עט
א
זהר:
תא חזי, בההוא יומא דאשלימו יומוי דבר נש לאפקא מעלמא, ההוא יומא דגופא אתבר, ונפשא בעיא לאתפרשא מניה, כדין אתייהיב רשו לבר נש למחמי, מה דלא הוה ליה רשו למחמי בזמנא דגופא שלטא וקאים על בורייה, וכדין קיימי עליה תלת שליחן וחשבי יומוי וחובוי, וכל מה דעבד בהאי עלמא, והוא אודי על כלא בפומיה, ולבתר הוא חתים עליה בידיה, הה"ד ביד כל אדם יחתום, ובידיה כלהו חתימין למידן ליה (בההוא ד"א, בהאי) עלמא, על קדמאי ועל בתראי על חדתי ועל עתיקי, לא אתנשי חד מנייהו, הה"ד לדעת כל אנשי מעשהו, וכל אינון עובדין דעבד בהאי עלמא בגופא ורוחא, הכי נמי יהיב חושבנא בגופא ורוחא, עד לא יפוק מעלמא. תא חזי, כמה דחייבי אקשי קדל בהאי עלמא, הכי נמי אפילו בשעתא דבעי לנפקא מהאי עלמא אקשי קדל, בגין כך זכאה הוא בר נש דיליף בהאי עלמא ארחוי דקב"ה בגין למיהך בהו, וחייבא אע"ג דאסתכל בהני (נ"א דאשתדל בהדי) צדיקייא, אקשי קדל ולא בעי למילף, ובגין כך אית ליה לצדיקא למתקף ביה, ואע"ג דחייבא אקשי קדל הוא לא ישבוק ליה, ואית ליה לאתקפא בידיה ולא ישבוק ליה, דאי ישבוק ליה יהך ויחריב עלמא, תא חזי מן אלישע דדחה לגחזי, וכן אברהם כל זמנא דהוה לוט בהדיה לא אתחבר בהדי רשיעיא, כיון דאתפרש מניה מה כתיב, ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, וכתיב ויאהל עד סדום, מה כתיב בתריה, ואנשי סדום רעים וחטאים ליהו"ה מאד. א"ר אבא, האי דאמרת וילך אברם ולא כתיב ויצא אברם שפיר הוא, אבל סופא דקרא מה כתיב בצאתו מחרן, א"ר אלעזר מחרן כתיב, וההיא יציאה מארץ מולדתו הות בקדמיתא:
ויקח אברם את שרי אשתו, מהו ויקח, אלא אמשיך לה במלי מעלייתא, בגין דלית ליה רשו לבר נש לאפקא אתתיה למיהך בארעא אחרא, בלא רעותא דילה, וכן הוא אומר (במדבר כ כה) קח את אהרן, (שם ג מה) קח את הלוים, ובגין כך ויקח אברם, משיך לה במלין, ואודע לה ארחיהון דאינון בני דרא כמה בישין, ובגין כך ויקח אברם את שרי אשתו. ואת לוט בן אחיו, מה חמא אברהם לדבקא עמיה לוט, אלא בגין דצפה ברוח הקדש דזמין למיפק מניה דוד. ואת הנפש אשר עשו בחרן, אלין גרים וגיורות דאתקינו נפשייהו, אברהם מגייר גוברין ושרה מגיירת נשין, ומעלה עליהון כאלו עבדו להון, א"ר אבא, אי הכי כמה בני נשא הוו, אי תימא דכלהו אזלו עמיה, א"ר אלעזר, אין, (ובגין כלהו, ד"א, ובגין כך כלהו) בני נשא דהוו אזלין עמיה כלהו אקרון:
סתרי תורה:
לשלטאה כמה דהוי, דכתיב ויקח אברם את שרי אשתו וגו', (אברהם דא י', את שרי דא ה', י' דא נשמתא לנשמתא והוא זכר, ה' דא נשמתא נוקבא), דא גופא, דאיהו לגבי נשמתא כנוקבא לגבי דכורא, ואת לוט בן אחיו דא (יצר הרע) נחש, דלא אעדי כל כך מן גופא, בגין דדבקותא דגופא לא אעדיו כל כך (זמנא ההוא) מניה, אבל אתערותא דנשמתא אלקי ליה תדיר, ואתרי ביה ואוכח ליה וכפיף ליה על כרחיה, ולא יכיל לשלטאה. ואת כל רכושם אשר רכשו, אלין עובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא באתערותא דנשמתא, ואת הנפש אשר עשו בחרן, ההוא נפש דהות בקדמיתא בדבקותא בחברותא דההיא ערלה בהדי גופא, ואתקין לה לבתר, דהא לבתר תליסר שנין ולעילא, דנשמתא אתערת לאתקנא לגופא, תרווייהו מתקנין לההוא נפש, דמשתתפא בתוקפא דנחש ותאובתיה בישא, הה"ד ואת הנפש אשר עשו בחרן, ועם כל דא נשמתא אתקיפת ביה בההוא נחש, לתברא ליה בתוקפא בשעבודא דתשובה, (נ"א בשעבודא דאורייתא, ואמשיך ליה לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות, בגין דלא יתגבר על רוחא כדבקדמיתא), הה"ד ויעבור:
ב
זהר:
עם אלקי אברהם, והוה מעבר בארעא ולא הוה דחיל, דכתיב ויעבור אברם בארץ. א"ל רבי אבא, אי הוה כתיב והנפש אשר עשו בחרן, הוה אמינא הכי, אלא ואת הנפש כתיב, את לאסגאה זכותא דכלהו נפשאן דהוו אזלי עמיה, דכל מאן דמזכה לאחרא ההוא זכותא תלייא ביה ולא אעדי מניה, מנלן דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, זכותא דאינון נפשן הוה אזיל עמיה דאברהם. לך לך, א"ר שמעון, מאי טעמא דגלויא קדמאה דאתגלי קב"ה עליה דאברהם פתח בלך לך, דהא עד הכא לא מליל עמיה קב"ה, מאי טעמא פתח לך לך, אלא הא קאמרו דרמז בחושבניה מאה, דהא למאה שנין אתייליד ליה בר, אבל תא חזי כל מה דעביד קב"ה בארעא כלא רזא דחכמתא איהו, בגין דאברהם לא הוה דביק ביה בקב"ה כדין כדקא חזי, אמר ליה לך לך, ודא רמז לההוא אתר דבעי לאתקרבא בהדיה דקב"ה, ואיהו דרגא קדמאה לאעלא לקב"ה, בגין כך לך לך והאי דרגא לא יכיל אברהם לאתאחדא ביה עד דייעול לארעא, דתמן יקבל ליה לההוא דרגא. כגוונא דא כתיב, (שמואל ב ב א) וישאל דוד ביהו"ה לאמר, האעלה באחת ערי יהודה, ויאמר יהו"ה אליו עלה, ויאמר דוד אנה אעלה, ויאמר חברונה, וכי כיון דמית שאול ומלכותא אתחזי לדוד, אמאי לא קביל מלכותא מיד על כל ישראל, אלא כלא רזא דחכמתא איהו, בגין דדוד לית ליה לקבלא מלכותא אלא עד דיתחבר באבהן דאינון בחברון, וכדין בהו יקבל מלכותא, ועל דא אתעכב תמן שבע שנין בגין דיקבל מלכותא כדקא יאות, וכלא ברזא דחכמתא, ובגין דיתקן מלכותיה. כגוונא דא אברהם לא עאל בקיומא דקב"ה, עד דעאל לארעא, חמי מה כתיב ויעבור אברם בארץ ויעבור, וילך מבעי ליה, אלא הכא הוא רמז שמא קדישא דאתחתים ביה עלמא, בע"ב אתוון גליפן, דכלהו בשמא דא, כתיב הכא ויעבור, וכתיב התם (שמות לד ו) ויעבור יהו"ה על פניו ויקרא:
בספרא דרבי ייסא סבא, כתיב הכא ויעבור אברם בארץ, וכתיב התם (שם לג יט) אני אעביר כל טובי והוא רמיז לקדושא דארעא, דאתי מאתר עלאה כדקא חזי, עד מקום שכם עד אלון מורה, מסטרא דא (ד"א, ל"ג דלתתא), לסטרא דא כדקא חזי, והכנעני אז בארץ, הא אתמר דעד כדין שלטא חויא בישא דאתלטיא, ואייתי לווטין על עלמא, דכתיב (בראשית ט כד) ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, וכתיב (שם ג יג) ארור אתה מכל הבהמה וגו'. ותמן אתקריב אברהם לגבי קב"ה, מה כתיב וירא יהו"ה אל אברם, הכא אתגלי ליה מה דלא הוה ידע ההוא חילא עמיקא לשלטא על ארעא ובגין כך וירא מה:
סתרי תורה:
(גליון) קב"ה רמיז חכמתא עלאה באברהם וביצחק, אברהם דא נשמתא לנשמתא, ואיהי (ס"א, אב ורם), נשמ"ה דא היא שרה, לוט דא הוא נחש ובת זוגיה דההוא סמא"ל, רו"ח קדישא דא יצחק, נפ"ש קדישא דא רבקה, יצר הרע דא רוח הבהמה, ועל דא אמר שלמה בחכמתיה, (קהלת ג כא) מי יודע רוח בני האדם העולה היא וגו', נפש הבהמית דא נפש מסטרא דיצר הרע. ועל דא אמרו, (נ"א, דההוא) דהאי נשמתא לנשמתא אתערא לגברא ביראה ובחכמתא, נשמתא אתערא לאיניש בבינה הה"ד (איוב כח כח) ויאמר לאדם הן יראת יהו"ה היא חכמה וגו', נשמתא אתערא בתשובה דאתקרי בינה, ואקרי שרה, ורוח הוא הקול ואתקרי דעת, ואתער לאיניש די סליק קליה באורייתא, ואתקרי תורה שבכתב, ונפש השכלית אתער מניה עובדין טבין.