אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק א / קעו
רבי שמעון בר יוחאי

קעו

א

דאתכליל בהאי גוונא, ואף על גב דאהדרו גרמין בההיא שעתא כמה דהוה, קב"ה בעא לאחזאה לכל עלמא דאיהו זמין לאחייא מתייא, (מה כתיב (ישעיה כו יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון, על דא ההוא רוחא דזמין לנחתא בהו בצדיקיא), (נ"א, ועל דא ההוא רוחא דזמין לנחתא בהו בצדיקיא, מה כתיב מארבע רוחות בואי הרוח, רוחא דאתכלילת בארבע), בגין דקב"ה זמין לקיימא להו קיומא שלים בעלמא כדקא יאות, ואינון דאשתדלו באורייתא בהאי עלמא, היא קיימא עליה דבר נש, ואתעבידת סניגוריא קמי דקב"ה. רבי שמעון אמר כל אינון מלין דאורייתא, וכל ההיא אורייתא דאשתדל בה בר נש בהאי עלמא, אינון מלין וההיא אורייתא קיימא קמי קב"ה ואמרת קמיה, והיא ארימת קלין ולא אשתככת, ולההוא זמנא איהי תשיח ותימא כפום דאתדבק בר נש ואשתדל בהאי עלמא, ועל דא אינון יקומון בקיומא שלים לחיי עלמא כדקאמרן, ובגין כך (הושע יד י) כי ישרים דרכי יהו"ה וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. רבי חייא פתח ואמר, (ש"א ב כב) ועלי זקן מאד, ושמע את אשר יעשון בניו לכל ישראל, ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד, וכי סלקא דעתך דכהני יהו"ה דיעבדון עבידתא דא, והא מקדמת דנא אתמר ופרישת אורייתא ההוא חובא דלהון, דכתיב (שם יז) כי נאצו האנשים את מנחת יהו"ה, וכתיב (שם יג) ומשפט הכהנים את העם כל איש זובח וגו', וכתיב (שם טו) גם בטרם יקטירון את החלב, ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח, תנה בשר לצלות לכהן וגו', וכתיב (שם טז) ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה, ועל דא (שם יז) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד וגו', וכל דא לא הוו נטלין אלא מאינון חולקין דהוו להו לכהני למיכל מניה, ועל דהוה קליל קרבנא בעינייהו אתענשו, והכא אמר את אשר ישכבון את הנשים הצובאות. אלא ח"ו דהוו עבדי עבירה דא, כל שכן באתרא קדישא ההוא, דלא יקומון כל ישראל ויקטלון להון, אלא בגין דהוו מעכבי לון לאעלא למקדשא, ומחאן בידיהון דלא לאעלא למצלי צלותא עד דקורבניא אתעבידו, בגין דאינון לא מייתין קרבנין למיטל חולקא מנייהו, ובגין כך מעכבין לון, ובגין כך אינון נשין הוו בעאן מנייהו לאעלא תמן, ועל דא כתיב את אשר ישכבון את הנשים, דמעכבי לון כדקאמרן. כגוונא דא, וישכב את בלהה, חס ושלום דאיהו שכב עמה, אלא בגין דעכב לה לשמשא באבוי שמושא דמצוה, ודא הוא בלבולא דערסא, ועבד לקביל שכינתא עבידתא דא, דבכל אתר דשמושא דמצוה אשתכח, שכינתא שריא על ההוא אתר ואשתכח תמן, ומאן דגרים לעכבא שמושא דמצוה, גרים דיסתלק שכינתא מעלמא, ועל דא כתיב (בראשית מט ד) כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה, ובגין דא כתיב וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל, ויהיו בני יעקב שנים עשר, כלהו הוו במניינא, ולא גרע מזכותא דלהון כלום. רבי אלעזר אמר, מאי טעמא בקדמיתא ישראל, ולבתר יעקב, דכתיב וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, אלא כד אתא ראובן ובלבל ההוא ערסא, אמר ומה, תריסר שבטין הוו ליה לאבא לקיימא בעלמא ולא יתיר, והשתא בעי לאולדא בנין, דילמא אנן פגימין דאיהו בעי לאולדא אחרנין כמלקדמין, מיד בלבל ההוא ערסא, ואתעכב ההוא שמושא, כאילו עבד קלנא לגבי שכינתא דשריא על ההוא ערסא. ועל דא כתיב וישמע ישראל, דהא בשמא דא אסתלק גו תריסר דאתכסיין, דאינון תריסר נהרי אפרסמונא דכיא, ויהיו בני יעקב שנים עשר, אלין תריסר שבטין דשכינתא אתתקנת בהו, ומאן אינון, אלין דאורייתא אהדרת ועביד לון חושבנא

 

ב

כמלקדמין, כלהו קדישין כלהו אתחזיין לגבי שכינתא, לאסתכלא בקדושה דמאריהון, דאילו עבד ההוא עובדא, לא ייתי ראובן במניינא, ועם כל דא אתענש, דאתנטיל בכורתיה מניה, ואתיהיב ליוסף, כמה דאת אמר (דה"א ה א) ובני ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. תא חזי (דניאל ב כ) להוא שמיה דאלהא מברך מן עלמא ועד עלמא, (שם ד לד) די כל מעבדוהי קשוט, וארחתיה דין, וכל מה דאיהו עביד כלא איהו בחכמתא עלאה, תא חזי כמה גרים עובדא דבר נש, דהא כל מאי (מאן) דאיהו עביד, כלא אתרשים וקיימא קמי דקב"ה, דהא יעקב בשעתא דעאל לגבה דלאה, כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל, דחשיב דרחל איהי, ומההוא שמושא וטפה קדמאה, ומההוא רעותא אתעברת לאה ואוקמוה, דהא אלמלא דיעקב לא ידע, לא יסתליק ראובן בחושבנא, ועל דא לא אסתלק בשמא ידיעא, אלא שמיה סתם ראובן, ועם כל דא אהדר עובדא לאתריה, כמה דההוא רעותא קדמאה אתעבידת ברחל, ההוא רעותא אתהדרת בה, דהא בכורתיה אהדרת ליוסף בוכרא דרחל, אתר דרעותא הות ברחל, וכלא סליק באתריה, בגין דכל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו. רבי חזקיה אשכחיה יומא חד לרבי יוסי, דהוה משתמיט ספסינא גו קטרי דנורא, והוה סליק קטורא דתתנא לעילא, א"ל אילו קטורא דתננא דקרבנא דהוה סליק על גבי מדבחא, הוה סליק תדיר כי האי גוונא, לא שריא רוגזא בעלמא, וישראל לא אתגלו מעל ארעא. פתח רבי יוסי ואמר, (שיר ג ו) מי זאת עולה מן המדבר, כתמרות עשן מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל, מי זאת עולה, תא חזי בזמנא דהוו אזלי במדברא, שכינתא אזלא קמייהו ואינהו הוו אזלי אבתרה, דכתיב (שמות יג כא) ויהו"ה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם וגו', ובגין כך כתיב (ירמיה ב ב) כה אמר יהו"ה זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר וגו', ושכינתא הוה אזלא וכלהו ענני יקר בהדה, וכד הוה שכינתא נטלא, הוו נטלין, כמה דכתיב (במדבר ט יז) ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו', וכד איהי סלקא, ההוא עננא סלקא עד לעילא, וכל בני עלמא חמאן, ושאלי ואמרי, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן, ההוא עננא דשכינתא אתחזיא עשן. מאי טעמא איהי עשן, בגין דנורא דאדליק אברהם, ויצחק בריה הוה אחיד בה, ולא אעדי מינה, וכד אתאחדת ההוא נורא בגווה, הוה סליק עננא (נ"א תננא). ועם כל דא, מקטרת מר ולבונה, מאי מקטרת, מתקטרא בתרין סטרין אחרנין, עננא דאברהם לימינא, עננא דיצחק לשמאלא, מכל אבקת רוכל דא יעקב. דבר אחר דא יוסף הצדיק, בגין דארונא דיוסף הוה אזיל לגביה, אמאי רוכל, בגין דהוה רכיל לאחוי לגביה דאבוי. דבר אחר אמאי רוכל, אלא מה חנוני דא, קטירי דקוסטרי ואבקי דפולמי כלהו בידיה, הכי נמי יוסף איהו קיומא דאורייתא, בגין דאיהו קיים לה, בגין דכל פקודי אורייתא מתקשרן בנטירו דברית קדישא, ועל דא שכינתא מתקטרא באברהם יצחק. ויעקב ויוסף כחדא אינון, ודיוקנא חדא להו, הדא דכתיב (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, ובגין כך מכל אבקת רוכל, בגין דמאתר דנהרא דנגיד ונפיק אשתקייא כלא, ונהירו כל אנפין. ותא חזי כד הוו ישראל בארעא והוו מקריבין קרבנין, כלהו הוו מתקרבין לגבי קב"ה כדקא יאות, וכד קרבנא אתעביד, ותננא סליק בארח מישר, כדין הוו ידעי דתננא דמדבחא אדליק

 

חזרה לראש הדף
Site location tree