סו
א
מאתר עלאה דכלא, ואילו לא מתלבשא נשמתא בזהרא דלבושא אחרא, לא תיכול לאתקרבא למחמי ההוא נהורא. ורזא דמלה, כמה דיהבי לנשמתא לבושא דמתלבשא ביה למיקם בהאי עלמא, הכי נמי יהבי לה לבושא דזהרא עלאה למיקם ביה בההוא עלמא, ולאסתכלא בגו ההוא אספקלריאה דנהרא, מגו ההוא ארץ החיים, תא חזי משה לא יכיל לקרבא לאסתכלא במה דאסתכל, אלא כד אתלבש בלבושא אחרא, כמה דאת אמר (שמות כד יח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ותרגום במציעות עננא, ואתלבש בה כמאן דאתלבש בלבושא, ובג"ד (שם כ יח) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהי"ם, וכתיב (שם כד יח) ויבא משה בתוך הענן וגו', ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ויכיל לאסתכלא במה דאסתכל. כגוונא דא מתלבשין נשמתהון דצדיקיא בההוא עלמא, בלבושא כגוונא דההוא עלמא, דלא יתנהיג אלא בלבושא כגוונא דא, וקיימי לאסתכלא בנהורא דנהיר בההוא ארץ החיים, וזהו יה יה בארץ החיים, דהוה סביר דלא יזכי לההוא נהורא ולההוא אסתכלותא, בגין דנהרא דנגיד פסיק ליה ולא אוליד, לא אביט אדם עוד, דא אדם קדמאה כמה דאתמר, וכל דא למה, בגין דאמר ליה נביאה כי מת אתה בהאי עלמא, ולא תחיה לההוא עלמא, בגין דמאן דלא (הוה) אוליד בנין בהאי עלמא, כד נפיק מניה מתרכין ליה מכל מה דאמרן, ולא שריא למחמי בההוא נהורא דנהיר, (כ"ש וכ"ש שאר עלמא ושאר בני נשא), ומה חזקיהו דהוה ליה זכות אבות ואיהו זכאה צדיקא וחסידא כך, כל שכן מאן דלית ליה זכות אבות, וחטי קמי מאריה, האי לבושא דקאמרן איהו (אינון) מה דאמרו חברייא חלוקא דרבנן דאתלבישו בההוא עלמא, זכאה חולקיהון דצדיקיא, דגניז לון קב"ה כמה טבין ועידונין לההוא עלמא, עלייהו כתיב (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו:
ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, רבי יהודה פתח (במדבר כ יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יהו"ה ויקדש בם, וכי באתר אחרא לא רבו בני ישראל את יהו"ה, מאי שנא הכא דקאמר המה מי מריבה ולא אחרנין, אלא הני מי מריבה הוו ודאי, דיהבו חילא ותוקפא למאריהון דדינא לתתקפא, בגין דאית מיין מתוקין ואית מיין מרירן, אית מיין צלילן ואית מיין עכירן, אית מיין שלם ואית מיין קטטו, ועל דא המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יהו"ה, דאמשיכו עלייהו למאן דלא אצטריך ואסתאיבו ביה, הה"ד ויקדש בם, א"ל רבי חזקיה, אי הכי מאי ויקדש, ויקדשו מבעי ליה, אלא מלה אסתליקת, ויקדש אתפגם מאן דלא אצטריך, כביכול דאתפגימת סיהרא, ויקדש לאו לשבחא איהו הכא, ואני הנני מביא את המבול, כמה דאוקימנא, לאייתאה מחבלא עלייהו, כמה דאינון אסתאבו ביה. א"ר יוסי, ווי לון לרשיעיא דלא בעאן לאתבא קמי קב"ה על חוביהון, בעוד דאינון בהאי עלמא, דכד בר נש אתיב ואתנחם על חובוי, קב"ה מחיל ליה, וכל אינון דממתקפין בחובייהו ולא בעו לאתבא קמי קב"ה על (חובוי) חוביהון, לבתר (ינפול) ינפלו לגיהנם, ולא יסקון ליה מתמן לעלמין, תא חזי בגין דאתקיפו לבייהו כל אינון דרא דנח, ובעו לאחזאה חובייהו באתגליא, קב"ה אייתי דינא עלייהו בההוא גוונא, א"ר יצחק ואפילו כד חטי בר נש באתכסיא, קב"ה רחמן, ואי תב בר נש לגביה חפי עליה ומחיל ליה ושביק ליה, ואי לא גלי ליה לעיני כלא, מנלן מסוטה. והכי נמי אתמחון אלין חייביא מארעא באתגלייא, והיך אתמחון, אלא דהוו נפקי מייא והוו רתיחן מן תהומא, וסלקי ואעבר מנייהו משכא, וכיון דאעבר מנייהו משכא, הכי נמי בשרא, ולא אשתארו אלא בגרמייהו לחוד, לקיימא דכתיב וימחו מן הארץ, וכל אינון גרמי אתפרדן דא מן דא, ולא אשתארו כחדא, ומכלא אתעברו מעלמא, רבי יצחק אמר וימחו מן הארץ, מאי וימחו, כמה דאת אמר ימחו מספר חיים, מכאן אוליפנא, דלית לון תחיה לעלמין, ולא יקומון בדינא:
ב
והקימותי את בריתי אתך, אמר רבי אלעזר, מהכא קיומא דברית לעילא כקיומא דברית לתתא, משמע דכתיב אתך, וא"ר אלעזר, מכאן אוליפנא, דכד זכאין אינון בעלמא, אתקיים עלמא לעילא ותתא, א"ר שמעון, מלה סתים איהו כד אתערותא דדכורא לגבי נוקבא כד איהו מקני לה, תא חזי רזא דמלה, כד צדיקא איהו בעלמא, מיד שכינתא לא אתעדיאת מניה, ותיאובתא דילה ביה, כדין תיאובתא דלעיל לגבה ברחימו, כתיאובתא דדכורא לנוקביה כד איהו מקני לה, ועל דא והקימותי את בריתי אתך, אתער תיאובתא בגינך, כגוונא דא (בראשית יז כא) ואת בריתי אקים את יצחק. והקימותי את בריתי אתך, למהוי את בריתי בעלמא, ולבתר ובאת אל התיבה, דאלמלא לאו איהו צדיק (ברית) לא ייעול לתיבותא, דהא לא אתחבר לתיבה בר צדיק, ובגיני כך ובאת אל התיבה והא אתמר, אמר רבי אלעזר, בכל זמנא דבני נשא יתאחדון בברית ולא ישבקון ליה, לית עם ולישן בעלמא דייכול לאבאשא לון, ונח אתקיף בברית דא ונטר ליה, בגיני כך קב"ה נטר ליה (וכל דיליה), וכל בני דריה לא נטרו ליה, בגין כך קב"ה אעבר לון מעלמא, והא אתמר בההוא חובא ממש דאינון חאבו, בההוא גוונא אתמחון מעלמא. רבי יהודה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, והוו עסקי בהאי קרא, דכתיב (מלכים א יח ל) וירפא את מזבח יהו"ה ההרוס, מאי וירפא, תא חזי בימי אליהו ישראל כלהו שבקו ליה לקב"ה, ושבקו ברית קיימא דלהון, כד אתא אליהו וחמא דקא שבקו בני ישראל האי ברית קיימא, ואעברו מנייהו האי ברית, כיון דחמא אליהו כך, אתא לאתקנא מלה לדוכתיה, כיון דקריב מלה לדוכתיה, אתסי כלא, הדא הוא דכתיב וירפא את מזבח יהו"ה ההרוס, דא ברית קיימא, (ד"א ל"ג, דאתא לאתקנא מזבח יהו"ה ההרוס, ברית קיימא) דהוה שביק מעלמא. וכתיב (שם) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, דא הוא תקונא דמזבח יהו"ה, אשר היה דבר יהו"ה אליו לאמר ישראל יהיה שמך, מאי טעמא אדכר הכא ישראל, אלא ודאי ישראל יהיה שמך ודאי, לאסתלקא לעילא, ולאתבא ברית קיימא לאתריה, והיינו דכתיב כי עזבו בריתך בני ישראל, ובגין כך את מזבחותים הרסו. תא חזי כל זמנא דישראל נטרו קיימא קדישא, כדין עבדי קיומא לעילא ותתא, וכד שבקי להאי ברית, כדין לא אשתכח קיום לעילא ותתא, דכתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובגין כך וירפא את מזבח יהו"ה ההרוס, וכי רפואה איהו, הכי הוא ודאי, דהא מקיים לההוא אתר דמהימנותא תליא ביה. תא חזי אוף הכי פנחס, בשעתא דקני לעובדא דזמרי, אתקין להאי ברית באתריה, ובגין כך כתיב (במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, וכי ס"ד דבגין פנחס הוה, ומה קטטא הוה ליה לפנחס בהאי ברית, אלא הכא אתקשר מלה בדוכתיה, הנני נותן לו את בריתי, ומה אתן לו שלום, (לאתחברא כל חד בדוכתיה), לאתחברא ברית באתריה, ועל דא הנני נותן לו את בריתי (שלום), ומה (נ"א איהו) שלום, דאיהו אתריה לאתחברא בהדיה מה דאתפרש מניה בחובייהו, בגיניה אתחבר ביה, ועל דא הואיל והוא אתקין מלה בדוכתיה, מכאן ולהלאה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו וגו'. א"ר שמעון, לית לך מלה בעלמא דקב"ה קני לה כמו חובא דברית, כמה דאת אמר (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, ותא חזי לא אשתלים חובא דדרא דטופנא אלא בגין דחבו בחבילו דארחייהו על ארעא, ואע"ג דהוו מקפחי דא לדא כדכתיב ותמלא הארץ חמס, (וחמס מכלא הוה, ובגין כך) וכתיב כי