אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / ק
רבי שמעון בר יוחאי

ק

א

זהר:

לאמשכא לון לגבייהו. כגוונא דא מאן דבעי לאתדבקא לעילא ברוח קודשא, דהא בעובדא ובמלין וברעותא דלבא לכוונא, בההיא מלה תלייא מלתא לאמשכא ליה לגביה מעילא לתתא ולאתדבקא בההיא מלה, והוו אמרי כמה דבר נש אתמשך בהאי עלמא, הכי נמי משכין ליה כד נפיק מהאי עלמא, ובמה דאתדבק בהאי עלמא ואתמשך אבתריה, הכי אתדבק בההוא עלמא, אי בקודשא בקודשא, ואי במסאבא במסאבא, אי בקודשא משכין ליה לגבי ההוא סטר ואתדבק ביה לעילא, ואתעביד ממנא שמשא לשמשא קמי קב"ה, בין אינון שאר מלאכין, כמה דהכי אתדבק לעילא וקאים בין אינון קדישין, דכתיב (זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הכי נמי כגוונא דא, אי במסאבא, משכין ליה לגבי ההוא סטר ואתעביד כחד מנייהו לאתדבקא בהו, ואינון אקרון נזקי בני נשא, ובההיא שעתא דנפיק מהאי עלמא, נטלין ליה ושאבין ליה בגיהנם, בההוא אתר דדייני לון לבני מסאבא דסאיבו גרמייהו ורוחייהו, ולבתר אתדבק בהו ואיהו נזקא כחד מאינון נזקי דעלמא. אמינא לון בני קריבא דא למלין דאורייתא, אבל אית לכו לאתרחקא (מגו) מאינון ספרין (אלין), בגין דלא:

מדרש נעלם:

ואי עניינא לפטירת איניש מעלמא היא, נסתור כל פרשתא, או נוקים פרשתא בהאי או בהאי, מהו יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וגומר, ואקחה פת לחם וגומר, וימהר אברהם האהלה אל שרה וגומר, ואל הבקר רץ אברהם וגומר, ויקח חמאה וחלב וגומר, כד אתא רב דימי אמר, לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז בכאן רמז הקרבנות, בטלו הקרבנות לא בטלה התורה, האי דלא אעסק בקרבנות, ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר, דאמר רבי יוחנן, כשפירש הקדוש ברוך הוא הקרבנות, אמר משה, רבונו של עולם תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו, אמר לו, משה, יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר (ויקרא ז לז) זאת התורה לעולה ולמנחה וגו', כלומר זאת התורה בשביל עולה בשביל מנחה בשביל חטאת בשביל אשם. אמר רבי כרוספדאי, האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עניינא דקרבניא ותקרובתא ויכוון בהו, ברית כרותה הוא, דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה, דלא יכלין למעבד ליה אלמלא טיבו, ומאן יוכח, האי פרשתא יוכח, דכיון דאמר והנה שלשה אנשים נצבים עליו, מהו עליו, לעיין בדיניה, כיון:

סתרי תורה:

קדישין. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע (דניאל יב ג), זה"ר זהרא דזהרין בדליקו זהרא זה"ר דאנהיר דאדליק ונציץ לכמה סטרין, זה"ר סליק ונחית, זה"ר נציץ לכל עיבר, זה"ר נגיד ונפיק, זה"ר דלא פסיק לעלמין, זה"ר דעביד תולדין, זה"ר טמיר וגניז נציצו דכל נציצין ושרגין, כלא ביה נפיק וטמיר, סתים וגלי, חזי ולא חזי (זה"ר) ספרא דא מבועא דבירא, נפיק ביממא טמיר בליליא, אשתעשע בפלגות ליליא בתולדין דאפיק, זה"ר דזהיר ואנהיר לכלא, כללא דאורייתא, ודא איהו דאתחזי, וכל גוונין סתימין ביה, ואתקרי בשמא דאדנ"י, תלת גוונין אתחזי לתתא מהאי. תלת גוונין לעילא, מאלין עלאין אתמשך כלא (ס"א, לגבי זהר) (אינון עלאין, זהר) דלא אתחזי, ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה, תליסר אינון ברזא דשמא

 

ב

זהר:

יסטי לבייכו לאלין פולחנין, ולכל אינון סטרין דקאמר הכא, דילמא ח"ו (לא) תסטון מבתר פולחנא דקב"ה, דהא כל ספרים אלין אטעיין לון לבני נשא, בגין דבני קדם חכימין הוו, וירותא דחכמתא דא ירתו מאברהם דיהב לבני פלגשים, דכתיב (בראשית כה ו) ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם, ולבתר אתמשכו בההיא חכמה לכמה סטרין אבל זרעא דיצחק חולקא דיעקב לאו הכי, דכתיב (שם ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דא חולקא קדישא דמהימנותא דאתדבק ביה אברהם, ונפק מההוא עדבא ומההוא סטרא, יעקב מה כתיב ביה, (שם כח יב) והנה יהו"ה נצב עליו, וכתיב (ישעיה מד א) ואתה יעקב עבדי וגו', בגיני כך בעי ליה לבר נש לאתמשכא בתר קב"ה ולאתדבקא ביה תדיר, דכתיב (דברים י כ) ובו תדבק. תא חזי (תהלים כד ג) מי יעלה בהר יהו"ה וגו', ולבתר אהדר ופירש נקי כפים, דלא עביד בידוי טופסא ולא אתתקף בהו במה דלא אצטריך, ותו דלא אסתאב בהו, ולא סאיב בהו לגופא, כאינון דמסאבין גרמייהו בידין לאסתאבא ודא הוא נקי כפים, ובר לבב, כגוונא דא דלא אמשיך רעותיה ולביה לסטרא אחרא, אלא לאתמשכא בתר פולחנא דקב"ה, אשר לא נשא לשוא נפשי, נפשו כתיב נפשי קרי, והא אוקמוה:

מדרש נעלם:

דחמא נשמתא דצדיקיא כך, מה כתיב וימהר אברהם האהלה וגומר, מהו האהלה, בית המדרש, ומהו אומר מהרי שלש סאים, ענין הקרבנות ונשמתא מתכוונת בהו, הה"ד ואל הבקר רץ אברהם, וכדין נייחא להו ולא יכלין לאבאשא ליה. רבי פנחס פתח קרא, דכתיב (במדבר יז יא) והנה החל הנגף בעם, וכתיב ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו', וכתיב ותעצר המגפה, כתיב הכא מהרה, וכתיב התם מהרי שלש סאים, מה להלן קרבן לאשתזבא, אף כאן קרבן לאשתזבא. אמר רבי פנחס, זמנא חדא הוינא אזלי בארחא, וערעית ביה באליהו, אמינא ליה לימא לי מר מלה דמעלי לברייתא, אמר לי קיים גזר קודשא בריך הוא, ועאלו קמיה כל אלין מלאכיא דממנן לאדכרא חובי דבר נש, די בעדנא דידכרון בני אנשא קרבניא דמני משה, ושוי לביה ורעותיה בהו, דכלהו ידכרון ליה לטב, ועוד, בעדנא דיערע מותנא בבני אנשא, קיימא אתגזר, וכרוזא אעבר על כל חילא דשמיא, דאי ייעלון בנוהי בארעא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ויימרון ברעות נפשא ולבא עניינא דקטרת בוסמין דהוו להו לישראל, דיתבטל מותנא מנייהו. אמר רבי יצחק, בא וראה מה כתיב, ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת, אמר לו אהרן למה, אמר כי יצא הקצף מלפני יהו"ה וגו', מה כתיב וירץ אל:

סתרי תורה:

קדישא וגו', רזא דאין סוף יהו"ה אקרי, כד אתחבר זהר תתאה אדנ"י בזהר עלאה יהו"ה אתעביד שמא סתים, דביה ידעי נביאי קשוט, ומסתכלאן לגו זהרא עלאה ודא יאהדונה"י, חיזו טמירין (נ"א, חיוון טמירין), דכתיב (יחזקאל א ד) כעין החשמל מתוך האש:

מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא, תשע נקודין דאורייתא נפקין ומתפלגין באתוון, ואתוון בהו נטלין (מטלטלן), מטלנוי דקיקין ברזי (פלטין) פליגין, אלין תשע שליטין על אתוון. אתוון מנייהו אתפשטו, אשתארו נקודין לאעלאה לון, לא נטלין בר כד אינון נפקין, אלין אינון ברזא דאין סוף, כלהו אתוון (מטללן) מטלנין ברזא דאין סוף, כמה דאינון נטלי לון, הכי נמי נטלי אלין סתימין, אתוון גליין ולא גליין, הני טמירין על מה דשריין. אתוון תשע שמהן, גליפן בעשר, ואינון קדמאה אהיה יו"ד ה"א, אהי"ה

חזרה לראש הדף
Site location tree