קנג
א
נהורין מהכא אינון, וכל ברכאן, וטלי נדבאן, וכל רחימו דרחימותא, כלא מסטרא דא רזא דדרום. מסטרא דצפון מתפשטי דרגין, עד דמטא לתתא, קסטופא דדהבא, מסטרא מסאבא לכלוכא דמסאב, ואחיד להאי לעילא, ואחיד להאי לתתא, והכא מזדווגי דכר ונוקבא כחדא, ואינון רוכב נחש, רזא דדכר ונוקבא, ורזא דא עזאז"ל. ומהכא מתפרשין דרגין, ונפקין כמה סטרין לעלמא, דמתפשטין מהכא ושלטין על עלמא, וכלהו סטרי מסאבא, ורברבין ממנן גו עלמא. תא חזי, עשו כד נפק לעלמא, כוליה סומקא כורדא, בשערא כגוונא דשעיר, ומתמן אלופין ממנן תריסין (ס"א תריסר) דשלטין בעלמא והא אוקמוה. תא חזי, אשרי שומרי משפט, דנטרי מהימנותא דקב"ה, בגין דקב"ה איהו משפט, ובעי ליה לבר נש לנטרא דלא יסטי לארחא אחרא, אלא דיהא נטיר משפט, בגין דקב"ה איהו משפט דכל ארחוי משפט. עושה צדקה בכל עת, וכי בכל עת יכיל בר נש למעבד צדקה, אלא מאן דישתדל בארחוי דאורייתא, ועביד צדקה עם אינון דאצטריכו לה, דכל מאן דעביד צדקה עם מסכנא, אסגי ההיא צדקה לעילא ותתא. תא חזי, מאן דאשתדל בצדקה, ההיא צדקה דעביד סליק לעילא, ומטא לעילא לההוא אתרא דיעקב דאיהו רתיכא עלאה, ואמשיך ברכאן לההוא אתר ממבועא דכל מבועין, ומההיא צדקה אמשיך וארבי ברכאן לכל אינון תתאי, ולכל רתיכין ולכל חילין, וכלהו אתברכאן, ואתוספן נהורין כדקא יאות, בגין דכלהו אקרו עת, ודא הוא דכתיב עושה צדקה בכל עת. תא חזי, בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, אינון הוו משכי ברכאן מלעילא לתתא, וכד נפקו ישראל מארעא קדישא, עאלו תחות רשו אחרא, וברכאן אתמנעו מעלמא, תא חזי יעקב הוה תחות רשו קדישא, כיון דנפק מארעא, עאל ברשו אחרא, ועד לא עאל תחות רשו אחרא, אתגלי עליה קב"ה בחלמא, וחמא כל מה דחמא, ואזלו עמיה מלאכין קדישין, עד דיתיב על בירא, וכיון דיתיב על בירא, סליקו מייא לגביה, וכן הוה משה, דמתמן אזדמנת ליה אתתיה, רזא דמלה, בירא לא סלקא אלא כד חמא קשרא דיליה לאתחברא בהדיה. ואמר רבי אבא, כל הני קראי קשיין אהדדי, בקדמיתא כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ולבן בחרן הוה יתיב, אמאי נטיל מתמן, דכתיב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, ומנלן דבחרן הוה דיוריה דלבן, דכתיב ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו, ויאמר הידעתם את לבן בן נחור, ויאמרו ידענו, משמע דדיוריה דלבן בחרן הוה, אלא יעקב אמר, אנא בעינא למיעל בשכינתא בגין דבעינא לאזדווגא, אבא כד אתנסיב ושדר לעבדא אשכח עינא דמיא, וכדין אזדמנת ליה לאבא אתתא, והא באתר דא לא אשכחנא לא עינא ולא בירא ולא מיא, ומיד וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, ותמן אזדמנת ליה בירא כדקאמרן, ואזדמנת ליה אתתיה רבי אלעזר אמר, חרן תמן הוה ודאי, והאי בירא בחקלא הוה, דאי לאו הכי אמאי כתיב ותרץ ותגד לאביה, אלא בגין דהוה סמיך למתא. ואמר רבי אלעזר, יעקב דאזדמנת ליה על בירא אתתא, אמאי לא אזדמנת ליה לאה, דהא קיימא ליה ליעקב כל אינון שבטין, אלא לאה לא בעא קודשא בריך הוא לזווגא ליה ליעקב באתגליא, דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה, דהא קודם לכן לא אתגליא מלה, ותו בגין לאמשכא עינא ולבא דיעקב בשפירו דרחל, למעבד דיוריה תמן, ובגינה:
ב
אזדווגת ליה לאה ואוקימת כל אינון שבטין. במה ידע יעקב מאן היא רחל, אלא דאינון רעיין אמרו ליה, דכתיב והנה רחל בתו באה עם הצאן. תא חזי מה כתיב, ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, וכי מה דעתיה דיעקב דלא קאמר עשר ירחין או שתא חדא, אלא שבע שנים אמאי, אלא יעקב בחכמתא עבד, בגין דלא יימרון דבגין תיאובתא דשפירו דרחל עבד, אלא בגין חכמתא. דסיהרא בת שבע שנין היא, וכלהו שבע שנין עלאין שרו עליה דיעקב עד לא נסיב לה לרחל, למיתב גבה כדקא יאות, דהא יעקב נטל כלהו בקדמיתא, ולבתר אתא לגבה, בגין לאשתכחא איהו שמים ואיהי ארץ. ורזא דמלה, ויהיו בעיניו כימים אחדים, מאי כימים אחדים, אלא כלהו שבע שנין שקיל לון בעינוי כאינון עלאין, דאינון אחדין דלא מתפרשאן, וכלהו חד דמתקשרן דא בדא, באהבתו אותה, לאשתכחא כגוונא עלאה. תא חזי דאפילו לבן רמז ליה באינון שבע, ולא ידע מאי קאמר, דפתח ואמר טוב, דכתיב טוב תתי וגו'. אמר רבי אבא, הכי הוא ודאי, פלח שבע שנין לאזדווגא בשמטה, אמר רבי אלעזר, תא חזי בכל אתר יובלא סתים דלא אתגליא, ושמטה אתגליא. תא חזי בשעתא דיעקב פלח שבע שנין קדמאין, נפקא קלא ואמר, יעקב, מן העולם ועד העולם כתיב (תהלים קו מח), עולם סתים דלעילא יובלא, מתמן שירותא, דאלין דאינון סתימין דלא אתגליא לון מן יובלא אינון, בגין כך אסתימו מיעקב, דלא ידע, דחשב דהא מן שמטה אינון, ובגין דיעבד שירותא מעולם דלעילא, אתכסיין מניה, בגין דיובלא איהו סתים, ולבתר דעברו שני יובלא דאתכסייא, עבד שני שמטה דאתגליין, ואתעטר בתרין עלמין ואחיד לון. תא חזי לאה אולידת שית בנין וברתא חדא, והכי אתחזי, דהא שית סטרין קיימין עלה, ואלין שית וברתא חדא ברזא עלאה נפקא. רחל אולידת תרין צדיקים והכי אתחזי, הא שמטה דבין תרי צדיקי יתבא לעלמין, דכתיב (תהלים לז כט) צדיקים ירשו ארץ, צדיק לעילא וצדיק לתתא, צדיק לעילא, מניה נגדן מיין עלאין, צדיק לתתא, מניה נבעא נוקבא מיא לגבי דכורא בתיאובתא שלים, צדיק מסטרא דא וצדיק מסטרא דא, כמה דדכורא לעילא יתיב בין תרי נוקבי, הכי נמי נוקבא לתתא יתבא בין תרי צדיקי, ועל דא יוסף ובנימין תרין צדיקין נינהו, יוסף זכה למהוי צדיק לעילא, בגין דנטר את קיימא, בנימין איהו צדיק לתתא, לאתעטרא שמטה בין תרי צדיקי, יוסף הצדיק ובנימין הצדיק. וכי בנימין צדיק הוה, אין, דכל יומוי לא חטא בהאי את קיימא, ואף על גב דלא אזדמן ליה עובדא כיוסף, אי הכי אמאי אקרי צדיק, אלא כל יומוי דיעקב הוה באבלא דיוסף, לא שמש ערסיה, ואי תימא דכד אתנטיל יוסף מיעקב רביא הוה ולא נסיב, ואת אמרת דלא שמש ערסיה, אלא אע"ג דאזדווג לבתר, לא בעא לשמשא ערסיה. ואנן הכי תנן, בשעה דשאיל יוסף לבנימין, אמר ליה אית לך אינתו, א"ל אין, א"ל אית לך בנין, א"ל אין, והיך אקרון, א"ל על שום אחי וכו', (נ"א א"ל אית לך בנין, א"ל זמינין לי, א"ל ואיך יתקרון לך, א"ל ע"ש אחי וגו') גרא ונעמן וגו' דכתיב ובני בנימן בלע ובכר וגו', ואת אמרת דלא שמש, (ס"א אלא בההיא שעתא), א"ל אין, דהא בההיא שעתא לא הוו ליה, (נ"א לבתר דיצא מבית האסורין הוו ליה), ואי תימא ובני בנימין בלע ובכר, כד עאלו למצרים הכי הוא ודאי, דכל זמנא דאתאבל יעקב על יוסף לא שמש ערסיה ואוליד בנין, ואמר בנימין, הא יוסף אחי את קיימא דאבא הוה, דהא ברית סיומא דגופא איהו, כיון דאיהו אתאביד, אנא אהא נטיר: