ע
א
אמאי קריב עולה, דהא עולה לא סלקא אלא בגין הרהורא ורעותא דלבא, ונח במה חב, אלא נח הרהר ואמר הא קב"ה גזר דינא על עלמא דיתחרב, דילמא בגין דשזיב לי כל זכותא פקע לי, ולא ישתאר לי זכו בעלמא, מיד ויבן נח מזבח ליהו"ה. ההוא מזבח דאקריב ביה אדם הראשון הוה, אי הכי אמאי ויבן, אלא בגין דחייבי עלמא גרמו דלא קיימא בדוכתיה, כיון דאתא נח כתיב ביה ויבן. ויעל עולות, עלת כתיב חדא, כתיב (ויקרא א יג) עולה הוא אשה ריח ניחח ליהו"ה, (לעולם עולה סלקא דכר) אי עולה סלקא דכר ולא סלקא נוקבא, דכתיב זכר תמים יקריבנו אמאי כתיב אשה דהא אש בעי לאשתכחא תמן, אלא אע"ג דעולה אתקריב דכר, ולאתריה אתקריב, נוקבא לא בעיא לאתפרשא מניה, אלא בה אתקריב, בגין לחברא דא בדא, דסלקא נוקבא לגבי דכורא לאתחברא כחדא, ואע"ג דאשה לשום אישים. נח אצטריך ליה למקרב עולה, דאיהו באתר דדכורא עבד ליה קב"ה, לאתחברא ולאעלאה בתיבה, ועל דא אקריב עולה, עולה הוא אשה, אש ה', דאתחבר (בה) שמאלא בנוקבא, דהא (כל) נוקבא מסטרא דשמאלא קא אתיא, ודכורא מסטרא דימינא, באתדבקותא דא בדא, ובגין כך אקרי (עולה) נוקבא אשה, אשה קטירו דרחימו, דאחיד בה שמאלא לסלקא לה לעילא, ולאתקשרא כחדא, ובגין כך כתיב עולה הוא אשה, קשירו דדכר ונוקבא דא בדא:
וירח יהו"ה את ריח הניחח, וכתיב אשה ריח ניחח, אשה, הכי שמענא תננא ואשא מחוברין כחדא, דהא לית תננא בלא אשא, כמה דכתיב (שמות יט יח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהו"ה באש, תא חזי אש נפיק מלגיו ואיהו דק, ואחיד במלה אחרא לבר דלאו איהו דק הכי, ואתאחדן דא בדא, וכדין תננא סלקא, מאי טעמא, בגין דאתאחיד אשא במלה דרגיש, וסימניך חוטמא דנפיק ביה תננא מגו אשא. ועל דא כתיב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, בגין דאהדר אשא לאתריה, וחוטמא (אתרגיש) אתכניש בההוא ריחא לגו לגו, עד דאתאחיד כלא ותב לאתריה, ואתקריב כלא לגו מחשבה, ואתעביד רעותא חדא, וכדין ריח ניחח, דנח רוגזא ואתעביד נייחא, דהא תננא אתכניש ועייל וקמיט באשא, ואשא אחיד בתננא, ועיילי תרווייהו לגו לגו, עד דנח רוגזא, וכד אתאחיד (אחיד) כלא דא בדא ונח רוגזא, כדין הוא נייחא וקשירו חד, ואתקרי נייחא, נייחא דרוחא, חדוותא דכלא כחדא, נהירו דבוצינין נהירו דאנפין, ובגין כך כתיב וירח יהו"ה את ריח הניחח, כמאן דארח וכניש כלא לגו אתריה. אתא רבי ייסא ונשקיה, אמר ומה כל הדין טבא אית תחות ידך ולא ידענא ביה, אמר אהדרנא מן אורחא ונתחבר בהדך, אזלו, אמר רבי חזקיה ארחא דא בהדי שכינתא נהך, דהא מתקנא קמן, אחיד בידא דההוא ינוקא ואזלו, אמרו ליה אימא לן קרא חד מאינון דאמר לך אבוך. פתח ההוא ינוקא ואמר, (שיר א ב) ישקני מנשיקות פיהו, דא הוא תאובתא עלאה, דיפוק (דנפקא) רעותא מפומא (לנשקא), ולא נפיק מחוטמא כד אשא נפקא, דהא כד אתחבר פומא לנשקא, נפיק אשא, ברעותא בנהירו דאנפין בחדוה דכלא, באתדבקותא דנייחא, ובגין כך כי טובים דודיך מיין, מההוא יין, (יין) דמחדי ונהיר אנפין, וחייכין עיינין, ועביד רעותא, ולאו מיין דמשכר, (דשכיר) ועביד רוגזא, ואחשיך אנפין, ולהטאן עיינין, יין דרוגזא. ועל דא, בגין דחמר דא טב, נהיר אנפין וחדי עיינין ועביד תיאובתא דרחימו, מקריבין ליה כל יומא על גבי מדבחא,
ב
שעורא דמאן דשתי ליה חדי ליה ועביד ליה נייחא, דכתיב (במדבר כח ז) ונסכו יין רביעית ההין, ובגין כך כי טובים דודיך מיין, מההוא יין דאתער רחימותא ותיאובתא, וכלא כמה דלתתא, אתער רחימותא דלעילא. תרין שרגין, כד אתדעך נהורא דלעילא, בתננא דסליק מההוא דלתתא אתדליק ההוא דלעילא. א"ר חזקיה, הכי הוא ודאי, דעלמא עלאה תליא בתתאה ותתאה בעלאה, ומזמנא דאתחריב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו לעילא ותתא, לאחזאה דדא בדא תליא, אמר רבי יוסי, ברכאן לא אשתכחו, ולווטין אשתכחו, דהא יניקו דכלא בההוא סטרא נפקי, (ד"א, וברכאן לא נפקי), מאי טעמא, בגין דישראל לא שריין בארעא, ולא פלחי פולחנא דאצטריך לאדלקא בוצינין, ולאשתכחא ברכאן, ובגין כך לא משתכחי לעילא ותתא, ועלמא לא יתיב בקיומיה כדקא יאות. ואמר רבי חזקיה, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, מאי הוא, א"ר ייסא הכי שמענא מרבי שמעון, דאמר כל זמנא דאשא דלעילא אוסיף לאתתקפא, תננא דאיהו דינא דלתתא אתקיף רוגזא ושצי כלא, בגין דכד נפיק אשא לית ליה פסק (קמיה), עד דישתלים דינא, וכד דינא דלתתא לא אוסיף לאתתקפא בדינא דלעילא, עביד דינא ופסיק ולא ישתלם דינא לשיצאה, ובגין כך כתיב לא אוסיף למיהב תוספת לאתתקפא דינא דלתתא. אמר ההוא ינוקא, שמענא בגין דכתיב ארורה האדמה בעבורך, דהא בההיא שעתא דאתלטיא ארעא בחובא דאדם, אתייהיב רשו לשלטאה עלה ההוא חויא בישא, דאיהו מחבלא דעלמא ושצי בני עלמא, מההוא יומא דקריב נח קרבנא וארח ליה קב"ה, אתייהיב רשו לארעא לנפקא מתחות ההוא נחש, ונפקא ממסאבו, ועל דא מקריבין ישראל קרבנא לקב"ה, בגין לאנהרא אפי ארעא, א"ר חזקיה יאות הוא, (והיא) והאי הוה תלי עד דקיימו ישראל על טורא דסיני. א"ר ייסא, קב"ה אזעיר לה לסיהרא, ושלטא ההוא נחש, אבל בגין חובא דאדם אתלטייא, בגין למילט עלמא, ובההוא יומא נפקת ארעא מההיא קללה, וקיימא סיהרא בההיא גריעותא, בר בשעתא דקורבנייא אשתכחו בעלמא, וישראל יתבין על ארעהון. אמר רבי ייסא לההוא ינוקא, מה שמך, א"ל אבא, א"ל אבא תהא בכלא, בחכמה ובשנין, קרא עליה (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. א"ר חזקיה זמין קב"ה לאעברא רוח מסאבא מן עלמא, כמה (ד"א, ל"ג דאתמר) דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכתיב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח ומחה יהו"ה אלהי"ם דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי יהו"ה דבר, וזמין קב"ה לאנהרא לסיהרא, ולאפקא לה מחשוכא בגין ההוא חויא בישא, כמה דכתיב (שם ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, מאי אור, ההוא אור דגניז ליה קב"ה בעובדא דבראשית:
ויברך אלהי"ם את נח ואת בניו, ויאמר להם פרו ורבו וגו', רבי אבא פתח ואמר, (משלי י כב) ברכת יהו"ה היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת יהו"ה דא שכינתא, דאיהי אתפקדא על ברכאן דעלמא, ומנה נפקי ברכאן לכלא, תא חזי מה כתיב בקדמיתא, ויאמר יהו"ה לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו', כמה דאתמר דמאריה דביתא יהב ליה רשו למיעאל, לבתר אתתא אמרה ליה לנפקא, בקדמיתא עאל ברשותא דבעלה, לסוף נפק ברשו דאתתא, מכאן אוליפנא מאריה