קע | חלק א | ספר הזוהר בארמית | רבי שמעון בר יוחאי | כתבי מקובלים נוספים | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / קע
רבי שמעון בר יוחאי

קע

א

דלא לקיימא גופא מיתא בלא רוחא על ארעא בליליא, בגין כך ההוא רשע דבלעם הוה אזיל יחידאי כהאי נחש כמה דאוקמוה:

ויאבק איש עמו, מאי ויאבק (גליון, דאמר רבי יהושע בן לוי, מלמד דסליקו אבק ברגליהון עד כורסי יקרא, כתיב הכא בהאבקו עמו, וכתיב (נחום א ג) אבק רגליו, וההוא מלאך שרו של עשו היה, ואיהו סמאל, בגין כך דינו הוא שיעלה אבק דרגליו עד כסא הכבוד, שהוא מקום המשפט), רבי שמעון אמר, מן אבק, אבק טפל לעפר, מה בין עפר לאבק, דא אבק דאשתאר מן נורא ולא עבד איבין (בעלמא) לעלמין, עפר דכל איבין נפקי מניה, ואיהו כללא בעילא ותתא. אמר רבי יהודה, אי הכי מאי (ש"א ב ח) מקים מעפר דל, א"ל כמשמעו, אבל בהאי גוונא, מקים מעפר דל, בגין דלית ליה מגרמיה כלום, ומההוא עפרא נפק דל דלית ליה כלום, ומההוא עפר כל איבין וכל טיבו דעלמא נפקי מניה, וביה אתעבידו כל עובדין דעלמא, כמה דכתיב (קהלת ג כ) הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, ותנינן, הכל היה מן העפר, ואפילו גלגל חמה, אבל אבק לא עביד פירין ואיבין (לעלמא) לעלמין, ובגין כך ויאבק איש, דאתיא בההוא אבק ורכיב עליה, בגין לקטרגא ליה ליעקב. עד עלות השחר, דאתעבר שולטנותיה ואתחלף, וכך הוא לזמנא דאתי, בגין דגלותא השתא כליליא דמיא, ואיהו ליליא, ושלטא ההוא אבק על ישראל, ואינון שכיבי לעפרא (אוחרא), עד דיסתלק נהורא ויתנהר יממא, וכדין ישלטון ישראל, ולהון יתיהיב מלכותא דאינון קדישי עליונין, כמה דאת אמר (דניאל ז כז) ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא, יהיבת לעם קדישי עליונין, מלכותיה מלכות עלם, וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון:

ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, רבי יהודה פתח ואמר, (שה"ש ג ו) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות, האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל מי זאת הנשקפה, אלין אינון ישראל, בזמנא דקב"ה יוקים לון ויפיק מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא (דהיא) דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מיניה, עד דקב"ה יפתח לון תרעין עלאין פתיחן לארבע רוחי עלמא, וכן כל מה דעביד קב"ה לישראל ולצדיקייא די בהו, הכי כלהו ולאו בזמנא חדא. לבר נש דאתיהיב בחשוכא, ודיוריה הוה בחשוכא תדיר, כד יבעון לאנהרא ליה בעיין לאפתחא ליה נהורא זעירתא כעינא דמחטא, ולבתר רב מניה, וכדין בכל זמנא, עד דינהרון ליה כל נהורא כדקא יאות, כך אינון ישראל כמה דאת אמר (שמות כג ל) מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וגו', וכן למאן דאתי אסוותא, לאו איהו בשעתא חדא, אלא זעיר עד דיתתקף. אבל לעשו לאו הכי, אלא בזמנא חדא נהיר ליה, ואתאביד מניה זעיר זעיר, (ולזמנא דאתי לאומות עעכו"ם (ישעיה מב יג) יהו"ה כגבור יצא וגו'), עד דיתתקפון ישראל, וישיצון (וישבון) ליה מכלא, מעלמא דין ומעלמא דאתי, ובגין דנהיר בשעתא חדא, הוה ליה שציאו מכלא, אבל ישראל נהורא דלהון זעיר זעיר, עד דיתתקפון וינהיר לון קב"ה לעלמין, וכלא שאלי לון ואמרי מי זאת הנשקפה כמו שחר, איהו קדרותא דצפרא, ודא איהו נהורא דקיק, ולבתר יפה כלבנה, בגין דסיהרא נהורא דילה נהיר יתיר משחר, ולבתר ברה כחמה, בגין דנהוריה תקיף ונהיר יתיר מסיהרא, ולבתר איומה כנדגלות, תקיפא בנהורא תקיף כדקא יאות. תא חזי, בעוד דאתחשך יממא ואתכסיא נהורא ואתי צפרא, יתנהר בקדמיתא זעיר זעיר, עד דיתרבי נהורא כדקא יאות, דהא כיון דקב"ה יתער לאנהרא לה לכנסת ישראל, יתנהיר בקדמיתא כמו שחר דאיהי אוכמא, ולבתר יפה כלבנה, ולבתר ברה כחמה, ולבתר איומה כנדגלות כמה דאתמר.

 

ב

ותא חזי כיון דאסתליק צפרא, דהא לא כתיב כי בא השחר, אלא כי עלה, דהא בזמנא כי בא השחר כדין אתתקף ההוא ממנא ואכיש ליה ליעקב, בגין דההוא ממנא אכיש ליעקב למיהב תקיפו לאתתקפא לעשו, וכד סליק ההוא אוכמא דשחר ואתחזי, אתא נהורא ואתתקף יעקב, דהא כדין מטא זמניה לאתנהרא. מה כתיב ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו, ויזרח לו השמש, דהא כדין זמנא לאתנהרא, והוא צולע על ירכו, כדין איהו רמז, דהא בעוד דישראל בגלותא וסבלין כאבין וצערין וכמה בישין, כד אתנהיר לון יממא וייתי לון נייחא, כדין יסתכלון ויכאבון בגרמייהו מכמה בישין וצערין דסבלו, ויתמהו עלייהו, בגין כך ויזרח לו השמש, דההוא זמנא דנייחא, וכדין והוא צולע על ירכו, אתכאב וצעיר גרמיה על מה דעבר, ואיהו כד אסתלק קדרותא דשחרא, כדין אתתקף ואתאחיד ביה, דכד אתחלש חיליה, דלית ליה שולטנותא אלא בליליא, ויעקב שלטנותיה ביממא, ועל דא אמר ויאמר שלחני כי עלה השחר, דהא אנא ברשותך קאימנא, והא אתמר ואוקמוה. (על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו', כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, דאפילו בהנאה אסיר, ואפילו ליהביה לכלבא, ואמאי אקרי גיד הנשה, כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא מפולחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, וכיון דאתדבק עם יעקב, לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עליה דיעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב, וכלהו הוו תקיפין, ולא הוה בהון חולשא, מה עבד ויגע בכף ירכו בגיד הנשה, בזיניה, ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא, ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כמה דאמרו חברייא בשייפין דבר נש דרמיז לעילא, אי טב טב, ואי ביש ביש, ובגין כך כל שייפא מתקיף שייפא, ודאי גיד הנשה מתקיף ליצר הרע דהוא זיניה, ובני ישראל לא יאכלו ליה, דלאו אינון מסטריה ומזיניה, אבל עמין עע"ז יאכלו ליה, דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון דאיהו סמא"ל, בגין לתקפא לבהון. בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין, לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון, ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון, דאיהו לקבל סמא"ל, דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין (נ"א יומין), ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א"ת לאסגאה תשעה באב, דלא אכלין ביה ולא שתין, ובגין כך חזא קב"ה כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב. ויאבק איש עמו, בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב, ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב, וביומי שתא אשכח יום תשעה באב, דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא, ואתחרב בי מקדשא, וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה). רבי חייא אמר אלמלא לא אתחלש חילא (נ"א דאתר) דא דיעקב, אתקיים יעקב לגביה, ואתבר חילא דעשו לעילא ותתא. רבי שמעון פתח ואמר, (יחזקאל א כח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד יהו"ה, ואראה ואפול על פני וגו', האי קרא אתמר, אבל תא חזי, דהא כתיב (דברים לד י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, מה בין משה לשאר נביאי עלמא, משה אסתכל באספקלריאה דנהרא, שאר נביאי לא הוו מסתכלי אלא באספקלריאה

חזרה לראש הדף
Site location tree