לט
א
כעין של מעלה, קהלת כנופיא קדישא דבי עשרה, בגין כך קהל אין פחות מעשרה, וקהל אפילו מאה, וקהלת כללא דכלא, כמה דאת אמר (דברים לג ד) קהלת יעקב. ותאנא שמותיו על שם החכמה אתקרון, ובגין כך תלת ספרין עבד, שיר השירים, קהלת, משלי, וכלהו לאשלמא חכמתא, שיר השירים לקבל דחסד, קהלת לקבל דדינא, משלי לקבל דרחמי, בגין לאשלמא חכמתא, והוא עבד כל מה דעבד בגין לאחזאה חכמתא, ולקבל דרגא (נ"א ולקבלי דרזא) עלאה, והוא אמר בימי הבלי, הבל הבלים. אלא רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, ותאנא אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו, שלא חטאו ממש, (וקלא) והבל אתעביד ברוחא ומיא, וכל מה דאתעביד בעלמא בהבל אתעביד, ורזא (דמלה) דהאי הבל של תינוקות, אתעביד קלא ואתפשט בעלמא ואינון נטורי עלמא ונטורי קרתא הדא הוא דכתיב (תהלים קכז א) אם יהו"ה לא ישמר עיר וגו'. ותא חזי, הוא הבל הוא קלא, מה בין האי להאי, הבל (הוא קלא) קאים בחילא למיפק קלא, קלא ממש קאים בקיומה (דלא) לאפקא (אחרא) מלה, וההוא הבל דהוה אחסנתיה דאבוי קרייה הבל, ומניה חזא כל מה דחזא, ואף על גב דסיועין סגיאין מעילא אחרנין הוו ליה, ולאשתמודעא מלה אמר בימי הבלי, דמלה דא מתמן אתא. ורזא דמלה, הכל הבל, את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, דא הוא רזא דמלה דגלי ופרסם, דכלא תליא בימי הבלי, כלומר בזמנא דהאי הבל ינקא מן דינא בגין למעבד דינא, צדיק אובד בצדקו, ובזמנא דהאי הבל ינקא מרחמי, רשע מאריך ברעתו, ותרווייהו תליין בהאי הבל, ובגין כך כתיב בימי, ולא כתיב ביום, וכלא תליין בימי הבל דא, מאן דאערע בדינא בדינא, מאן דאערע ברחמי ברחמי. ואי תימא יש צדיק אובד, ולא קאמר אבוד, הכי הוא אובד ממש, דההוא דינא אובד לצדיק מעלמא ומדרא, ויש רשע מאריך ברעתו, מאריך ממש, דההוא דינא (ס"א הבל) כד ינקא מרחמי עביד רחמי לההוא רשע ומאריך ליה. עד דהוו יתבי חמו קטורא דהוה סליק לעילא ונחית לתתא, אמר אתעטרותא אתעטר בטינתא (נ"א בעניותא) דארעא, מגו לעילא, אדהכי סליק ההוא חקלא ריחא מכל בוסמין, אמר נתיב הכא דשכינתא גבן אתקיים, בגין כך כריח שדה אשר ברכו יהו"ה. פתח ואמר, (בראשית כז כד) וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני וגו', וירח את ריח בגדיו, משמע דאינון לבושין הוו סלקין ריחא טבא (ס"א דלא אתעדי), ולבתר אתעדי מנהון ההוא ריחא, השתא אית לאסתכלא, כתיב ריח בגדיו, וכתיב ריח בני, ולא אמר ריח הבגדים אלא ריח בני. אלא תאנא, כיון שנכנס יעקב נכנס עמו גן עדן, ותאנא אותן הבגדים היו של אדם הראשון, דכתיב (שם ג כא) ויעש יהו"ה אלהי"ם לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, והוציאם מגן עדן, ואי תימא דכתיב ויתפרו עלה תאנה, דאינון הוו, אי הכי אמאי כתיב ויעש יהו"ה אלהי"ם, וכתיב כתנות עור, הא לא הוו אלא עלה תאנה, אלא כתרגומו לבושין דיקר, והוו סלקין ריחין מבוסמא דעדן. ותניא בשם מלא אתעבידו, דכתיב ויעש יהו"ה אלהי"ם, מה דלא אתעבידו ביה שמיא וארעא, ולא, והא כתיב (שם ב ד) ביום עשות יהו"ה אלהי"ם ארץ ושמים, לא קשיא, האי כד אתעבידו לא אתעבידו בשם מלא, בר כד אתקיימו בשם מלא אתקיימו. ומה דאמרו דאינון לבושין אתו לההוא רשע דעשו, דנסיב לון מן נמרוד, הכי אוקימנא, וקשיא מלה, דאי הכי הא כתיב לאדם ולאשתו, לבושין לאדם, ולבושין לחוה, לבושין דחוה מה אתעבידו, ותו דאי הכי
ב
במאי אתקברו, סלקא דעתך דאינון שבקו וראמו מנהון זהרא עלאה דיהיב לון קודשא בריך הוא. אלא אינון לבושין דאתלבשו בהו אדם ואתתיה לא אתלבש בהו בר נש אחרא, דבאינון לבושין דמו כגוונא דלעילא, ואי סלקא דעתך דאינון אתלבשו מגרמיהון בהו, תא חזי כתיב וילבישם, דקודשא בריך הוא אלביש לון, זכאה חולקהון. כתיב (תהלים קד א) יהו"ה אלה"י גדלת מאד הוד והדר לבשת, וכתיב (שם צו ו) הוד והדר לפניו, וכתיב (שם קד א) עוטה אור כשלמה וגו', כיון דאתלבש (מה דאתלבש) עבד מה דעבד, מלמד שנתעטף קודשא בריך הוא באור וברא ית שמיא, אלא במאי אוקימנא החמודות אשר אתה בבית. החמודות, בגדי מלכות במשי וזהב, וארחא דעלמא דגנזי לון בבוסמין וריחין ליקרא דלבושיהון, תא חזי וירח את ריח בגדיו בתחלה, וכד ארגיש, אמר ראה ריח בני, דידע דביה הוה תליא מלתא, דבגיניה סליק ריחא, כריח שדה אשר ברכו יהו"ה. וכי מניין הוה ידע יצחק ריח שדה אשר ברכו יהו"ה, אלא תרין מלין אינון, וכלא הוא חד, דכתיב (בראשית כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וכי לא הוה ליה ביתא או מקום אחר להתפלל, אלא אותו השדה היה אשר קנה אברהם סמוך למערה, דכתיב (שם מט ל) השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת, ובשעתא דהוה יצחק עאל גביה, חמא שכינתא עליה, וסליק ריחין עלאין קדישין, ובגיני כך הוה מצלי תמן, וקבעיה לצלותיה. ואברהם אמאי לא הוה מצלי תמן, משום דקביעותא דאתרא אחרא הוה ליה בקדמיתא, ומלה אחרא ריחא דחמא בהר המוריה, ולמה נקרא מוריה, על שם המר הטוב דהוה תמן. וכלא הוה, וגן עדן דעאל עמיה וברכיה, ובגין כך לא תלה מלה בלבושין אלא ביעקב ממש, דחמא דביה הוה תליא מלה (ס"א ויאות הוה לאתברכא) ואתחזי, וזכותיה סליק לאתברכא, ועאל עמיה גן עדן, ובגין כך כד אתרעם עשו, אמר גם ברוך יהיה. אמר רבי יצחק, לא אצטריך אורייתא למכתב אלא מהחדש הזה לכם ראש חדשים, מאי טעמא, משום דשירותא דסיהרא הוי, ועל דא אורייתא הוה אצטריך למכתב מהכא, דהא בקודשא בריך הוא אתקשר מלה, ולא קשיא, דלא כתיב זאת החדש הזאת, דהא זה וזאת כחד מתקשרין, ובאתר דאית ביה דכר ונוקבא כחדא, לית שבחא אלא לדכורא. ועל דא ראשון הוא לכם לחדשי השנה, לחדשי השנה ודאי, אמר רבי יהודה, לכם תרי זמני למה, אמר רבי יצחק מנייהו אשתמע יתיר, כמה דכתיב (דברים לב ט) כי חלק יהו"ה עמו, אתקשרותא דא לכם ולא לשאר עמין:
דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו' בעשור אמאי בעשור, אמר רבי אבא, בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא, דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא. ויקחו להם איש שה לבית אבות, אמאי, בגין דבזמנא דא אצטריך למיגד ליה, דהא תנינן במלתא דא אתבר כתרא (חדא) תתאה דמתאחדין ביה כל שאר כתרין תתאין, ועל דא פריש משה ואמר, משכו וקחו לכם צאן, כמה דכתיב צאן ועבד ושפחה, אמר קודשא בריך הוא, עבידו אתון עובדא לתתא, ואנא אתבר תקפיהון לעילא, וכמה דתעבדון בנורא אתון, דכתיב כי אם צלי אש, אנא אוף הכי אעביר אותו באש בנהר דינור. אמאי אתנגיד בעשרה ואתנכיס בארבעה עשר, אמר רבי אבא, בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין, ואף על גב דארבע מאה שנין לא אשתעבידו בהו, מכל מקום הואיל והוה זמין לאתקשרא בהו, אתחשיב עליה כאילו אשתעבידו בהו כל ארבע מאה שנין, בגין כך מעכבין ליה ארבע יומין קטירא ברשותייהו דישראל, ולבתר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. בין הערבים, אמאי בין הערבים, בשעתא דדינא תליא, ובשעתא דאתמסר