רכה

א

מלין אלין, אלא (מעלעלין) לעאן בגמגומא, בגיני כך פסילוסין אקרון, כההוא פסילוסא דמגמגם בפומיה. אבל לזכותא דאיננא להו, הואיל ומסתפי, דהא אוירא קדישא, ורוחא קדישא, אתעדי מנייהו, וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא, ולא עוד אלא דקשת אתחזי עלייהו, ולאו אינון כדאי למחמי סבר אנפוי דאליהו כל שכן סבר אנפין אחרנין. אבל דא מהניא להו דאנא שכיח בעלמא, ואנא סימנא (נ"א סמכא) בעלמא, דהא בחיי לא יתיב עלמא בצערא ולא אתדן בדינא דלעילא, בתראי לא יקום דרא כדרא דא. וזמין עלמא דלא ישתכח מאן דיגין עלייהו, וכל אנפין חציפין ישתכחון בין לעילא בין לתתא, לעילא בחובייהו דלתתא וחציפותא דלהון, וזמינין בני עלמא דצווחין ולית מאן דישגח עלייהו, ויהדרון רישא לכל סטרי עלמא, ולא יתובון באסוותא. אבל חד אסותא אשכחנא להו בעלמא ולא יתיר, בההוא אתר דישתכחון אינון דלעאן באורייתא, ואשתכח בינייהו ספר תורה דלא משתקר ביה, כד מפקי האי, בגיניה מתערי עלאי ותתאי, וכל שכן אי אכתיב ביה שמא קדישא כדקא חזי, והא אוליפנא מלה, ווי לדרא דאתגלייא בינייהו ספר תורה, ולא מתערי עליה לעילא ותתא, מאן אתער עליה. בשעתא דעלמא בצערא טפי, ואצטריך עלמא למטרא, ואצטריך לאגלאה ספר תורה יתיר, בדוחקא דעלמא כד עלמא בצערא, ובעאן בני נשא רחמין עלי קברי, כלהו מתין מתערין עליה, דהא נפשא אקדימת ומודעא לרוחא, דהא ספר תורה אשתכח בגלותא, דאיגלי בדוחקא דעלמא, וחייא אתאן ובעאן רחמי, כדין רוחא מודעא לנשמה, ונשמה לקב"ה, וכדין קב"ה אתער וחס על עלמא, ודא על גלותא דספר תורה מאתריה, וחייא אתיין למבעי רחמי על קברי מתיי, ווי לדרא אי אצטריך ספר תורה לאגלאה ליה מאתר לאתר, אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא, דהא לא אשתכח בינייהו על מה ישגחון עלייהו. ודא לא ידעין כלהו בני נשא, דהא שכינתא כד אתגלייא בגלותא בתראה, עד לא תסתלק לעילא, מה כתיב, (ירמיה ט א) מי יתנני במדבר מלון אורחים, לבתר בזמנא דדחקא אשתכח טפי בעלמא תמן אשתכחת, ובגלותא דספר תורה תמן היא, וכלא מתערין עליה עלאי ותתאי. אמר רבי שמעון, אי הני בבלאי טפשאי ינדעון מלין דרזי דחכמתא על מה קאים עלמא, וסמכוי על מה קא מתרגשן כד ישתכח בדוחקא, ינדעון שבחא דרב (המנונא) ייבא סבא כד אשתכח בינייהו, ולא הוו ידעי שבחיה, והא אשכחנא מלוי מתקשרן במלוי דשלמה מלכא ברזא עלאה דחכמתא, ואינון לא הוו ידעי שבחיה, והשתא אזלין בתר מלי דחכמתא, ולית מאן דקאים עלה ולית מאן דקרי, ועם כל דא אית בינייהו פקחין בעבורא דשתא, ובקביעותא דירחי, אף על גב דלא אתייהיב להו ולא אתמסר בידייהו. תנינן, תריסר ירחי האי נפש איהי מתקשרא בגופא בקברא, ואתדנו בדינא כחדא, בר ההיא נפש דצדיקייא כמה דאוקמוה, וזמינא בקברא וידע בצערא דיליה, ובצערא דחיי ידע (ס"א לא ידע), ולא אשתדלת עלייהו, ולבתר תריסר ירחי אתלבש בלבושא חד, ואזיל ושאט בעלמא, וידע מן רוחא מה דידע, ואשתדל על צערא דעלמא ולמבעי רחמי, ולמנדע (להו) צערא דחיי. ומאן אתער לכל האי, בזמנא דאית זכאה דאודע להו כדקא יאות, וההוא זכאה אשתמודע בינייהו, דתניא זכאה כד אשתאר בעלמא, בין חייא ובין מיתיא אשתמודע, דהא כל יומא מכרזי עליה בינייהו, וכד צערא טפי בעלמא, והוא לא יכיל לאגנא על דרא, הוא אודע להו צערא דעלמא. וכד לא אשתכח זכאה

ב

דמכרזי עליה בינייהו, ולא אשתכח (ד"א ל"ג בינייהו) מאן דאתער להו בצערא דעלמא אלא ספר תורה, כדין עלאי ותתאי מתערין עליה, וצריכין כלא דישתכחון בההוא זמנא בתשובה, ואי לא משתכחי הא מארי דדינא אתערון עלייהו, ואפילו רוח דגנתא דעדן מתערין עלייהו בגיניה דספר תורה כדאתמר. תאנא ושכבתי עם אבותי, בגופא בנפשא ברוחא בנשמתא, ברתיכא חדא בדרגא עלאה. אמר רבי יהודה, כמה אטימין מכלא בני עלמא, דלא ידעי ולא משגיחי ולא שמעי ולא מסתכלי במלי דעלמא, והיך קב"ה משתכח עלייהו ברחמין בכל זמן ועידן, ולית מאן דישגח. תלת זימנין ביומא עאל רוחא חדא במערתא דכפלתא, ונשיב בקברי אבהתא, ואתסיין כל גרמין וקיימי בקיומא, וההוא רוחא נגיד טלא מלעילא מרישא דמלכא, אתר דמשתכחי אבהן עלאי, וכד מטי (ס"א מתער) ההוא טלא, מנייהו מתערין אבהן דלתתא. ותאנא נחית ההוא טלא בדרגין ידיען דרגא בתר דרגא, ומטי לגן עדן דלתתא, וההוא טלא אתסחי בבוסמין דגנתא דעדן, ואתער רוחא חדא דכליל בתרין אחרנין, וסליק ושאט ביני בוסמין, ועייל בפתחא דמערתא, כדין מתערין אבהן אינון וזיווגן, ובעאן רחמי על בנוי. וכד אשתכח עלמא בצערא, בגין דאינון דמיכין על חובי עלמא, ההוא טלא לא אתנגיד ולא אשתכח עד דאתער ספר תורה כדקא חזי בעלמא, ונפשא אודעא לרוחא ורוחא לנשמתא ונשמתא לקב"ה, כדין יתיב מלכא בכרסייא דרחמי, ונגיד מעתיקא קדישא עלאה נגידו דטלא דבדולחא, ומטי לרישא דמלכא, ומתברכין אבהן, ונגיד ההוא טלא לאינון דמיכין, וכדין מתחברן (נ"א מתברכן) כלהו, וחייס קב"ה על עלמא. ותאנא לא חייס קב"ה על עלמא עד דאודע לאבהן, ובגינייהו עלמא אתברכא, אמר רבי יוסי ודאי הכי הוא, והא אשכחנא מלי בספרא דשלמה מלכא, ההוא עלאה דקרא ליה עיטא דחכמתא דכלא. ורב המנונא הכי גלי ואמר, דהא אחזיו ליה, דיתיר עבדת רחל דקיימא בפרשת אורחין, בכל זמנא דאצטריך עלמא מכלהו, ורזא דמלה, ארון וכפורת וכרובים בחולקא דבנימן דאתיליד בארחא, ושכינתא על כלא:

וישתחו ישראל על ראש המטה, מאן ראש המטה דא שכינתא, אמר רבי שמעון ח"ו, אלא לדידיה כרע וסגיד, (אלא) תא חזי, מטה דא שכינתא, דכתיב (שיר ג ז) הנה מטתו שלשלמה, ראש המטה מאן הוא, דא יסודא דעלמא, דהוא רישא דערסא קדישא, על ראש דא ישראל, דקאים על ראש המטה, בגיני כך ישראל לדידיה קא סגיד. ואי תימא הא בההוא זמנא לא הוה מרע, דהא לבתר כתיב ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ובשעתא דסגיד לא הוה חולה, ועל דידע דהא בההוא זמנא סליק בדרגא עלאה קדישא כורסיא שלימתא, בגיני כך סגיד לההוא רתיכא כורסיא עלאה, שלימו דאילנא רברבא ותקיף דאקרי על שמיה, ועל דא וישתחו ישראל על ראש המטה, על ראש המטה ודאי, דהא אסתלק לאתריה, ואתעטר בעטרוי דמלכא קדישא:

ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המטה, רבי חייא פתח ואמר, (קהלת ז כג) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, הא תנינן, שלמה מלכא ירית סיהרא מכל סטרוי, וביומוי קיימא בשלמותא ההיא סיהרא דאתברכא מכלא, וכד בעא למיקם על נמוסי אורייתא, אמר, אמרתי אחכמה וגו'. אמר רבי יהודה, יעקב אמר ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, תמן תנינן מאן דנפק נשמתיה ברשותא אחרא,