אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / עב
רבי שמעון בר יוחאי

עב

א

יתה על תורה שבעל פה, בגין דהאי כרסיא לדא, כמראה אדם דאיהו דיוקנא דיעקב, דאיהו יתיב עלה. רבי יהודה קם ליליא חד למלעי באורייתא בפלגו ליליא, בבי אושפיזא במתא מחסיא, והוה תמן בביתא חד יודאי, דאתא בתרי קסירי דקטפירא, פתח רבי יהודה ואמר, (בראשית כח כא) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהי"ם, דא היא אבן שתיה דמתמן אשתיל עלמא, ועלה אתבני בי מקדשא, זקף רישיה ההוא יודאי וא"ל, האי מלה איך אפשר, והא אבן שתיה עד לא אתברי עלמא הות, ומינה אשתיל עלמא, ואת אמרת והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, דמשמע דיעקב שוי לה השתא, דכתיב (שם יז) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותו דיעקב בבית אל הוה, והאי אבנא הות בירושלם. רבי יהודה לא אסחר רישיה לגביה, פתח ואמר (עמוס ד יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכתיב (דברים כז ט) הסכת ושמע ישראל, מלי דאורייתא בעיין כוונה, ומלין דאורייתא בעאן לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא, קם ההוא יודאי ואתלבש, ויתיב לגביה דרבי יהודה, ואמר זכאין אתון צדיקיא דמשתדלי באורייתא יומא ולילי. א"ל רבי יהודה, השתא דכוונת גרמך אימא מילך, דנתחבר כחדא, דהא מלי דאורייתא בעיין תקונא דגופא ותקונא דלבא, ואי לאו בערסאי שכיבנא, ובלבאי אמרנא מלין, אלא הא תנינן דאפילו חד דיתיב ולעי באורייתא שכינתא אתחברת בהדיה, ומה שכינתא הכא ואנא שכיב בערסאי, ולא עוד אלא דבעיין צחותא. ותו דכל בר נש דקם למלעי באורייתא מפלגו ליליא, כד אתער רוח צפון (בפלגו דליליא), קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, והוא וכל צדיקיא דבגנתא, כלהו צייתין (ליה, וצייתין) לאינון מלין דנפקי מפומיה, ומה קב"ה וכל צדיקיא מתעדנין למשמע מלי דאורייתא בשעתא דא, ואנא אהא שכיב בערסאי, א"ל השתא אימא מילך. א"ל שאילנא על מה דאמרת בפסוקא דא, (רזא דאבן שתיה דאמרת), והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהי"ם, דדא אבן שתיה, (השתא דציית למלי) היך אפשר, דהא אבן שתיה עד לא אתברי עלמא הות, ומנה אשתיל עלמא, ואת אמרת אשר שמתי, דמשמע דיעקב שוי לה השתא, וכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותו דיעקב בבית אל הוה, ואבנא דא הות בירושלם, א"ל כל ארעא דישראל אכפל תחותוי, וההיא אבן תחותיה הות, א"ל אשר שם כתיב, וכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, א"ל אי ידעת מלה אימא לה. פתח ואמר, (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, דוד מלכא חביבותא ודבקותא דיליה בהאי אבן הוה, ועלה אמר (שם קיח כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, וכד בעא לאסתכלא בחיזו יקרא דמריה, נטל להאי אבן בידיה בקדמיתא ולבתר עייל, בגין דכל מאן דבעי לאתחזאה קמי מריה, לא אעיל אלא בהאי אבן, דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש, ודוד משבח גרמיה ואמר, אני בצדק אחזה פניך, וכל אשתדלותיה דדוד לאתחזאה בהאי אבן כדקא יאות לגבי דלעילא. תא חזי אברהם אתקין צלותא דצפרא, ואודע טיבו דמאריה בעלמא, ואתקין ההיא שעתא בתקונהא כדקא יאות, דכתיב (בראשית כב ג) וישכם אברהם בבקר, יצחק אתקין צלותא דמנחה, ואודע בעלמא דאית דין ואית דיין, דיכיל לשזבא ולמידן עלמא, יעקב אתקין צלותא דערבית, ובגין צלותא דא דאתקין מה דלא אתקין בר נש מקדמת דנא כדקא יאות, בגין כך שבח גרמיה ואמר

 

ב

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, דעד ההיא שעתא לא שוי לה אחרא כוותיה, ובגין כך ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, וישם אותה מצבה, מאי מצבה דהות נפילה ואוקים לה, ויצוק שמן על ראשה, דהא ביעקב תליא מלתא למעבד יתיר מכל בני עלמא. אתא רבי יהודה ונשקיה, א"ל וכל האי ידעת (והיך) ואת משתדל בסחורתא ומנח חיי עלמא, א"ל דהוה דחיקא לי שעתא, ואית לי תרין בנין, וקיימין כל יומא בבי רב, ואנא אשתדלנא על מזונייהו, ולמיהב לון אגר למורייהו, בגין דישתדלון באורייתא. פתח ואמר, (מלכים א ב יב) ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד, מאי שבחא דא, אלא דאתקין אבן שתיה ושוי עלה קדש הקדשים, וכדין ותכון מלכותו מאד, וכתיב (בראשית ט טז) וראיתיה לזכור ברית עולם, דהא קב"ה תיאובתא דיליה בה תדיר, ומאן דלא אתחזי בה לא אעיל קמי מאריה, ועל דא כתיב וראיתיה לזכור ברית עולם, וראיתיה, מאי וראיתיה, רזא הוא, כמה דאת אמר (יחזקאל ט ד) והתוית תיו על מצחות וגו', לאתחזאה עלייהו, ואיכא דאמרי דא רשימו דאת קדישא די בבשרא, אמר רבי יהודה ודאי כלא הוא (ד"א, הכי). אבל האי קשת דאתחזי בעלמא, ברזא עלאה קיימא, וכד יפקון ישראל מן גלותא, זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונוי, ככלה דא דמתקשטא לבעלה, א"ל ההוא יודאי, כך אמר לי אבא כד הוה מסתלק מעלמא, (אמר לי) לא תצפי לרגלי דמשיחא, עד דיתחזי האי קשת בעלמא (ד"א, ל"ג בעננא) מתקשטא בגווני נהירין ויתנהיר לעלמא, וכדין צפי ליה למשיח, מנלן, דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם, והשתא דאתחזיא בגוונין חשוכין, מתחזיא לדוכרנא (והיא לזכור) דלא ייתי מבול, אבל בההיא זמנא אתחזייא בגוונין נהירין, ומתקשטא בתקונא ככלה דמתקשטא לבעלה, וכדין לזכור ברית עולם, וידכר קב"ה להאי ברית דאיהי בגלותא, ויקים לה מעפרא, הה"ד (הושע ג ה) ובקשו את יהו"ה אלקיהם ואת דוד מלכם, וכתיב (ירמיה ל יט) ועבדו את יהו"ה אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, אשר אקים מעפר, כמה דאת אמר (עמוס ט יא) אקים את סכת דוד הנופלת, ועל דא וראיתיה לזכור ברית עולם, לאקמא לה מעפרא, ואמר הכי אבא, דבגין כך אדכר באורייתא פורקנא דישראל ודוכרנא דילה, ודא הוא דכתיב (ישעיה נד ט) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך:

ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה, רבי אלעזר אמר, כיון דכתיב ויהיו בני נח, אמאי אמר היוצאים מן התיבה, וכי בנין אחרנין הוו ליה דלא נפקי מן תיבותא, א"ל רבי אבא, אין, דהא לבתר אולידו בנוי בנין, דכתיב ואלה תולדות שם וגו', ואינון לא נפקי מגו תיבותא, ובגין כך כתיב היוצאים מן התיבה שם חם ויפת. רבי שמעון אמר, אילו הוינא שכיח בעלמא כד יהיב קב"ה ספרא דחנוך בעלמא, וספרא דאדם, אתקיפנא דלא ישתכחון ביני אנשא, בגין דלא חיישו כל חכמאן לאסתכלא בהו, וטען במלין אחרנין, לאפקא מרשו עלאה לרשו אחרא, והשתא הא חכימי עלמא ידעין מלין וסתמין לון, ומתתקפי בפולחנא דמאריהון. תוספתא והאי קרא אשכחנא ברזא דרזין, דכד אתער חדוה דכל חדוון, טמירא סתימא, סבתא דסבתין, אנהיר מניה נהירו דקיק, חדוה דכל חדוון, נהיר לימינא במשח רבות עלאה, ונהיר לשמאלא בחדווה דחמרא טב, נהיר לאמצעיתא בחדווה (ד"א, דארגוונא) דתרין סטרין, רוח אתער, ורוח סלקא ואתייהיב ברוחא, דבקן דא בדא. תלת עאלין בתלת, מגו תלת נפקא חד ברית, דדבקא בברית, אתעברת רוח דסלקא, מתעברת מניה, כד אתייהיבת בתרין סטרין, אתדבקו רוחא ברוחא

חזרה לראש הדף
Site location tree