אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / קלג
רבי שמעון בר יוחאי

קלג

א

יאות, דכתיב (תהלים מב ט) ובלילה שירה עמי, והא אתמר. קם רבי שמעון ואזלו, אזל ההוא בר נש בהדיה עד טבריה, עד דהוו אזלו, אמר רבי שמעון, תא חזי תפלות כנגד תמידין תקנום רבנן דאנשי כנסת הגדולה, בגין דאשכחן תרי, דכתיב (במדבר כח ד) את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, ואינון מתקרבין בהני תרי זמני דיומא, דאינון זמנין לצלותא. אמר ההוא גברא, הא בקדמיתא אבות תקנום להני צלותי, ומה דאתקינו אברהם ויצחק הוא עקרא, ומה דאתקין יעקב דאיהו שבחא דאבהן אמאי איהו רשות ולא עקרא כהני. אמר רבי שמעון, הא אתמר, אבל תא חזי, הני תרי זמני דתרי צלותי, לאו אינון אלא לחברא ליעקב בעדביה כיון דאתחברו דא בדא, אנן לא צריכין יתיר, דכיון דאתיהיבת אתתא בין תרין דרועין, ואתחברת בגופא, לא אצטריך יתיר, ועל דא אנן בעינן לאתערא תרין דרועין בגין דאתיהיבת בינייהו, כיון דאיהו בינייהו, גופא ואתתא מלייהו בלחישו דלא לאדכרא ובגין כך יעקב משמש במרום תנינן, מאי במרום, כמה דאת אמר (תהלים צב ט) ואתה מרום לעולם יהו"ה, וכלא איהו רזא לידעי מדין, אתו רבי אבא וההוא יודאי ונשקו ידוי, אמר רבי אבא, עד יומא דין לא קאימנא במלה דא בר השתא, זכאה חולקי דזכינא למשמע ליה:

ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, אמר רבי יוסי, האי קרא קשיא, האהלה, לאהל שרה אמו מבעי ליה, מאי האהלה, דאתהדרת תמן שכינתא, בגין דכל זמנא דשרה קיימא בעלמא שכינתא לא אעדי מינה, ושרגא הוה דליקת מערב שבת לערב שבת, והוה נהיר כל אינון יומי דשבתא, בתר דמיתת כבתה ההיא שרגא, כיון דאתת רבקה אהדרת שכינתא ושרגא אדליקת, שרה אמו, דדמיא לשרה בכל עובדהא. רבי יהודה אמר, כמה דדיוקניה דיצחק הוה כדיוקניה דאברהם, וכל מאן דחמי ליצחק אמר דא אברהם, וודאי אברהם הוליד את יצחק, הכי נמי רבקה דיוקנה ממש הות דיוקנא דשרה, ובגין כך שרה אמו ודאי. אמר רבי אלעזר, בכלא הכי הוא, אבל תא חזי רזא איהו, דאע"ג דשרה מיתת, דיוקנה לא אעדי מן ביתא, ולא אתחזי תמן מיומא דמיתת עד דאתת רבקה, כיון דעאלת רבקה אתחזאת דיוקנא דשרה, דכתיב ויביאה יצחק האהלה וגו', מיד שרה אמו אתחזיאת תמן, ולא הוה חמי לה בר יצחק בלחודוי כד אעיל תמן, ועל דא וינחם יצחק אחרי אמו, (ס"א מאי אחרי אמו אחרי) דאמו אתחזיאת ואזדמנא בביתא, ועל דא לא כתיב אחרי מיתת אמו, אלא אחרי אמו. רבי שמעון אמר, מאי שנא דכתיב ביה ביצחק, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, כיון דאמר ותהי לו לאשה, לא ידענא דהוא רחים לה, דהא כל בני עלמא רחמי לנשייהו, מאי שנא ביצחק דכתיב ביה ויאהבה, אלא ודאי אתערותא דרחימו דדכורא לגבי אתתא לאו איהו אלא שמאלא, דכתיב (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי, וחשך ולילה כחד אינון, ושמאלא אתער רחימו תדיר לגבי נוקבא ואחיד בה, ועל דא אע"ג דאברהם (ס"א הוה) רחים לה לשרה, לא כתיב ביה ויאהבה, אלא ביצחק, ואי תימא ויאהב יעקב את רחל, סטרא דיצחק דהוה ביה קעביד ליה. תא חזי אברהם כד חמא לשרה (ס"א לרבקה) הוה מחבק לה ולא יתיר, אבל יצחק דאיהו בעלה אחיד בה, ושוי דרועיה תחות רישה, דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, לבתר אתא יעקב ושמש ערסא, ואוליד תריסר שבטין כלא כדקא יאות ותא חזי אבהן כלהו ברזא חדא

 

ב

אזלו, וכלהו שמשו בארבע נשין כל חד מנייהו, אברהם בארבע, שרה והגר ותרי פלגשים, דכתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם, פלגשים תרי, הא ארבע, יצחק ברזא דארבע דסטירו דרבקה, דכתיב ויקח את רבקה חד, ותהי לו לאשה תרי, ויאהבה תלת, וינחם יצחק אחרי אמו הא ארבע, לקבל דא הוו ליעקב ד' נשין, וכלא ברזא חדא. רבי חייא אמר, אברהם ויצחק שמשו כל חד באתתא חדא ברזא דקודשא, אברהם בשרה, יצחק ברבקה, ולקבל תרווייהו הוי ארבע נשין ליעקב בתרין חולקין, רבי שמעון אמר, סליקו מלין לאתרייהו, דהא כלא ברזא קדישא אתעבד, וכלא ברזא חדא:

ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, קטורה דא היא הגר, דהא תנינן בתר דאתפרשא הגר מניה דאברהם וטעת בתר גלולי דאבוה, לבתר אתקשרא בעובדין דכשרן, ובגין כך אשתני שמה ואקרי קטורה בעובדין דכשרן, ושדר אברהם ונסבה ליה לאנתו, מכאן דשנוי שמא מכפר חובין ועל דא אשתני שמה. ויוסף אברהם, מאי ויוסף, אי תימא דעל שרה איהו דאוסיף, לאו הכי, אלא ביומהא דשרה אזדווג בהדה זמנא חדא, ולבתר תריך לה על עסקי דישמעאל, ולבתר ויוסף כמלקדמין זמנא אחרא על מה דנסיב לה בקדמיתא, וכפום דשני עובדהא הכי נמי שני שמה. תא חזי דאמר רבי אלעזר, ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דאתגליא דיוקנא דשרה, ויצחק אתנחם אחרי דאתגליא אמו, ודיוקנהא הוה חמי כל יומא, ואברהם אע"ג דאינסיב, לא עאל בההוא ביתא, ולא אעיל לה להאי אתתא תמן, בגין דשפחה לא תירש גבירתה, ובאהל דשרה לא אתחזי אתתא אחרא אלא רבקה, ואברהם אע"ג דהוה ידע דדיוקנא דשרה אתגליא תמן, שבקיה ליצחק ההוא אהל, למחמי דיוקנא דאמיה כל יומא, יצחק ולא אברהם, הדא הוא דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, את כל אשר לו דייקא, דא ההוא דיוקנא דשרה בההוא משכנא. דבר אחר, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, רזא דמהימנותא עלאה לאתדבקא יצחק בדרגא דחולקיה כדקא יאות, תא חזי הכא אתכליל (ס"א מיא באשא) אשא במיא, ודאי אשא נטיל מיא, משמע ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דא מיא דאתכליל באשא, ובקדמיתא אתכליל כחדא אשא במיא, אימתי בשעתא דעקד ליה ליצחק למעבד ביה דינא, כדין אתכליל אשא במיא, והשתא אתכלילו מיא באשא, למהוי כלא רזא דמהימנותא עלאה:

ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, מאי מתנות, אלין סטרי דרגין תתאין דאינון שמהן דסטרי רוח מסאבא, בגין לאשלמא דרגין, ואסתלק יצחק על כלא במהימנותא עלאה כדקא חזי, בני הפלגשים, אלין הוו בני קטורה, פלגש בקדמיתא ופלגש השתא, רבי חייא אמר, פלגשים ממש. וישלחם מעל יצחק בנו, דלא לשלטאה לגביה דיצחק, בעודנו חי, בעוד דהוה אברהם חי וקיים בעלמא, דלא יקטרגון ליה לבתר ובגין דיתתקן יצחק בסטר דינא קשיא עלאה, לאתתקפא על כלהו, וכלהו אתכפיין קמיה. קדמה אל ארץ קדם, בגין דתמן אינון סטרי חרשי מסאבי, תא חזי כתיב (מ"א ה י) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, אלין אינון דהוו מבני (אינון) בני פלגשים דאברהם, והא אוקימנא, דהא באינון הררי קדם אינון דאולפין חרשין לבני נשא, ומההיא ארץ קדם נפקו לבן ובעור ובלעם בנו, וכלהו חרשי והא אוקמוה. רבי חזקיה פתח ואמר, (ישעיה מב כד) מי נתן למשיסה יעקב

חזרה לראש הדף
Site location tree