כא

א

חכם גדול היה, והיה רועה צאנו כדין וכשורה, לפיכך עשהו הקדוש ברוך הוא מלך על כל ישראל, ולמה צאן ולא בקר, אמר רבי יהודה, ישראל נקראים צאן, שנאמר (יחזקאל לד ל) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, וכתיב (שם לו לח) כצאן קדשים כצאן ירושלים. מה הצאן כשיקריבו על המזבח בשבילם זוכה לחיי העולם הבא, כך המנהיג לישראל כדין וכשורה בשבילם זוכה לחיי העולם הבא, ועוד הרועה את הצאן, כשהצאן יולדת הרועה נוטל אותם טלאים בחיקו כדי שלא ילאו ויגעו, ומוליכם אחרי אמותם ומרחם עליהם, כך המנהיג לישראל צריך להנהילם ברחמים ולא באכזריות, וכן אמר משה (במדבר יא יב) כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו', מה הרועה את הצאן כשהוא רועה טוב מציל את הצאן מן הזאבים ומן האריות, כך המנהיג לישראל אם הוא טוב מצילן מן העכו"ם, ומדין של מטה ומדין של מעלה, ומדריכן לחיי העולם הבא. כך משה רועה נאמן היה, וראה הקדוש ברוך הוא שכדאי הוא לרעות את ישראל, באותו הדין ממש שהיה רועה את הצאן, לכשבים כפי הראוי להם, והנקבות כפי הראוי להן, ולפיכך כתיב ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, ולא שלו, דאמר רבי יוסי, וכי מי שנתן את צפורה בתו למשה, לא נתן לו צאן ובקר, והלא יתרו עשיר היה, אלא משה לא היה רועה את צאנו, כדי שלא יאמרו בשביל שהיה צאנו עמו היה רועה אותן בטוב, ולכן כתיב את צאן יתרו חותנו ולא את שלו. כהן מדין, רבי תנחום אמר אף על גב שהיה עובד כו"ם, בשביל שעשה עמו חסד היה רועה צאנו כדין וכשורה, במרעה טוב שמן ודשן:

וינהג את הצאן אחר המדבר, רבי יוסי אמר, משה מיום שנולד לא זזה ממנו רוח הקודש, ראה ברוח הקודש שאותו מדבר היה קדוש, ומוכן לקבל עול מלכות שמים עליו, מה עשה, הנהיג את הצאן אחר המדבר, רבי יצחק אמר, אחר המדבר על כל פנים ולא במדבר, שלא רצה שיכנסו בתוכו, אלא הרחיקם אחר המדבר:

ויבא אל הר האלהי"ם חרבה, הוא לבדו בלא צאן. אמר רבי יהודה, האי אבנא דמקבלא פרזלא, כד חמי ליה (מחטא) מדלגא עילוי, כך משה והר סיני כשנראו זה עם זה דלג עליו, הדא הוא דכתיב ויבא אל הר האלהי"ם חרבה, אמר רבי אבא, מוכנים היו מששת ימי בראשית זה עם זה, ואותו היום נתרגש ההר למול משה, וכיון שראהו שנכנס לתוכו ודלג בו, עמד ההר, מלמד ששמחים היו זה עם זה. אמר רבי ינאי (נ"א רבי יוסי), יודע היה משה שאותו הר האלהי"ם הוא, דכתיב ויבא אל הר האלהי"ם, דתנן מה ראה משה באותו הר, ראה עופות שהיו פורחים ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו, רבי יצחק אומר (נ"א אמר רבי יצחק), ראה העופות פורחים וטסים משם ונופלים לרגליו של משה, מיד הרגיש בענין, והעמיד את הצאן אחר המדבר, והוא נכנס לבדו:

וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, רבי תנחום אומר, שעת המנחה היתה שמדת הדין שולטת בו, רבי יוחנן אמר, והא כתיב (תהלים מב ט) יומם יצוה יהו"ה חסדו, מדת חסד קאמר ולא מדת הדין, אמר רבי יצחק, משיוצא האור עד שנוטה לרדת נקרא יום, והוא מדת חסד, משנוטה לרדת נקרא ערב, והוא מדת הדין, והיינו דכתיב (בראשית א ג) ויקרא אלהי"ם לאור יום. אמר רבי יוחנן, שעת המנחה הוא משש שעות ולמטה, דתניא רבי יצחק אמר, מאי דכתיב (שמות טז יב) בין הערבים תאכלו בשר, ובבקר תשבעו לחם, בין הערבים דהוא שעתא

ב

דדינא תאכלו בשר, וכתיב (במדבר יא לג) הבשר עודנו בין שניהם ואף יהו"ה חרה בעם, משום דבין הערבים דינא דמלכותא שליט, ובבקר תשבעו לחם, משום דאקרי חסד ההיא שעתא, וכתיב (תהלים נב ג) חסד אל כל היום, וכתיב (בראשית א ה) ויקרא אלהי"ם לאור יום, דאיהו מצפרא. רבי תנחום אמר, דא סומק ודא חוור, סומק בין הערבים, דכתיב (שמות טז יב) בין הערבים תאכלו בשר, וחוורא בצפרא דכתיב ובבקר תשבעו לחם, רבי יצחק אמר, כתיב (שם יב ו) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וגו', דהוא שעתא למעבד דינא. רבי יהודה אמר, ילפינן משני כבשים שבכל יום, האחד מתקרב כנגד מדת החסד, והשני כנגד מדת הדין, ואמר רבי יהודה, מאי דכתיב (במדבר כח ד) את הכבש האחד תעשה בבקר, ולא כתיב את הכבש הראשון, אלא את הכבש האחד, מיוחד כנגד מדת החסד, דבכל מקום שני לא נאמר בו כי טוב. רבי תנחום אמר, לפיכך יצחק תקן תפלת המנחה שהוא כנגד מדת הדין, אמר רבי יצחק, מכאן (ירמיה ו ד) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, כי פנה היום זה מדת החסד, כי ינטו צללי ערב שכבר גבר מדת הדין, אברהם תקן תפלת שחרית כנגד מדת החסד. תנו רבנן, בההיא שעתא דעאל משה לטורא דסיני, מאי טעמא אתגלי ליה בשלהובי אשתא דהוא דינא, אמר רבי יעקב, כעין שעתא הוה (שעתא) גרים, רבי יוסי אמר, כלא לחד גזעא אשתרשא, כתיב ויבא אל הר האלהי"ם חרבה, וכתיב (דברים ט ח) ובחרב הקצפתם את יהו"ה, וכתיב וירא מלאך יהו"ה אליו בלבת אש מתוך הסנה, מתוך שהם עתידים להיות כסנה, כהאי דכתיב (ישעיה לג יב) קוצים כסוחים באש יצתו. אמר רבי יהודה, מכאן למדנו רחמנותו של מקום על הרשעים, דכתיב והנה הסנה בוער באש, לעשות בהם דין ברשעים, והסנה איננו אוכל, (לעשות) אין להם כליה, בוער באש עכ"פ רמז לאש של גיהנם אבל הסנה איננו אוכל, להיות להם כליה:

דבר אחר, וירא מלאך יהו"ה אליו בלבת אש, מאי טעמא למשה בלבת אש, ולשאר נביאים לא, אמר רבי יהודה, לאו משה כשאר נביאים, דתנן מאן דקריב לאשא ביה אתוקד, ומשה קריב לאשא ולא אתוקד, דכתיב (שמות כ יח) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהי"ם, וכתיב וירא מלאך יהו"ה אליו בלבת אש מתוך הסנה. רבי אבא אמר, האי דמשה אית לאסתכלא ביה בחכמתא עלאה, על מה כתיב כי מן המים משיתיהו, מאן דאתמשך מן מיא (דינא עלאה) לא דחיל מנורא, דתניא אמר רבי יהודה, מאתר דאתגזר משה לא אתגזר בר נש אחרא, אמר רבי יוחנן, בעשרה דרגין אשתכלל, דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, ולא נאמן ביתי, זכאה חולקיה דבר נש דמריה אסהיד כדין עלוי. אמר רב דימי, והא כתיב (דברים לד י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואמר רבי יהושע בן לוי, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ומנו בלעם, אמר ליה ודאי שפיר קאמרת, אשתיק, כד אתא רבי שמעון בר יוחאי, אתו שאילו קמיה האי מלה, פתח ואמר קוטיפא דקרנטי אתערבא באפרסמונא טבא חס ושלום. אלא ודאי כך הוא, באומות העולם קם, ומנו בלעם, משה עובדוי לעילא, ובלעם לתתא, משה אשתמש בכתרא קדישא דמלכא עלאה לעילא, ובלעם אשתמש בכתרין תתאין דלא קדישין לתתא, ובההוא גוונא ממש כתיב, (יהושע יג כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב, ואי סלקא דעתך יתיר, זיל שאיל לאתניה. אתא רבי יוסי ונשק ידוי, אמר הא חמידא (נ"א חמרא) דלבאי נפק לבר, דהכא משמע דאית עלאין ותתאין, ימינא ושמאלא, רחמי ודינא, ישראל ועכו"ם, ישראל משתמשין בכתרין עלאין קדישין, עכו"ם בכתרין תתאין דלא קדישין, אלין דימינא ואלין דשמאלא, ועל כל פנים מתפרשין נביאי עלאי מנביאי תתאי, נביאי דקודשא מנביאי דלאו דקודשא. אמר רבי יהודה, כגוונא דהוה