לד

א

אחרית איוב מראשיתו. רבי שמעון אמר, האי דאיוב לאו נסותא איהו דקודשא בריך הוא, כנסותא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב והאלהי"ם נסה את איוב, כמה דכתיב (בראשית כב א) והאלהי"ם נסה את אברהם, דאברהם איהו בידיה אקריב לבריה יחידאי דיליה לגבי קודשא בריך הוא, ואיוב לא יהיב כלום ולא מסר ליה לקודשא בריך הוא כלום, ולא אתמר ליה, דהא גלי קמיה דלא יכיל לקיימא ביה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא, ובדינא דקודשא בריך הוא אתעביד, וקודשא בריך הוא אתער דינא (בדינא) דא לההוא מקטרגא לגביה, הדא הוא דכתיב (איוב א ח) השמת לבך על עבדי איוב וגו'. פתח ואמר, (בראשית ד ג) ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה, מקץ ימים ולא מקץ ימין, איהו דחה לקץ ימין, ואתקריב לקץ ימים. והא אוקימנא (דניאל יב יג) ואתה לך לקץ, ואמר דניאל לאן קץ, לקץ הימין או לקץ הימים, עד דאמר ליה לקץ הימין. ועל דא דוד דחיל ואמר (תהלים לט ה) הודיעני יהו"ה קצי ומדת ימי מה היא, או לקץ הימים או לקץ הימין. והכא מה כתיב, ויהי מקץ ימים ולא מקץ ימין, ובגין כך לא אתקבל קרבניה דהא מסטרא אחרא הוה (כלא). תא חזי מה כתיב, והבל הביא גם הוא, מאי גם הוא, לאסגאה דא בדא, קרבניה לקודשא בריך הוא הוה כלא, ועקרא דקרבנא לקודשא בריך הוא, ויהב חולקא לסטרא אחרא, כמה דאת אמר ומחלביהן, וקין עקרא עבד מקץ ימים, רזא דסטרא אחרא, ויהיב חולקא לקודשא בריך הוא ועל דא לא אתקבל. באיוב מה כתיב (איוב א ד) והלכו בניו ועשו משתה וגו' ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכל ולשתות עמהם, ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו', ובמשתיא בכל יומא מקטרגא שכיח, ולא יכיל ליה, מנא לן, דכתיב (שם י) הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב, ולעולם לא יהיב חולקא כלל לגביה, דהא (נ"א מה) כתיב (שם ה) והעלה עולות מספר כולם, עולה סלקא לעילא לעילא, ולא יהיב חולקא לסטרא אחרא, דאלמלא יהב ליה חולקא, לא יכיל ליה לבתר, וכל מה דנטל מדיליה נטל. ואי תימא אמאי אבאיש ליה קודשא בריך הוא, אלא דאלמלא יהב ליה חולקא, יפני ארחא ויסתלק מעל מקדשא, וסטרא דקדושה אסתליק לעילא לעילא, ואיהו לא עבד כן, ועל דא קודשא בריך הוא תבע בדינא. תא חזי, כמה דאיהו אתפרש ולא אכליל טוב ורע, איהו דן ליה בההוא גוונא, יהיב ליה טוב, ולבתר רע, ולבתר אהדריה לטוב, דהכי אתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע רע, ולאהדרא גרמיה לטוב, ודא איהו רזא דמהימנותא. תא חזי איוב מעבדי פרעה הוה, ודא הוא דכתיב ביה (שמות ט כ) הירא את דבר יהו"ה מעבדי פרעה, תא חזי דלא בעא קודשא בריך הוא לאעקרא איוב מאתריה, דאיהו הוה מכסי (נ"א כולא בעא קודשא בריך הוא לאעקרא מאתרייהו, איוב הוה מכסה) (נ"א איוב חכים הוה) על פרעה, כיון דאתחלש, עבד נוקמין לפרעה. אמר רבי שמעון, השתא אית לגלאה רזין, דאינון מתדבקין לעילא ותתא, מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי ליה, מאי בא, אלא דעייל ליה קודשא בריך הוא אדרין בתר אדרין, לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא, דכמה דרגין משתלשלין מניה, ומאן איהו, רזא דתנין הגדול. ומשה דחיל מניה, ולא קריב אלא לגבי אינון יאורין ואינון דרגין דיליה, אבל לגביה דחיל ולא קריב, בגין דחמא ליה משתרש בשרשין עלאין. כיון דחמא קודשא בריך הוא דדחיל משה, ושליחן ממנן אחרנין לעילא לא יכלין לקרבא לגביה, אמר קודשא בריך הוא, (יחזקאל כט ג) הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, וקודשא בריך הוא אצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמר אני יהו"ה, ואוקמוה רזא דחכמתא דהתנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, לאינון מארי מדין, דידעין ברזין דמאריהון. פתח רבי שמעון ואמר, (בראשית א כא) ויברא אלהי"ם את התנינם הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, האי קרא אוקמוה ליה, אבל ויברא אלהי"ם את התנינים הוא רזא, דא

ב

לויתן ובת זוגו, תנינם חסר כתיב, בגין דקטל לנוקבא, וסלקה קודשא בריך הוא לצדיקיא ואוקמוה. התנים הגדול, תשע יאורין אינון דאיהו רביץ בינייהו, וחד יאורא איהו דמימוי שכיכין, וברכאן דמימין דגנתא נפלין ביה תלת זמנין בשתא, וכד תרין זמנין מתברך ההוא יאורא ולא כל כך, וכד חד לאו הכי. והאי תנינא עאל בההוא יאורא, אתתקיף ואזיל ושאט, עאל גו ימא ובלע נונין לכמה זינין, ושליט ותב לההוא יאורא, אלין תשעה יאורין אזלין וסלקין, וסחרניה כמה אילנין ועשבין לזנייהו. יאורא קדמאה, נפקא מסטרא שמאלא בחד צנורא דנגיד ונפיק תלת טפין, וכל טפה וטפה אתפרש לתלת טפין, וכל טפה וטפה אתעביד מניה יאורא חד, ואלין אינון תשעה יאורין דמתתקפין ואזלין, ושאטן וסחרן בכל אינון רקיעין. ממה דאשתאר מאינון טפין כד סיימין למיפק, אשתאר טפה חדא דנפקא בשכיכו, נפל בינייהו, ואתעביד מניה יאורא חדא, האי יאורא איהו ההוא דאמרן דאזלא בשכיכו. האי יאורא, כד ההוא נהר דנגיד ונפיק, אפיק טפין אחרנין רברבאן (ס"א דברכאן) מסטרא דימינא, מה דאשתאר מאינון טפין, אשתאר טפה חדא בשכיכו מאינון ברכאן, ונפל בההוא יאורא דאיהו שכיך, והאי איהו יאורא דעדיף מכלהו. כד נפקין ומתפרשן אינון ארבע נהרין דנפקין מגנתא דעדן, ההוא דאקרי פישון נפיל בההוא יאורא ואתכליל ביה, ועל דא מלכות בבל אתכליל בהאי, ופישון איהו מלכות בבל, מיאורא דא אתזנו ואתמליין כל אינון יאורין אחרנין. בכל יאורא ויאורא אזלא ושאט חד תנינא, ואינון תשע, וכל חד וחד נקיב נוקבא ברישיה, כמה דאת אמר (תהלים עד יג) שברת ראשי תנינים וגו', ואפילו האי התנין הגדול הכי הוא, בגין דכלהו נפחין רוחין לגבי עילא ולא לתתא. כתיב בראשית ברא אלהי"ם, וכתיב ויברא אלהי"ם את התנינים הגדולים, בכל עובדא דאינון עשר אמירן, קיימין לקבלייהו אינון עשר יאורין, וחד תנינא מתפרפרא (ס"א מתפרשא) (ס"א מתרפרפא) ברוחא לקבל כל חד וחד, ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא, בגין דהאי התנין הגדול כד הוא סליק סנפירוי ואזדעזע, כדין כלהו מזדעזען באינון יאורין, וכל עלמא מזדעזעא וארעא מתחלחלת, וכלהו כלילן בהאי תנין הגדול. והארץ היתה תוהו וגו', אמר רבי שמעון, עובדא דבראשית חבריא לעאן ביה וידעין ביה, אבל זעירין אינון דידעין לרמזא עובדא דבראשית ברזא דתנין הגדול, ועל דא תנינן דכל עלמא לא משתלשלא אלא על סנפירוי דדא. תא חזי, והארץ היתה תהו ובהו וגו', תנינן היתה ואוקימנא, בגין דבהאי יאורא קדמאה דקאמרן, כד האי התנין הגדול עאל ביה, כדין אתמלייא ושטיף ודעיך ניצוצין דאתלקטו באינון עלמין דאתחרבו בקדמיתא. אינון תנינין אחרנין דקאמרן הוו ולא הוו, אמאי, בגין דאתחלש חילייהו, דלא יטשטשון עלמא, בר חד זמנא לשבעין שנין, ואינון אתתקפו בחילא דההוא תנין הגדול, והאי איהו בלחודוי לאתתקפא, ואלמלא נוקביה קיימת לגביה, לא יכיל עלמא למסבל לון. (ובגין כך) עד לא קטל קודשא בריך הוא לנוקבא, הארץ היתה תהו (ובהו), תהו היתה, ולבתר דקטל לה, הוה בהו, שראת לאתקיימא, וחשך על, עד לא הות נהירא עובדא דעבד, מה עבד קודשא בריך הוא, מחץ רישיה דדכורא לעילא ואתכפיא. בגין דהא תהומא לתתא לא הוה נהיר, מאי טעמא לא הוה נהיר, בגין דהאי התנין הגדול הוה נשיב רוחא על תהומא ואחשיך ליה, ולא מרפרפא לתתא, ועבר (נ"א ועכ"ד) רוחא אחרא דלעילא, ונשב (נ"א דנשב) ובטש בההוא רוחא ושכיך ליה, הדא הוא דכתיב ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים, והיינו דתנינן דקודשא בריך הוא בטש רוחא ברוחא וברא עלמא. ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, נהיר נהירו דלעילא, ובטש