אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / קכז
רבי שמעון בר יוחאי

קכז

א

זהר:

ואודע מלין בעלמא. וכל רוח מסאבא בנחש אתדבקו ואתיין לעלמא, ולית מאן דישתזיב מניה בעלמא, דהא איהו אשתכח עם כלא, עד זמנא דזמין קב"ה לאעברא ליה מעלמא, כמה דאתמר, דכתיב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח, ומחה יהו"ה אלהי"ם דמעה מעל כל פנים וגו', וכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו'. רבי יהודה אמר, אברהם ידע בההיא מערתא סימנא ולביה ורעותיה תמן הוה, בגין דמקדמת דנא עאל לתמן, וחמא לאדם וחוה טמירין תמן, ומנא הוה ידע דאינון הוו, אלא חמא דיוקניה ואסתכל, ואתפתח ליה חד פתחא דגנתא דעדן תמן, וההוא דיוקנא דאדם הוה קאים לגביה ותא חזי, כל מאן דאסתכל בדיוקנא דאדם, לא אשתזיב לעלמין ממיתה, בגין דהא בשעתא דבר נש אסתלק מעלמא, חמי ליה לאדם, ובההוא זמנא מית, אבל אברהם אסתכל ביה וחמא דיוקניה ואתקיים, וחמא נהורא דנהיר במערתא, וחד שרגא דליק כדין תאיב אברהם דיוריה בההוא אתר, ולביה ורעותיה הוה תדיר במערתא תא חזי השתא אברהם בחכמתא עבד, בזמנא דתבע קברא לשרה, דהא כד תבע לא תבע למערתא בההוא זמנא, ולא אמר דבעי לאתפרשא מנייהו, אלא אמר תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני, ואי תימא דלא הוה עפרון תמן, תמן הוה, דכתיב ועפרון יושב בתוך בני חת, ואברהם לא אמר ליה בההיא שעתא כלום, אלא מה דאמר לון אמר, כמה דכתיב וידבר אל בני חת וגו', וכי סלקא דעתך דאברהם בעא לאתקברא בינייהו, בין מסאבין, או דתאובתיה הוה עמהון, אלא בחכמה עבד. וילפינן:

מדרש הנעלם:

נגדו, רבי יצחק אומר על שתים אותיות משמו להורות שהוא הכל ואין אחר בלתו:

ואשביעך ביהו"ה אלהי השמים ואלהי הארץ, אמר רב הונא, אי הוינא עמהון דמארי מתניתא, כד גלו רזא דנא, לא איפרשנא מנהון הכי, דהא אנא חזי עמיקין סגיאין בפומייהו, דגלו ולא אתחזיין לכל איניש, תא חזי, שבועת קיימא דא אומי לה נשמתא, דכתיב אשר לא תקח אשה לבני, אמר רבי יצחק מהכא משמע, שהואיל ואתה הולך בשליחות זה, לא תקח אשה לבני, כלומר שלא תקח גוף לבני (ד"א ל"ג לבנייני), ליכנס בגוף אחר בגוף זר, בגוף שאינו ראוי לו, אלא בההוא ממש שהוא שלי, בההוא ממש שיצאתי ממנו, הה"ד כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך. אמר רבי יוסי, מהו ולקחת אשה לבני ליצחק, אמר רבי יצחק, אותו הגוף שנצטער עמי באותו העולם, ולא היה לו הנאה וכסוף בו מפני יראת קונו, אותו הגוף ממש תקח ליצחק עמו בהאי שמחת הצדיקים, ליצחק עמו בשמחת הקדוש ברוך הוא, ליצחק עמו דעכשיו עת שחוק בעולם, הה"ד (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו וגו'. אמר רבי יהודה בר יצחק, תא שמע אין מלאך אחד עושה אלא שליחות אחד בבת אחת, ותניא אמר רבי אבא, מלאך אחד אשר קסת הסופר במתניו, עתיד להרשים כל אחד ואחד על מצחו, ולאחר כן השר הגדול הולך לתקן כל אחד ואחד, ולהעמידו לקבל נשמתו, הה"ד הוא ישלח מלאכי לפניך ולקחת אשה, מאי לפניך, לפני שליחותך. רבי (אלעזר) אליעזר אזל למחמי לרבן יוחנן בן זכאי רביה, וההוא יומא ריש ירחא הוה, כד מטא גביה, א"ל בירא דלסריין, ומליין ליה, והוא נביע מדידיה יתיר, מאי בעא הכא, אמר ליה חייב אדם

 

ב

זהר:

ארח ארעא הכא במה דעבד אברהם, דהא בגין דתאובתיה ורעותיה הוה בההיא מערתא, ואף על גב דהוה תמן, לא בעא למשאל ליה מיד, ההוא רעותא דהוה ליה במערתא, ושאיל בקדמיתא מה דלא אצטריך ליה, לאינון אחרנין ולא לעפרון, כיון דאמרו ליה קמי עפרון, שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו וגו', מה כתיב ועפרון ישב בתוך בני חת, ישב כתיב, משירותא דמלין דאמר אברהם תמן הוה, כדין אמר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר, ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו וגו', ואי תימא בגין יקרא דילי יתיר מנייכו אנא עביד, דלא רעינא בכו, בתוככם, בגין לאתקברא בינייכו, דרעינא בכו, בגין דלא אתפרש מנייכו. רבי אלעזר אמר, בשעתא דעאל אברהם במערתא היך עאל, בגין דהוה רהיט אבתריה דההוא עגלא, דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וגו', וההוא בן בקר ערק עד ההיא מערתא, ועאל אבתריה וחמא מה דחמא. תו בגין דאיהו צלי כל יומא ויומא, והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק ריחין עלאין, וחמא נהורא דנפיק מגו מערתא וצלי תמן, ותמן מליל עמיה קב"ה, ובגין כך בעא ליה, דתאובתיה הוה בההוא אתר תדיר, ואי תימא אי הכי אמאי לא בעא לה עד השתא, בגין דלא ישגחון עליה, הואיל ולא אצטריך ליה, השתא דאצטריך ליה, אמר הא שעתא למתבע ליה. תא חזי אי עפרון הוה חמי במערתא מה דהוה חמי אברהם בה, לא יזבין לה לעלמין, אלא ודאי לא חמא בה ולא כלום, דהא לית מלה אתגלייא אלא למאריה, ובגין כך לאברהם אתגלייא ולא לעפרון, לאברהם אתגלייא, דיליה הוה,:

מדרש הנעלם:

להקביל פני רבו, אמר ליה לאו על כך אמרית, אלא אנא חמי באנפך דמלה חדתא אית גבך, מאינון עמיקים דאת עתיד למתבע. אמר ליה, חמינא האי אור הראשון דמטלנוי עשרה ובעשרה נטיל וברזא דעשרה נהיג לכלא ובאתוותא דעשרה עביד עובדוי. ותאנא עשרה פתקין עשרה מפתחן דבי קצרי בידוי, ופתקין עשרה נטיל בגינתא דעדן, לאתקנא ארעא על גופיהון דצדיקיא אמר ליה, אליעזר ברי, חמית הוית יתיר ממלאכא קדישא, דעלמא בעשרה אתברי בעשרה אתנהיג בעשרה, כרסייא קדישא בעשרה, אורייתא הוא בעשרה, מטלנוי בעשרה, עלמין עלאין בעשרה, וחד עלאה על כלא בריך הוא. ואימא לך מלה, דעתיה דמאריה דמתניתא הוה בהאי, מה כתיב ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך, אמר ליה, רבי זכינא לפסוקא דא, אבל וכל טוב אדניו בידו מהו, אמר ליה הוא שמיה דמאריה, דאזיל גביה לאעלא ליה ולאנהגא (ולאגנא) ליה, אמר דא ודאי הוא, כי (שמות כג כא) שמי בקרבו, תנן אמר רבי אבהו, תא חזי, מאן דידע שמיה על בורייה, ידע דהוא ושמיה חד הוא, קודשא בריך הוא ושמיה חד, דכתיב (זכריה יד ט) יהו"ה אחד וגו', (כלהו) כלומר השם והוא אחד. אמר רבי אבא, אית לאסתכלא בפרשתא דא:

ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, אמר רבי אבא, מחוץ לעיר, דא הוא בי קברי, אל באר המים, דתניא הנקדמים בבתי קברי, אותם שנשאו ונתנו בתורה, דהא תנן כשנכנס אדם לקבר, מאי דשאלו ליה תחילה אי קבע עתים לתורה, דכתיב (ישעיה לג ו) והיה אמונת עתך וגומר, וכשיצא אינו דין (לקיימם) להקימו בתחלה. אמר רבי אבא, לעת ערב, זהו יום ששי שהוא ערב השבת, שאז הזמן לקיימא

חזרה לראש הדף
Site location tree