האדם מגיע בסוף התפתחותו בעולם הזה לשאלה "מהו הטעם בחיי?", מפני שהוא לא יכול למלא את עצמו, עם כל מה שעומד לרשותו בעולם הזה. היינו, הוא מגלה שלא יכול להיות מילוי לכלי האגואיסטי שלו, אבל בלי לדעת למה בדיוק. ומי שאחר כך בא ללימוד חוכמת הקבלה, הוא לומד שחוסר מילוי בכלי אגואיסטי נובע מזה, שתענוג וכלי נמצאים בשינוי צורה, ואפילו בהפכיות הצורה.
הבורא, שמעלה את האגו של האדם, מחייב אותו לחפש כל הזמן מילויים חדשים ואחרים, בכך שמעורר באדם רשימות, והאדם רץ ממילוי למילוי. עד שלאחר גלגולים רבים, האדם מתחרט על הכל, ומגיע לשאלה "מהו הטעם בחיי?", שלא מוצא עליה תשובה, ומתחיל לראות שהתשובה נמצאת מעבר למציאות של עולמו.
ואז הבורא מביא אותו למקום, שבו האדם יכול למצוא את התשובה ולפתור את החידה, על ידי השתייכות לקבוצה ולימוד מספר נכון, עם מדריך נכון. וכך מציב אותו בפני אפשרות לבחור בהתפתחות רוחנית בדרך ישירה לפי שיטה עם הדרכה נכונה. ואם האדם משקיע כוחות להישמע למה שהבורא מציב בפניו, ומשתמש נכון באותו כיוון, אז הוא מתקדם ומזרז את הזמנים, עד שבא למציאות הרוחנית.
התקדמות באה על ידי המאור המחזיר למוטב. האור הזה בא ומשנה את תכונות האדם. ובכך האדם מגיע ליישום של מחשבת הבריאה על עצמו. אבל כדי לתקן את הכלים שלו, שרצון לקבל יהפוך להיות כמשפיע, היינו, לקבל על מנת להשפיע, צריכים להקדים לו תיקון הנקרא "אמונה", תיקון לתכונת ההשפעה, שעל האדם לרכוש אותו.
ואם תכונת ההשפעה הזאת נמצאת באדם, אז לפי גודל האמונה שלו, גודל תכונת ההשפעה שבו, תכונת הבינה שהאדם קונה, הוא יכול לתקן את הרצון שלו שיהיה בעל מנת להשפיע. וקודם צריך להיות בידו העל מנת להשפיע הזה.
קניית תכונת האמונה, המעבר מהרצון האגואיסטי לתכונת האמונה, היינו, להשפעה, לאלטרואיזם, נקרא "לעבור מחסום", או "מעבר מלא לשמה ללשמה". ומפני שהשלב הראשון שצריך, הוא לרכוש את הבחינה הנקראת "תכונת האמונה", לכן בעל הסולם מסביר איך יכולים להשיג אותה.
אות י"ז
(רב"ש הדגיש תמיד עד כמה חשוב להיות דבוק למה שכתוב בה)
"ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת ה' יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג', ח')."
ללימוד התורה לא באים בדרישה לדעת, או לקבל סגולות, או שיבואו אלי ניסים. אלא רק בדרישה אחת הנקראת "מצוות לימוד תורה". ומהו הציווי שבה? המאור שבה מחזירו למוטב. הכוח הזה בלבד ישנו בתורה. כי האור ברא את הכלי ורק בכוחו של האור לתקן את הכלי. ויותר מתיקון הוא לא יכול לבצע על הכלי.
ואין ניסים. אסור לסמוך על ניסים ולחכות לניסים. אלא צריך ללמוד את החוקים של המציאות, שהיא חוקיות ברורה והחלטית, יחס בין כלים לאורות שנובע מד' בחינות דאור ישר. האור שברא את בחינה א', את הרצון לקבל, משפיע לה והופך אותה לבחינה ב', לרצון להשפיע. וכשהיא מגיעה לבחינה ד', לרצון לקבל הגדול ביותר, האור משפיע לה, וגורם שתתהפך לבחינה מצומצמת. ואז היא מקבלת מסך, ומחליטה שהיא רוצה לעשות פעולות לקבל על מנת להשפיע.
זאת אומרת, האור שפועל על הכלי, מסוגל לעשות עם הכלי את כל הפעולות, מלידת הכלי דרך תיקון הכלי ועד גימורו הסופי. לכן, האור עצמו שנמצא במנוחה מוחלטת, מחכה לרצון מצד הכלי, שיעורר את האור לתקן אותו. כי אם לא יהיה בכלי רצון קודם לתיקון, אז הכלי לא ירגיש את התיקון, והתיקון יעבור עליו כאילו לא קרה דבר. אלא הכל צריך לבוא רק מתוך חיסרון. ואם באים ללימוד הקבלה, אז נתקלים לראשונה בעבודה עם הכוח העליון, הנקרא "אור העליון".
אם יש לאדם שאלה "מהו הטעם בחיי?", היינו, רצון התחלתי, והוא פותח ספר קבלה מתוך רצון להתקדם נכון, אז הוא מתחיל לממש את השאלה הזאת, את החיסרון הזה, בכך שמצפה מהלימוד, שיביא לו תיקון. והתיקון הראשון שמקבלים על הרצון כדי לקבל תשובה מה הם החיים, הוא האור שבא ונותן לאדם את תכונת האמונה. האור משנה את הכלי בצורה כזאת, שהכלי מתמלא עם אור האמונה. למצב הזה של חיסרון לתכונת האמונה בלבד, חייב להגיע כל מתחיל.
על האדם לברר מהי תכונת האמונה, לברר ולהרגיש איזה חיסרון צריך להיות לו. ורק לאחר שמרגיש ורוכש ומצטייד דווקא בחיסרון לאמונה, ודווקא על ידי לימוד ספרי הקבלה, אז לתת יגיעה. ואם יגיעתו היא בזמן הלימוד לדרוש מן האור שיחזירו למוטב, שיביא לו את כוח האמונה, אז הוא רוכש את האמונה.
אבל כדי לשבת בזמן הלימוד ולדרוש את אור האמונה, צריך לעבור לפני כן פעולות רבות. האדם צריך לברר לעצמו אם הוא צריך את זה, מה הוא צריך בדיוק, באיזה מצב הוא נמצא, והאם במצבו זה הדבר הנחוץ לו ביותר. וכאשר החיסרון של האדם מוכן, הוא מקבל מלמעלה אור, כוח שפועל בו, שבונה ומוליד בו את תכונת האמונה.
"ואז יהיה נכון לבו בטוח, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה. באופן, אפילו מי שיודע בעצמו שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה, כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת ה' יתברך, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כ"ד)."
האדם צריך לברר מהי בחינת האמונה בטרם שמקבל אותה. לברר שהיא נחוצה לו, שיכול לקבל אותה רק על ידי המאור שמביאה לו "התורה", הקבלה, בשעת הלימוד. ואז להשקיע את כל מרצו ודעתו בזמן הלימוד, כדי שיבוא אליו המאור ויזכה לאמונה. וכך לבטח יבוא לדרגת "צדיק", להצדיק פעולות הבורא.
ולהצדיק את פעולות הבורא אפשר רק במידה שיש השתוות הצורה עימו, שהאדם רוכש את תכונת ההשפעה שיש בבורא. רק אז הוא מבין אותו ומרגיש אותו ומצדיק אותו, ותכונת ההשפעה הופכת להיות היסוד שלו, שממנו והלאה האדם מתחיל על ידי בחינת האמונה שקנה ורכש, לתקן את הכלים דקבלה בלקבל על מנת להשפיע. לכן תיקון האמונה הוא היסוד הראשון.
"ולא עוד אלא, שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא (במסכת ב"ב דף ט"ז ע"א) אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבונו של עולם, וכו' בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך".
איוב הוא סמל כל הייסורים שיכולים לבוא על האנושות. ולכן נאמר עליהם "לא היה ולא נברא", כי אי אפשר לשאת את כל הסבל שבייסורי איוב. אבל שאלתו היא השאלה שנשאלת כביכול מכל הכלי הריק, המר, מכל ההרגשה הריקנית, ההפוכה מהשלמות. השאלה למה האדם צריך עד כדי כך לרדת לסבל ומה תכלית הסבל הזה. והקבלה מסבירה, שאי אפשר להגיע לרצון הגדול דלהשפיע, אם לא נמצאים לפני כן ברצון הגדול דלקבל.
האדם חייב להרגיש את כל המרירות, כי רק מהפכיות אפשר להרגיש את הנרנח"י שמגיע. ולכן אי אפשר לפטור את האדם מן הדין. אלא הוא חייב להיכנס לכל עמקות הדין הזה. אבל הוא יכול לצאת ממנו על ידי המאור המחזיר למוטב. לכן נאמר: "בראתי רשעים", "בראתי צדיקים", "בראתי כל סוגי הנשמות בכל מצבם ואופנם". ולכל אחד ואחד ניתנת אפשרות הבחירה.
לכן אין הצדקה לשאלת איוב, מפני שכל אחד ואחד מקבל הזדמנות. הבורא מביא אותו לבחירה ואומר לו: "קח לך, תתחזק בזה ותמשיך". והדרך היא שהאדם צריך לא כמו איוב לראות את הייסורים, אלא לראות את גדלות הבורא. זאת אומרת, לא ללכת מתוך מרירות, מתוך הרגשה של ריקנות בתוך הכלי, אלא להתקדם מתוך השתוקקות לגדלות הבורא, שהופכת בו לחומר דלק.
מה בין אמונה לגדלות הבורא?
גדלות הבורא ואמונה הם היינו הך. אלא בשנים הראשונות של לימוד הקבלה, האדם שקוע בכלי שלו ויש לו קושי עצום להתרומם מעל ההרגשה. הוא כל הזמן בודק את הריקנות שלו, מה יש לו בכיסים, ודואג ללא הרף על מה שאין לו בכלים. במקום להתרומם מעל מה שיש לו, ולהשתדל להידבק לחיבור עם האלוקות.
הכוונה היא לא, שעליו לזנוח את כל העולם הזה, כולל את עצמו ואת משפחתו, ולהיזרק אי שם. אלא בהרגשה הפנימית שלו, האדם במקום להימשך לכלים הריקנים שלו ולהתייאש, הוא מתרומם מעליהם ושרוי בשמחה. אם האדם נמשך לבורא, ודורש ממנו את הכוח להיות דבוק אליו, ולקבל את תכונתו, אז נקרא שהוא דורש את האמונה.
ובין שני המצבים הללו ההבדל הוא עצום. כי להתקדם אפשר רק מחיוביות, שמשהו מושך מקדימה. אם מתקדמים מרע, מאין ברירה, כי חייבים לעשות משהו, אז הולכים ליטול סם, תרופת הרגעה, כדור שינה, וזה לא נקרא התקדמות. התקדמות יכולה להיות רק ממשהו שמושך אותנו מקדימה. ממכות לא רצים למטרת הבריאה. ממכות בורחים מתענוג אחד לתענוג שני, למצוא בו אולי איזה מילוי.
ומה שעוצר את המתחילים, הוא חוסר הבנה שהאמונה מתחילה מדרישה לאמונה. שהאדם לא רוצה להיות קשור לכלים שלו, להרגשה "מי אני" ו"מה אני", אלא להיות דבוק לבורא, מי הוא, ולרצות להיות בו. בינתיים מתוך משיכה אגואיסטית, אבל ממנה מתחילים. ולא לחיות בשליליות. כמו בדוגמא של רב"ש על ניצולי שואה, שהקימו בית ומשפחה בארץ ישראל ויש להם כל טוב.
הם תמיד נזכרים ומספרים על התענוג שהיה להם מפרוסת לחם מעופשת שקיבלו במחנות, ואיך היום הם לא מוצאים תענוג כזה בשום לחם ובאף מקום. כי הם הרגישו תענוג גדול מתוך חיסרון גדול. הם משתוקקים לתענוג הזה, משום שהרגישו אותו על ידי ייסורים. אבל אם אין לאדם כלי מייסורים, הוא לא מוצא אותו תענוג בלחם, אפילו אם ישימו לפניו כמה סוגי לחם משובחים, הוא יטעם אותם ולא ימצא בהם שום טעם, כי יחסר לו הכלי, החיסרון, חיסרון שאין חיסרון.
וכך קורה לתלמידי קבלה מחו"ל שבאים לקונגרסים בישראל, ומתחילים להשתוקק ולפתח חיסרון לבוא לארץ ישראל ולחיות בקבוצה רוחנית. אבל כאשר הם באים, אין להם חיסרון. הכלי נעלם ונעלמת ההשתוקקות, והאדם יושב וחושב בשביל מה בא, כי לא מרגיש מה שהרגיש שם. וזה נקרא לנסות להתקדם מחיסרון, מכלי. אבל זה לא התקדמות.
ולכן תלמיד שמגיע לקבוצה רוחנית, והתורה כולה פרושה לפניו, הוא צריך להתחיל לסגל חיסרון לבורא, לגדלות הבורא. לפתח חיסרון למטרה, לגדלות המטרה, שהיא תמשוך אותו קדימה. אם האדם נמצא במצב שלפניו "כל סוגי הלחם", כל סוגי התענוגים, עליו לבחור בחיסרון לתענוג שיש לפניו, ולבנות בתוכו את החיסרון. ולא להרגיש שיש חיסרון, בגלל המרחק שהבורא סידר לו. אלא לאחר שהוא מגיע ללמוד בקבוצה, אז מתחילה להיות לו בחירה.
ולפני כן לא, כי באותה ארץ רחוקה אין לו בחירה. אבל כשהוא נמצא כבר בקבוצה, הוא יכול לפתח חיסרון מדויק למטרה, לגדלות הבורא. ולא חיסרון שבא עקב זה שהוא מנותק, כי אלה אמצעים מלאכותיים. ואם האדם לא מסתכל בכלי, שהוא תמיד ריק, כי הוא מקולקל, אלא נעשה דבוק בבורא, אז הוא רוצה את גדלות הבורא. והכרת הגדלות, הרגשת הגדלות, היא נעשית לו מגן כנגד הרצון לקבל שלו. אם מתוך גדלות הבורא הוא רוצה להיות כמוהו, זה נקרא שהאדם רוכש את בחינת האמונה.
האם בעולמנו יש דוגמא לבניית חיסרון למשהו שאי אפשר לתפוס?
חיסרון אפשר לבנות, אם יש הכנה אליו. אפשר כל החיים לדקלם לחתול או לכלב, מה הם כללי המוסר שלפיהם צריך להתנהג, אבל זה לא יעזור. הם לא ירגישו על מה מדובר ולא ישתפרו, למעט על ידי אילוף שלא בא בהסבר. כי חסרה להם הכנה בתוך המבנה הפנימי שלהם.
אלא מדובר על בני אדם, שבתוך פנימיותם יש רשימות. רשימות שקטות שיכולות להתעורר. אם רשימו מתחיל להתעורר באדם, סימן שהוא ניצב בפני בחירה לגדל אותו. להגדיל אותו ולחזק אותו. זאת אומרת, אפילו מחיסרון קטן שכמעט לא מורגש, אפשר להתחיל לבצע פעולות למיניהן על ידי חברה או פרסום.
כמו שלומדים במאמר החירות, על ארבע הבחינות: מצע, דרכי התפתחות המצע, חברה ודרכי התפתחות החברה. הבחירה של האדם היא לשים את עצמו בסביבה נכונה. ועל ידי סביבה נכונה, הרצון הקטן מתחיל לגדול מהר מחיוביות. הוא נמשך לחיסרון גדול, מפני שחיסרון גדול ייתן לו מילוי גדול, ולא משום שהוא חושב על החיסרון. מחיסרון אי אפשר להתקדם. האדם לא יכול להכין את עצמו שבדרגה הבאה הוא יהיה יותר ריקני ויותר סובל. הגוף לא ייתן לו להתקדם.
אי אפשר ללכת קדימה מסבל יותר גדול, אפילו אם נראה לאדם שהוא מסוגל לכך. הוא לא מסוגל ללכת בצורה כזאת מתוך הטבע האגואיסטי. אלא לחשוב תמיד על המילוי במדרגה הבאה ולא על החיסרון שלה. אמנם חייב להיות אצלו חיסרון שאותו אפשר לפתח, אבל הוא מתפתח רק על ידי מילויים שמאירים לו מרחוק.
איך הולכים בחיוביות אם נמצאים בשליליות?
השאלה "מהו הטעם בחיינו?" היא שאלה על המילוי. אבל השאלה הזאת גדלה כל הזמן באדם ללא פתרון, עד שנמצא כורע תחת כובד משאה, בהרגשה של ריקנות הולכת וגדלה. אבל העבודה שלנו היא לא לחשוב על הריקנות, למרות שהיא נמצאת בנו. אלא שהמוח והלב יהיו היכן שהאדם רוצה לחפש ולהידבק.
לכן בעל הסולם אומר "צדיק באמונתו יחיה". האדם שמתקדם נמצא במצב נוראי, שאין אור בחייו והכל חושך. כמה שהוא לומד, הוא מתקדם לקראת בעיות הולכות וגדלות, לבלבולים ולחולשה, למצבים יותר ויותר גרועים. כי האדם שלומד נכנס להכרת הרע, להרגשות פחות ופחות נעימות. אבל נותנים לו אותם לפי מידת השקעתו.
כמה שהוא נמצא בחברה ומשקיע בה את עצמו, הוא מקבל מהחברה תמיכה ומקבל אורות מקיפים. אבל הם לא מורגשים בו כטוב, אלא באורות האלה הוא מרגיש עד כמה הוא רע. לכן האדם צריך להפסיק להרגיש את הרצון, למדוד אותו ולאכול את עצמו. אלא להיות בהשתוקקות לאור, שהאור ישפיע לו ויעבוד עליו באופן מתמיד.
העבודה של האדם היא בכל רגע להתנתק מעצמו ולדבוק בבורא, באור. כי ברגע הבא הוא שוב נופל להרגיש את עצמו, וצריך שוב להתרומם מעל הכלי, ולחפש היכן האור שיתקן אותו, ולרצות להיות דבוק בו ושייך אליו. זו העבודה שלנו לעת עתה, שיש לה עוד אופנים רבים. אבל על ידי העבודה הזאת, האדם כל רגע בחייו, ולאו דווקא בזמן הלימוד, נמצא בהתקדמות. "כי מציון תצא תורה", מהיציאות האלה שזורקים את האדם מהדרך, מהן "תצא תורה". מהן הוא בסופו של דבר דורש את המאור, את התורה, שישפיע עליו ויחזירו למוטב.
למה דווקא באור?
כי "באורך נראה אור". דווקא באור, בדבקות לבורא, שלבטח דבוקים בו, אם האדם מבקר את הכלי שלו, את עצמו, אז הוא יכול לשפוט את עצמו בצורה נכונה. ולהגיע בבדיקתו להצדיק את הבורא, ולא לשקוע ברע ומתוכו רק לבכות שרע לו.
רק בתנאי שהאדם דבוק לעליון, הוא יכול למרות שעוד לא רכש את דרגת העליון, עוד לא נכנס בו ורכש את תכונותיו, אלא רק נדבק אליו מבחוץ, להתחיל לבקר את מצבו. ואז הוא בהכרח הופך במידה מסוימת לצדיק. ככל שהוא יכול להיכנס ולבקר את עצמו, אבל מטעם העליון, הוא הולך ומצדיק את הבורא, והסימן להתקדמותו היא השמחה.
מה זה להידבק בעליון?
"להידבק בעליון" נקרא לא לחיות בתוך הרגשת הכלים הריקניים, ולא בתוך המחשבות הזרות שמבלבלות את האדם, ומביאות לו כביכול הזדמנויות שוב ושוב להנות מכסף, כבוד, או תענוגים גופניים, שמנתקים אותו מהמטרה.
אם האדם מתרומם מעליהם, הוא שוב נופל ברגע הבא. אבל אם הוא הולך בדרך הזאת בעקביות, הוא מתחיל ללמוד איך להשתמש בכל מה שצריך כאן למטה, בכל סוגי המילויים שהעולם הזה ממציא לו, כדי להיות דבוק בעליון. וזה תהליך הלימוד.
"ופירש רש"י שם, בראת צדיקים על ידי יצר טוב, בראת רשעים על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך, כי מי יעכב, אנוסין הן החוטאין. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב, (איוב ט"ו) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין."
החוק הוא פשוט. האור מוליד את הכלי והוא ישנה את הכלי. אם יש לאדם דרישה לשנות את הרצון שלו, אז האור משנה אותו. כי הבורא ברא מלכתחילה רצון לקבל שהפוך ממנו, ומחכה עד שהרצון לקבל הזה יתפתח בעזרתו, לדרגה של הכרת הרע בלקבל. שייתן מעצמו יגיעה על ידי חיבור עם האמצעים שהעמיד לו, סביבה, רב וספרים.
אם רואים באדם חיסרון, נברא, ולא דמות עם ידיים ורגליים, קל יותר לא להתבלבל ולהשתמש באמצעים ותומכים נכונים, כדי להגדיל את החיסרון למצב שהאור העליון, ישפיע עליו וישנה אותו בהתאם לגודל החיסרון. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ללא שום פעולות יזומות מצדו, הוא לא משתנה, כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שיניתי". אלא האדם צריך לגדל את החיסרון שבו מהרשימו הראשון, הקטן ביותר לאור, עד למידה כזאת שהאור יתחיל להשפיע עליו ולשנות אותו.
זאת אומרת, נותנים לאדם למשל, את החלק העשירי, את המלכות, מהפרצוף הרוחני הקטן שלו. והוא צריך לגדל את החיסרון הזה בעצמו בכל העשר ספירות. לסגל לעצמו אמצעים של עבודה בקבוצה, הפצה, לימוד, ובזמן הלימוד מה הוא רוצה מהלימוד, על ידי שגיאות וכל מיני אפשרויות, כמו שכתוב "כל מה שבידך, בכוחך לעשות, עשה". ולאחר שהוא מגדיל את רצונו עד למידה מסוימת, אז האור פועל עליו ומתקן את הרצון שלו.
ולאחר שתיקן את הרצון הזה, הוא מקבל תוספת של רצון אגואיסטי חדש. ושוב בא לו רק רצון קטן, שהוא צריך להכיר אותו כרע, ולהגדיל את הכרתו בו כרע, עד שמגיע לדרישה מהאור העליון שיתקן אותו. זאת אומרת, לא מגדילים את הרצון, רצון אי אפשר להגדיל. אלא מגדילים את ההכרה בו, את הרע שמרגישים בו. בדומה לעישון, שלא מרגישים רע בלעשן, אלא עד שמכירים בכך שהעישון גורם רע. לא מגדילים את הרצון, אלא את הכרת הרע ברצון. ולפי מידת הכרת הרע, אם היא מידה שלימה, האור בא ומתקן את הרצון.
"ופירש רש"י שם, ברא לו תורה שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כדאמר בעלמא, (בקידושין דף ל') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הלכך לאו אנוסין ננהו, שהרי יכולין להציל עצמן, עיין שם ודו"ק."
אין אדם שיכול לומר, שאין לו תיקון, שהוא לא מסוגל להגיע למטרת הבריאה. לכל אחד ואחד, לכל רצון ורצון, ישנה אפשרות לתקן את עצמו. האדם לא מתקן את הרצון, אלא הבורא מכניס אותו למצב, לסביבה, לכל מה שהאדם חייב שיהיה לו. ועל האדם רק להוסיף אותה יגיעה, שנמדד לו מלמעלה בדייקנות שיכול לתת אותה, כדי להגיע להכרת הרע באותו רצון, עד לדרישה מן האור שיתקן אותו.
על האדם רק להכיר בטבע שלו כרע, עד שלא יוכל לסבול אותו יותר, וידרוש עליו תיקון מלמעלה. ובכוחו של כל אחד ואחד להגיע לזה. אחרת הטענה של איוב, אומר בעל הסולם, היתה בעינה עומדת. אלא שהתשובה עליה היא, שכל אחד יכול. והמצב של איוב לא היה ולא נברא, כי ייסורי איוב הם ייסורים שאי אפשר לעמוד בהם.
אמנם יש דרגות של ייסורים, שאם האדם היה עובר אותם, הוא לא היה יכול לצאת מהם. אבל הייסורים האלה לא עוברים עלינו, כי הם כנגד ל"ב האבן. ועל האדם להכיר את ל"ב האבן רק מצדו האחד, רק שהוא רע, בלי לעבוד עם הרצונות האלה ולתקנם, אלא עליו רק לדחותם. כי בתוך המערכת הכללית של הרצונות לא מתקנים רצונות של קליפה אמיתית, של "ל"ב האבן".
אלא האדם מרגיש בהם את הרע, מבלי לקבל בהם על מנת להשפיע. כי אם היה מקבל בהם על מנת להשפיע, הוא לא היה יכול לצאת מהרצונות האלה. כמו בזמן השבירה, שהאור לא נכנס לתוך הכלי, אלא בא במגע עם המסך, ומרגיש בתוך הכלי שיש על מנת לקבל, ואז כתוצאה מחוק צמצום א', הוא מסתלק. לכן יש בכלי הבחנות שלא נדרש מהאדם לתקנן, וכנגד זה אין ייסורים ולא דרישה להגיע להכרת הרע.
מה האדם צריך לדרוש - תיקון או הזדמנות להתייגע?
האדם לא קובע מה הוא דורש. נדמה לו שהצעקה שלו היא "תן לי" או "תעשה לי", אבל הלב שלו צועק אחרת ממה שפיו. לכן השאלה לא רלוונטית. כי לא על האדם לחשוב איך יצטייר בו החיסרון לדרוש תיקון, ויבוא התיקון שיתקן אותו. הוא לא יודע מראש איזה חיסרון צריך להיות בו, ואינו צריך לדאוג על החיסרון הזה.
השאלה היא לא על איזה דבר נכון, שצריך לראות ולבקר. אסור לחשוב "למה אין לי הכרת הרע גדול יותר", או ש"אני רע ורע ורע", ולהיות שרוי בתוך הרע. כי היכן שמחשבות האדם, שם הוא נמצא. אלא צריך "כי בו ישמח לבנו", להיות דבוקים בעליון, ואז מתוך זה, יבוא כל היתר. זאת אומרת, אסור לחיות בתוך הרצונות ולצפות מתי יבוא לי הרצון הנכון, או מה צריך להיות הרצון הנכון. כי לפני שבא חיסרון, אין לדעת מהו אותו חיסרון ולֵמה.
אי אפשר לפתח חסרונות בצורה מלאכותית. אלא רק האור מסוגל לבנות חיסרון, לבנות סדרת חסרונות בשרשרת נכונה, שיביאו את האדם בסוף התפתחותו לחיסרון הנכון. במידה והאדם דורש את האור ונעשה דבוק בו. ולא על האדם עצמו לבדוק כל הזמן איזה חיסרון יש לו, ממה הוא סובל ("חיסרון" נקרא סבל), להיות בסבל תמידי ממה שחסר לו. המצב הזה לא נקרא "התפתחות" ולא מביא להתקדמות.
אלא פעם אחת ולתמיד האדם צריך לשכנע את עצמו באמצעים ותחבולות למיניהם, בעיקר על ידי החברה, שאסור לו להיות שרוי בסבל וברע. ועל ידי החברה האדם ניצול מלהיות שקוע בכלים, ובא לדבקות באורות, שהיא המועילה להתקדמותו המהירה.
אות י"ח
"וזה ברור שאינם יכולים לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו שקבלו התבלין, הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות חס ושלום, ועדיין היצר הרע לא נמוח, כי הבורא ברוך הוא שברא אותו ונתן לו ליצר הרע את תוקפו, ברור שידע גם כן לברוא את התרופה והתבלין הנאמנים להתיש כחו של היצר הרע, ולמחותו כליל." המשך התשובה כנגד טענת איוב.
"ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין," כלומר, הוא לא מגיע ל"יגעתי ומצאתי", כי לא השקיע כוחות וכמות יגיעה מספקת, בלימוד ובפעולות הפצה והשתתפות בקבוצה, להגדלת חשיבות התיקון, חשיבות המטרה, גדלות הבורא, גדלות ההתחברות עם הקבוצה ועם האחרים, כדי לרכוש את תכונת ההשפעה. "או יכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות","שזוהי עיקר הבעיה. כי רוב העיסוק הנכון הוא בכמות היגיעה ולא באיכות היגיעה. אבל אין דרך למדוד לא איכות ולא כמות.
אפשר לראות כמה האדם בא ללמוד ומה הוא עושה בוקר וערב, ולמדוד כביכול את כמות היגיעה, אם עשה את הכל, או לא עשה די ביחס לאחרים. אבל אי אפשר למדוד מהי יגיעה מספקת, מי צריך לעסוק וכמה.כי ישנם סוגים שונים של אנשים. אחד נולד זריז, שני עצלן. אחד עם הבחנות חדות ומוח חריף ושני לא. אבל כל אחד עושה כפי יכולתו. אחד יכול לבוא פעם בשבוע, אבל יהיה לו קשה הרבה יותר, ממישהו אחר שבא ללמוד כל ימות השבוע. וישנם אנשים שכלל לא צריכים ללמוד. במאמר "דור האחרון" בעל הסולם אומר, שרוב אוכלוסיית העולם לא צריכה ללמוד קבלה.אלא עליה לתמוך בדרכים שונות ברעיון הרוחני, ואז היא תקבל דרך הלומדים אור שיחזירה למוטב.
ועל כמות היגיעה שאינה ידועה, אבל תלויה באדם, התשובה היא "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה". כי בכוחו של האדם לבחון כמותית אם הוא נמצא בהשגת המטרה או לא. אבל איכותית קשה לו להבחין, כי במושג "איכות היגיעה" הכוונה היא, כמה האדם דבוק לרעיון שאור התורה יעבוד עליו ויחזירו למוטב, כלומר, עד כמה הוא עומד על דרישתו לשינוי פרטי מלקבל ללהשפיע.
וכדי לקבל חיסרון כזה, על האדם להדביק את עצמו באופן מתמיד להמשפיע, ולהשתדל להתרומם על פני כל ההפרעות שבאות ומושכות אותו שוב ושוב לעולם הזה, לאפשרויות של מילוי חיסרון על ידי תענוגים של כסף, כבוד, מושכלות. והגדלת החיסרון הזה היא נקראת "יגיעה איכותית". וגם בה יש כמות ואיכות. תדירות כמותית של כניסות ויציאות מלהיות דבוק בעליון, המביאה לפספוס של הזדמנויות, שיש בה גם איכויות. אבל על האדם למלא גם את הכמות וגם את האיכות, כדי להגיע לחיסרון שמביא את המאור שמתקן, המאור שמביא את האמונה.
"כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור המביא לידי האמונה, כאמור, ואף על פי שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו בעת הלימוד. ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת חס ושלום, ודו"ק."
על כל הדרישות שבאים לבורא, יש רק תשובה אחת פשוטה: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". כי אין חוץ משניים. יצר רע נכון מלמעלה, שעומד באדם כל רגע ורגע בכל תוקפו. וכנגדו "בראתי תורה תבלין". אותם מצבים שמאפשרים לאדם לתת יגיעה בכמות ובאיכות עד המידה הנדרשת של "יגעתי ומצאתי", שבא האור ומתקן אותו.
מה סדר הפעולות שהאדם צריך לעבור כדי להידבק באור?
אין סדר פעולות, אלא פעולה אחת - להתנתק במחשבה. אי אפשר להתנתק מהרצון, כי הלב תפוס. אבל מלמעלה משחקים עם האדם במחשבה. האדם חושב על איזה תענוג ומרגיש ומתאר אותו, ונמצא כבר ברצון להנות ממנו ולמלא את עצמו. אבל אז "מזכירים לו", כלומר, נותנים לו הבחנה בשכל, שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל.
עד שלא מזכירים לו, שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל, האדם נמצא בשבי, בשליטת הרצון לקבל, ואין לו מה לעשות, אלא הוא אנוס. והאנוס, פטוּר. אבל לאחר שהוא מבדיל בשכל, שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל, נותרת לו פעולה אחת. בתחילת המחשבה הזאת מיד להידבק לבורא, לרעיון הרוחני, לֵמה שנמצא למעלה מהרצונות שלו.
ואז נדבקים בשכל עד כדי כך, שהלב מפסיק להרגיש תשוקה לתענוגים דעולם הזה. והאדם שעוד לא מרגיש תענוגים בלהידבק להשפעה, לעליון, מתנתק על ידי המחשבה מהשתוקקות למילוי דעולם הזה. התרגילים האלה הם נקראים "קבלה מעשית", "לשנות את הטבע", ולא כל מיני שינויי טבע שאנשים עושים.
מהו עניין "שכר ועונש"?
שכר ועונש הם בהתאם למה שהאדם רוצה. אם הוא רוצה להגיע למטרה, אז בשבילו להגיע למטרה נקרא "שכר", וההפך נקרא "עונש". התקדמות מהירה היא השכר, ודריכה במקום נחשב בשבילו עונש. זאת אומרת, שכר ועונש מקבלים צביון שונה לפי מצבו של האדם.
ברגע הזה השכר שלו יכול להיות לנוח ולישון. ובעוד רגע השכר שלו יכול להיות דווקא לשמוע ולהשתוקק ולהבין ולרכוש משהו בדרך הנכונה. וברגע הבא השכר שלו יהיה כלפי החברה. אבל השכר העיקרי צריך לעמוד בראש כל המחשבות. ולצעדים בדרך שכר ועונש משלהם, כל מצב ומצב פרטי לגופו.
מה ההבדל בין להתרומם מעל הרצון לבין דיכוי הרצון?
ההבדל בין השיטה להתרומם ולהידבק לבורא לבין דיכוי הרצון, שלא שמים לב לרצון, שהולך ומתגבר ונעשה עוד יותר גדול. והאדם מקבל הפרעות הולכות וגדלות שמושכות ומנתקות אותו מהבורא. ולא שמדכאים את הרצון. לדכא את הרצון נקרא להיות בתוך הרצון ולעבוד עליו שלא יתמלא.
ובשיטה הקבלה לא עובדים על הרצון, אלא על גדלות הבורא, גדלות הכוח העליון, כאילו שאין רצון. לא פונים לרצון, אלא נדבקים אל הבורא. מדביקים מלכות לבינה ומגיעים לתחילת תכונת האמונה. לרכוש את תכונת האמונה, את תכונת הבינה, להשפיע על מנת להשפיע, על כל העביות של המלכות. האדם מתרומם מעל כל ההפרעות שנותנים לו, ונדבק לבינה.
על כל העביות של המלכות, שורש א' ב', ג', ד', הוא נדבק לבורא. ולא מטפל ברצון ולא מדכא אותו. אלא מקפיץ את עצמו מעל הרצון שלו ונדבק בבורא - רוכש כלים דאמונה, כלים דהשפעה. ויש לו אור מקיף שמתקן אותו, ומכניס לפנימיותו אור דחסדים שהופך לחייו ולכל חיותו. האדם חי בדבקות עם העליון ובדבקות לעליון. הוא נעשה דבוק לעליון, רק משום שקיבל ממנו את תכונת ההשפעה. ותכונת ההשפעה נמצאת מעל כלים דקבלה.
כלים דקבלה לא מתקנים. אלא רק קופצים מעליהם וכל פעם נדבקים לעליון. ולא מדובר בתיקון הכלים. לכלים דקבלה אפשר לפנות רק עם אור האמונה, עם כוח הבינה, עם להשפיע על מנת להשפיע, ולתקן אותם בעל מנת להשפיע. לפעולה שנשארת קבלה, כי הכלים שלנו לא יכולים חוץ מלקבל, הם רק כלים דקבלה. אבל כאשר הם מקבלים, הם מרגישים את התענוג שהם נותנים לבורא.
וכך כל פעם ופעם לוקחים חלק מהרצון לקבל ומדביקים אותו לבורא. לא קופצים מעליו, אלא מדביקים אותו לבורא ומעבירים אותו "מרשות לרשות", להשפעה. וזו העבודה בתיקון הרצון. אבל לפני כן צריך לרכוש אמונה.
איך אפשר לעבוד עם הרצון הרוחני שלא התלבש עדיין בניסיון?
כל ההיסטוריה של האנושות, היא התפתחות האגו, הרצון לקבל, על ידי הארת האור. וכך כל תקופה מסוימת, מגיע להתפתחות גן רוחני מסוים, והאנשים מרגישים את התפתחות הרצון לקבל שלהם כמשיכה מיוחדת למשהו - לפילוסופיה, לדת, לתרבות, לטכנולוגיה, לחינוך. לפי זה קובעים את התקופות ההיסטוריות. אבל הכוונה היא לאותו רצון שמתעורר בכללות הנשמות, למרות המבחר והשונות הגדולה ביניהן.
ולאחר שהרצון הזה עושה את שלו, בתוך האדם ובתוך כללות האנושות, בא במקומו רצון אחר. והאידיאלים שהיו לאדם ברצון הקודם, שאין לו כבר צורך בהם, מפנים את מקומם לאידיאלים של החיסרון החדש שבא. ולאחריו בא חיסרון אחר עם אידיאלים ומטרות משלו. ולכן בחיים שלנו הכל עובר ונעלם, גם החיים עצמם וגם כל התפתחות או התקדמות היסטורית ובכלל.
והאידיאל הרוחני של השפעה, גם הוא בינתיים אידיאל מופשט, שבא לאדם כמו כל אותם אידיאלים שהיו לו לפניו, על קומוניזם, סוציאליזם ועוד. רעיונות ואוטופיות שרצה להיות דבוק בהם, כדי לבנות את עולמו ולהגיע להישגים. כי הדרישה של האנושות לאידיאלים, נובעת מדרישה של דרגת אנוש, אחת מכמה רמות של בן אדם ( "גבר","אדם", "אנוש") שיש בתוך האדם. ובלי הדרישה לאידיאל הוא נשאר ככל בהמה. אבל האדם לא מסוגל להתקיים בלי אידיאל. כי החיסרון לאידיאל, זה החיסרון הגדול ביותר שיש בו. בשביל האדם אידיאל זה הכל. האדם מוכן לתת הכל תמורת אידיאל
והאידיאל האחרון הוא האידיאל הרוחני, כי הוא בא כנגד הרצון לקבל הגדול ביותר. רצון שלא נמצא בדרגת העולם הזה. אלא בעולם הזה מקבלים ממנו רק נקודה. ומנקודה צריך לפתח את מידת הרצון לקבל הזאת לעשר ספירות שלימות. ועשר הספירות הקטנות ביותר נמצאות מעל המחסום, וזה נקרא "לידה רוחנית".
מהי אותה לידה רוחנית? האדם שמנסה ללא הרף להדביק את עצמו לעליון, מצליח להידבק בו כמו זרע בתוך רחם. למימוש הרעיון הזה נותנים לאדם שיטה. אבל הרעיון עצמו הוא האלוקות, הבורא, אותו כוח "אחד יחיד ומיוחד", שנמצא מחוץ לאדם. רעיון שלא יכול להשתנות, שאי אפשר להפוך אותו, או לחולל בו שינוי. אלא הוא מקבל שינויים רק כלפי האדם, בהתאם לכמה שהכלים של האדם יכולים להכיר אותו.
לכן רואים היום איך כל האידיאלים האחרים של החברה האנושית, הולכים אט אט ונגמרים. והאנושות ניצבת על סף משבר כללי. כי האדם מחפש מענה לשאלה "מהו הטעם בחיי?", בשביל מה הוא חי, וחייב לענות עליה. ולאנושות אין מענה, לא בדת, לא במדע, לא בחינוך, לא בתרבות ולא במשפחה, שיכול להצדיק את קיומה.
המשבר הכללי הולך ומתגלה בכל שטחי החיים בצורה כזאת, שאין לאנושות מה לעשות, מה לתת או להראות. אבל עד שיתגלה החיסרון לאידיאל המופשט האמיתי. ודרך הייסורים, האנשים יקבלו אותו, כי בלעדיו הם לא יוכלו לחיות. הם יהיו מוכנים לקבל את האידיאל הזה, כדי שתהיה להם תקווה בשביל מה לחיות. ותקווה היא הגורם המכריע ביותר. אם האנושות תדע שיש שאלה, אבל בסופה נמצאת הארה קטנה, זה יספיק לה כדי לתת לעצמה הצדקה לחיים ולקיום, עד שתגיע למשהו. כי האדם מוכן, אם לא בשביל עצמו, אז לפחות עבור ילדיו.
והיום אין משהו בחיים האנושיים, שהאדם יכול לומר, שהכין משהו לעצמו או לבניו, כדברי הכתוב: "למען תחיה אתה וזרעך". אב רואה בבנו המשך שלו ומוכן בעבור טוב לבנו, לשרוף את כל חייו, כי מרגיש שיש המשכיות לחיים. אבל היום אין לו הרגשה כזאת, וזה המשבר הכללי שפוקד היום את האנושות ואף פעם לא קרה.
בעבר נפלה הדת ובאה ההשכלה, נפלה העבדות ובא במקומה פיאודליזם. בעקבותיו באה חירות והתפתחות טכנולוגית, ופריחה תרבותית של מוסיקאים וסופרים (במאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה). ראשי מדינות התחככו בהם והחשיבו את דעתם, כי ראו בספרות ובמוסיקה אידיאל, משהו אנושי, משהו מעל הטבע. אבל היום לא צריכים אותם. לכן האנושות תאלץ לשמוח עם הרעיון הרוחני, שהוא האידיאל המופשט ביותר. כי בלעדיו האדם יצטרך לגמור עם חייו.
מה יחזיק את האדם ברעיון רוחני מופשט של השפעה?
האדם יחזיק ברעיון הזה מאין ברירה. כי מצד השלילה, תהיה לו רק אפשרות להחזיק ברעיון הרוחני או לגמור את החיים. אבל מצד החיוב, אם הוא יגיע להכיר בתמונה הכללית, התמונה הזאת תחרת בו, והוא לא יוכל להוציא אותה מתוכו, אלא לחיות איתה. כי היא ההטבעה הראשונה שהוא מקבל מהעליון בנשמתו.
לפני כן הנשמה שלו לא מקבלת שום הטבעה מבחוץ, מהעליון. אבל ברגע שהוא שומע שיעור בקבלה, הרעיון הרוחני נכנס בו כמילוי, כתמונה על הנשמה, ונשאר. והאדם לא יכול להתנתק ממנה. הוא יכול להפסיק ללמוד חוכמת הקבלה, אבל המילוי הזה שקיבל, יישאר בו. כי הוא המענה האמיתי על שאלת חייו.
הוא יכול לעזוב את הלימוד ולהמשיך להסתבך בענייני העולם הזה, אבל בתוך ראשו תנקר לו העבודה עם הנשמה, ששום דבר בעולם הזה לא מבלבל ולא משבש אותה. אפשר לשכוח ממנה על ידי ייסורים ובלבולים בעולם הזה. אבל היא תמיד תישאר ברקע של חייו. כי יש להבין שמדובר בעיסוק עם כלי שונה מהרגיל, עם כלי רוחני.
אות י"ט
"ובכל המתבאר עד הנה, הסרתי תלונה גדולה ממה שתמהים על דברי הרח"ו ז"ל, בהקדמתו על שער הקדמות מהאריז"ל, וכן נדפס בתואר הקדמה על ספר העץ חיים (הנדפס בירושלים שנת תר"ע) וזה לשונו: ואמנם אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה מקודם שיעסוק בתורה ובמשנה ובתלמוד, כי כבר אמרו רבותינו ז"ל, אל יכנס אדם לפרדס אלא אם כן מלא כריסו בבשר ויין, והרי זה דומה לנשמה בלי גוף, שאין לה שכר ומעשה וחשבון, עד היותה מתקשרת בתוך הגוף בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות."
יש אנשים שמזהירים את האדם מלעסוק בתורה, בחוכמת הקבלה, ולעשות תיקונים, לפני שהוא מתוקן בכל תרי"ג המצוות. שקודם עליו לתקן את עצמו ולהיות קדוש, "למלא כרסו בש"ס ופוסקים". ורק למיוחדים מותר לעסוק בחוכמת הקבלה. אבל הכוונה באיסור הוא רק למה שקורה לאחר שרוכשים אמונה. כי רק אז מתחילים לעסוק בחוכמת הקבלה, כלומר, לעבוד עם כלים דקבלה, עם רצונות האדם, ורק העיסוק הזה נקרא "קיום מצוות".
לאחר שהאדם רוכש את האמונה, כוח עליון, כוח השפעה, הוא פונה לכל תרי"ג הרצונות שלו, ומתקן אותם בלהשפיע על מנת להשפיע, ולאחר מכן בלקבל על מנת להשפיע. אבל קודם עליו לרכוש את תכונת האמונה. כי הדרך מתחלקת לשניים. בחלקה הראשון רוכשים אמונה, כוח הבינה, במנותק מהרצון לקבל. מתנתקים מהרצון לקבל, ועל פני הרצון לקבל מתעלים ורוכשים את בחינת האמונה.
נדבקים לבינה, על פני כל הרצון לקבל וההפרעות שלו. אבל לא מתקנים אותו. אלא אם רוכשים את כוח האמונה, את ההשפעה, ופונים לשלב השני של תיקון הרצון לקבל. ואת כל דרגות העביות שבו, שורש, א', ב', ג', ד', מתקנים בעל מנת להשפיע. ותיקון הרצון לקבל בעל מנת להשפיע הוא העיסוק בחוכמת הקבלה. כי לעסוק בחוכמת הקבלה נקרא רצון לקבל, שיודע את השיטה איך לקבל על מנת להשפיע. ולפני כן רק רוכשים את בחינת הבינה.
"וכן בהפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה ותלמוד בבלי, ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלי נשמת אדם, נר ה', המאיר בתוכו, באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים וכו'."
יש כביכול סתירה במה שכתוב. מצד אחד אומר הכתוב, שאסור לעסוק בחוכמת הקבלה, לפני שעוסקים במשנה ותלמוד. לפני שהאדם "ממלא כרסו בש"ס ופוסקים". כי לפרד"ס צריכים להיכנס מפשט, לרמז, לדרוש ורק בסוף לסוד. להתחיל כמו בחינוך ילדים, וללכת ולהתקדם עד שנעשים ראויים ללמוד קבלה.
מצד שני, מי שלא עוסק בחוכמת הקבלה, נמצא בחושך. משום ששפת הענפים גורמת לו לטעות ולחשוב, שכתוב בה על מה שמתרחש בעולם הזה, ולא על משהו ששייך לעולם הרוחני. אבל כל התורה, כל הספרים וכתבי הקודש, הם נקראים "קדושים", מפני שהם מספרים לאדם על המערכת הרוחנית בלבד ועל מצבי הנשמה בכל דרגות ההתפתחות שלה ברוחניות.
"באופן שהתלמיד חכם העוסק בתורה לשמה צריך שיעסוק מתחילה בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד, כפי מה שיוכל שכלו לסבול, ואחר כך יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת. וכמו שצוה דוד המלך ע"ה את שלמה בנו, דע את אלקי אביך ועבדהו. ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד, מוטב לו שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן מזלו בחכמה זאת, ויעסוק בחכמת האמת."
כל תלמיד חכם שלא מספיק לו ללמוד משנה, תלמוד ומקרא, חייב להגיע ללימוד חוכמת הקבלה. אבל תחילה הוא צריך ללמוד את חכמת המקרא, המשנה והתלמוד, כפי ששכלו יכול לסבול. ואם יש לו חיסרון ליותר, הוא חייב לממש את החיסרון הזה. ואסור לו להישאר באותו גדר של מקרא, משנה ותלמוד. ואם אין לו עדיין חיסרון לחוכמת הקבלה, כי לא התעוררה בו עדיין הנקודה שבלב, הוא לא צריך ולא חייב.
אם יש לו חיסרון, זה נקרא שהוא לא יכול לסבול יותר ללמוד בצורה כזאת, מה שכתוב בשפת הענפים, אלא נמשך מתוך חיסרון פנימי, לספרים שמדברים בשפת הקבלה. ואז הוא בא אליהם. כמו שדוד המלך הורה לשלמה המלך, קודם להגיע לידיעת הבורא, "דע את ה' אלקיך", ואז "ועבדהו". ואז יכולים לעבוד אותו ומגיעים לעבודת ה'. ולפני כן לא.
צריך להבין מילה במילה את הפירוש המדויק, ואז רואים שהתהליך אינו לגריעותא, לא שחוכמת הקבלה באה לקחת אותו אליה. אלא ההפך, שהיא נותנת תמיכה למי שיש לו חיסרון, וחייב ללמוד. ומי שלומד אותה מגיע לידיעת הבורא, וממנה ל"עבודת ה'", ליכולת לקבל על מנת להשפיע. והשפעה הזאת מתוך מבנה הנשמה, היא נקראת "עבודת האדם", עבודה שבה הוא נעשה "אדמה לעליון".
"וז"ש, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה (חולין דף כ"ד). ואמנם כל איש שהוא קל לעיון, מחויב לתת חלק שעה או ב' שעות ביום בעיון ההלכה, ולכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשט ההלכה וכו'. עד כאן לשונו הקדוש שם מלה במלה."
תלמיד ששכלו לא יכול לסבול יותר לימוד של משנה ותלמוד, כי יש לו חיסרון להתפתחות רוחנית. אם הוא לא ממשיך ולומד מספרי קבלה, אז הוא לא מקדם את עצמו למטרת הבריאה, כי ביתר הספרים הוא לא ימצא את השיטה. ולכן עליו לבדוק את עצמו, מתוך החיסרון שיש לו. ואם למד חמש שנים ולא הגיע למטרה, כדי להתקדם עליו להחליף את שיטת ההתקדמות הרוחנית שלו, ולעבור מלימוד מקרא, משנה ותלמוד ללימוד חוכמת הקבלה.
כדי להסביר את דבריו, בעל הסולם מביא דברים בשם אומרם ממרח"ו. אבל הלימוד הרגיל מתבסס על המשנה שנכתבה לפני אלפיים שנה, כאשר הרצונות היו בדרגה אחרת, ומבנה כלל ישראל היה שונה לחלוטין, ולכן גם החוקים והיחס להתפתחות הרוחנית היה אחר מהיום.