם) לאבאשא לבנוי עד לא ייתון למחטי, א"ל למלכא דהוה ליה מאן יקר, ובכל יומא הוה דחיל עליה דלא יתבר, והוה מסתכל ביה ותקין בעינוי, ליומין אתא בריה וארגיז ליה למלכא, נטל מלכא ההוא מאן יקר ותבר ליה, הה"ד עשה יהו"ה אשר זמם, תא חזי מן יומא דאתבני בי מקדשא, הוה קב"ה מסתכל ביה וחביב עליה סגי, והוה דחיל עלייהו דישראל דיחטון ויחרב בי מקדשא, וכן בכל זמנא דהוה אתי לגבי בי מקדשא, הוה לביש ההוא פורפירא, לבתר דגרמו חובין וארגיזו קמי מלכא אתחרב בי מקדשא, ובזע ההוא פורפירא (ד"א גריס הכי, בזע ההוא פורפירא ואתחרב בי מקדשא), היינו דכתיב עשה יהו"ה אשר זמם בצע אמרתו וגו', (האי אמרתו בקדמיתא יתבא בראש אמיר, והא אתעטרו עטרא לרישא, ואילן נאה לפניו, ואיהי מימי קדם ודאי, וכדין עציבו קמיה בבתי בראי ודאי, והן (ישעיה לג ז) אראלם צעקו חוצה). ויקרא יהו"ה צבאות ביום ההוא וגו' (ישעיה כב יב) היינו בזמנא דאתחריב בי מקדשא, אבל בזמנא אחרא לית חדוה קמי קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא ואינון דארגיזו קמיה, הה"ד (משלי יא י) ובאבוד רשעים רנה, וכן בכל דרא ודרא דעביד דינא בחייבי עלמא, חדוה ותושבחא קמי קב"ה, ואי תימא הא תנינן דלית חדוה קמי קב"ה כד איהו עביד דינא בחייביא, אלא תא חזי בשעתא דאתעביד דינא בחייביא חדוון ותושבחן קמיה על דאתאבידו מעלמא, והני מלי כד מטא ההוא זמנא דאוריך לון ולא תאבן לגביה מחובייהו, אבל אי אתעביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו (ועד) דלא אשתלים חובייהו, כמה דאת אמר (בראשית טו טז) כי לא שלם עון האמורי עד הנה, כדין לית חדוה קמיה, ובאיש קמיה על דאתאבידו. ואי תימא איהו עד לא מטו זמנייהו אמאי עביד בהו דינא, אלא אינון גרמין בישא לגרמייהו, דהא קב"ה לא עביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו, אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון, ובגין כך עביד בהו דינא, ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ודא הוא דאבאיש קמיה, ובגין כך אטבע מצראי בימא, ואוביד שנאיהון דישראל בימי יהושפט, וכן כלהו, דהא בגיניהון דישראל אתאבידו בלא זמנא, אבל כד אשתלים זמנא דאוריך לון ולא תבו, כדין חדוה ותושבחתא קמיה על דאתאבידו מעלמא, בר בזמנא דאתחריב בי מקדשא, דאע"ג דאשתלים זמנא דלהון דארגיזו קמיה, לא הוה חדוה קמיה, ומההוא זמנא לא הוה חדוה לעילא ותתא:
כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וגו', רבי יהודה אמר הני ארבעים יום וארבעים לילה מאי עבידתייהו, אלא ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב (דברים כה ג) ארבעים יכנו לא יוסיף, לקבל ארבע סטרי עלמא, לכל חד עשרה, בגין דבר נש מארבע סטרי עלמא אתברי, ועל דא ומחיתי את כל היקום, ואצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי עלמא. רבי יצחק הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, א"ל האי קרא (דקאמרי) דכתיב ותשחת הארץ