אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ב / לז
רבי שמעון בר יוחאי

לז

א

אתחזי גבורתא דחד שליחא דיליה יתיר מהאי דהוה יאות למהוי דיליה יתיר. אמר ליה יאות שאלת, ואנא לא שמענא מידי בהאי, ולא אימא, אבל הא זכינא לכל האי וארחא אתתקן קמן, אנא שמענא דרבי שמעון בר יוחאי מדכי שוקין דטבריא, ניזיל גביה, יתבו עד דהוה נהיר יממא, כד סליק נהורא קמו ואזלו, כד מטו גביה, אשכחוהו דהוה יתיב וספרא דאגדתא בידיה. פתח ואמר (ישעיה מ יז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, כיון דאמר כל הגוים כאין נגדו, למה כתיב מאפס ותהו נחשבו לו, אלא אוליפנא, דעתייהו דכל עמין דעלמא, דמהימנותא דלהון הוא כאין, דלא אדבקו עלאין ותתאין, ושויין לקבלייהו מהימנותא דשטותא, אבל מאפס ותהו נחשבו לו, כהאי עלעולא דסחרא (ס"א דפרחא) ברוחא, ומתגלגלא בקיטא בריקניא, הדא הוא דכתיב (דניאל ד ז) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. עוד פתח ואמר, בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ, את דא ימינא דקודשא בריך הוא, ואת דא שמאלא, אוליפנא דסטא קודשא בריך הוא ימיניה וברא ית שמיא, וסטא שמאלא וברא ית ארעא, הדא הוא דכתיב (ישעיה מח יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדו, מהו יעמדו יחדו, סלקא דעתך שמיא וארעא, לאו הכי, (נ"א מהשמים קורא אני אליהם והארץ לאו הכי), אלא ימינא ושמאלא דאינון א"ת וא"ת, והיאך יעמדו יחדו, בזאת, ההיא דשלטא בפלגות ליליא, דכלילא א"ת בזאת. ותנינן כתיב (קהלת ג יא) את הכל עשה יפה בעתו, א"ת הא דאמרן, הכל, כמה דאת אמר (בראשית כד א) ויהו"ה ברך את אברהם בכל, ותאנא דהיא כתרא דאתקרי זא"ת, דכלילא מא"ת וא"ת, ושלטא בפלגות ליליא בתרין סטרוי ברחמי ודינא, רחמי לישראל, ודינא לעמין עכו"ם. פתח רבי חייא ואמר, אי ניחא קמיה דמר דנימא חד מלה על מה דאתינא, כתיב, ויהי בחצי הלילה ויהו"ה הכה כל בכור בארץ מצרים, ומהאי דאמר מר, אשתמע דהאי פסוקא בההוא מלה אתא, ואנן אורחא אתתקנא קמן למיתי למשאל קמך. פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים קיג ה) מי כיהו"ה אלהינ"ו המגביהי לשבת וגו', מי כיהו"ה אלהינ"ו, דסליק ואתעטר לאתישבא בכתרא עלאה קדישא, נהירו על כל בוציני דנהירו, כתרין ועטרין, המשפילי לראות, דנחית בכתרוי, מכתרא לכתרא, מנזרא לנזרא, מנהירו לנהירו, מבוצינא לבוצינא, לאשגחא בעלאין ותתאין, הדא הוא דכתיב (שם יד ב) יהו"ה משמים השקיף על בני אדם וגו'. תא חזי, כתיב ויהי בחצי הלילה, כחצי מבעי ליה, או כחצות כגוונא דאמר משה, ואי כמה דאמרי חברנא, דלא יימרון אצטגנוני פרעה משה בדאי הוא, הא קושיא באתריה קיימא בתלת גווני, דאפילו ישראל יימרון הכי. חד, דאי הכי הוה ליה למימר ויאמר משה כחצות הלילה, אמאי קאמר כה אמר יהו"ה וגו', כמה דלא אתכוון שעתא, דהא לא יתפסון במשה אלא בפטרונא, בגין דאמר כה אמר יהו"ה וגו', תרי, דהא משה אמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחים, ולא הוה הכי אלא עד בכור השבי אשר בבית הבור, על כל פנים אפילו ישראל נמי יימרון הכי, דהא לא אתבררון מלי, תלת, דאיהו אמר משמא דפטרונא כחצות, וכתיב ויהי בחצי הלילה. ועוד שאלתא דילכון יתיר על מטול דלא יכיל בעירא למסבל, אמאי הוה בפלגות ליליא ולא ביממא, ואמאי מיתו כל אינון חלשין דבתר רחיא, אלא כלא רזא עלאה הוא בין מחצדי חקלא. וכלא אתכשר (נ"א אתבשר) בנביאה מהימנא, זכאה חולקיה דמשה, דעליה כתיב (שם מה ג) יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהי"ם לעולם, (שם ח) אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלהי"ם אלהי"ך שמן

 

ב

ששון מחבריך. יפיפית מבני אדם משת וחנוך, הוצק חן בשפתותיך מנח ובניו, על כן משחך אלהי"ם אלהי"ך מאברהם ויצחק, שמן ששון מיעקב, מחבריך משאר נביאי, וכי גבר דסליק בדרגין עלאין דלא סליק בר נש אחרא לא ידע מה דאמר. אלא הכי תנינן, האי כתרא דאקרי זא"ת אתקרי אש"ה, כמה דאת אמר (בראשית ב כג) לזאת יקרא אשה, אמאי, משום כי מאיש לקחה זאת, מאן הוא איש, ההוא דאקרי זה, ודא הוא איש דכר, כמה דאת אמר (שמות לב א) כי זה משה האיש, האיש הזה, ואקרי איש זה, וזה איש. וזאת אתנסיבת מזה דאקרי זכר, ובגין דא איהי תמר, דכר ונוקבא, דלא סליק דא בלא דא, תמר, כמה דאת אמר (שיר ג ו) כתמרות עשן, מה עשן סליק חוור ואוכם, אוף הכא כלא כליל בה בפלגות ליליא למעבד נימוסוי בחד שעתא, חוור לישראל ואוכם לעעכו"ם, ובעוד דהאי ליליא לא אתפלג לא עביד נימוסוי. מנא לן מאברהם, דכתיב (בראשית יד טו) ויחלק עליהם לילה, דאתפלג למעבד נימוסוי, אוף הכא משה אמר כחצות, (מהו כחצות, כמה דאת אמר (מ"א יח לו) כעלות המנחה, (איוב ה כו) כעלות גדיש, אוף הכא כחצות) כמפלג, דמשה ידע דלא יעביד נימוסוי עד דאתפלג, והכי הוה דלא עביד ליליא נימוסוי עד דאתפלג, בפלגות בתראה עבד נימוסוי, הדא הוא דכתיב ויהי בחצי הלילה, מאי בחצי, בפלגות בתראה, בזמנא דאיהי שלטא ואשתכח האי זאת למעבד נמוסין תדירא, וכל נימוסא דאתעביד בליליא בפלגותא בתראה אתעביד. ויהו"ה הכה כל בכור, ויהו"ה הוא ובית דינו, ויהו"ה הוא ונימוסוי, הכה כל בכור, הכה, משה לא אמר אלא ומת וגו', מהו הכה, אלא דאתער כה כמה דאגזים משה, דכתיב והנה לא שמעת עד כה. ותאנא פרעה חכים הוה מכל חרשוי, ואסתכל בהאי זאת דיעביד ביה דינא, וזמין לחרבא ארעיה, כמה דאמר משה, בזאת תדע כי אני יהו"ה, וביה מה כתיב, ויפן פרעה, מהו ויפן, דאפני לביה מהרהורא דא, כמה דאת אמר (במדבר יב י) ויפן אהרן, ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, גם לרבות האי דזמינא לחרבא ארעיה, ולא שוי לביה לקבליה דזא"ת. כל בכור, אפילו דרגין עלאין ותתאין אתברו משולטנהון (ס"א משלשוליהון), כל אינון דשלטין בחכמתא דלהון, דכתיב בארץ מצרים, וכלהו דרגין עלאין ותתאין דאתברו משולטנהון (ס"א משלשוליהון), כלהו בפסוקא אתחזון (נ"א אתרמיזו), דכתיב מבכור פרעה היושב על כסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים, וכל בכור בהמה, הא כלהו אתחזון בפסוקא. סתמא דמלה מבכור פרעה היושב על כסאו, כתרא תתאה דקוזמיטא דמלכותא (נ"א ממלכותא) דלעילא, עד בכור השפחה, כתרא שמאלא, תתאה מינה דקוזמיטא, מבתר ארבע (נ"א מכתרי אחר) רחיין, ארבע משיריין, (משמע) משום דכתיב אחר הרחים, (ולא מן הרחים). וכל בכור בהמה, תתאין מתתאין נוקבא מנוקבתא, דאשתכחו באתני בבעירי וחמרי ברברבי בזוטרי, ומקבלין מנהון גוברין ונוקבין. עד בכור השבי אשר בבית הבור, אינון דנפקין משפחה, די בהון עבדין לאסירי דישתעבדון בהון לעלמין, ולא יפקון לחירו, וברוחצנותא דאלין דרגין סריבו מצראי, די בהון עבדו קשרא לישראל דלא יפקון מן עבדותהון לעלמין. ובהאי אתחזי גבורתא ושלטנותא דקודשא בריך הוא, ודוכרנא דא לא ישתצי מישראל לדרי

חזרה לראש הדף
Site location tree