אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ב / מ
רבי שמעון בר יוחאי

מ

א

מלה דא ליה על ידוי דאברהם, דכתיב (בראשית טו יז) ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה כתרא חדא, חשכה כתרא אחרא, גדולה האי דהיא רברבא מכלא, ואף על גב דאוקימנא קרא דא על שאר שעבודייהו דישראל, וכלא הוה. כגוונא דא (שמות יז יד) כי מחה אמחה, אתון מתתא, ואנא מעילא. תנא לא נפקו ישראל ממצרים עד דאתברו כלהו שלטונין דלעילא (משלשולהון) משולטניהון, ונפקו ישראל מרשותהון, ואעלו לרשותא קדישא עלאה דקודשא בריך הוא, ואתקטירו ביה, הדא הוא דכתיב (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, מאי טעמא עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, דאפקית להו מרשותא אחרא, ועאלית לון ברשותי. והיינו דאמר רבי שמעון, מאי דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל מחמצת, אלא הכי אוקימנא, האי שאור והאי מחמצת דרגא חד אינון, וכלהו חד רשו אוחרי, אינון שלטנין דממנן על שאר עמין, וקרינן להו יצר הרע, רשותא אחרא, אל נכר, אלהים אחרים, אוף הכי שאור ומחמצת וחמץ וכלא חד, אמר קודשא בריך הוא, כל הני שני קיימיתו ברשותא אחרא עבדין לעם אחרא, מכאן ולהלאה דאתון בני חורין, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יראה לך חמץ. אמר רבי יהודה, אי הכי כל ימי שתא נמי, אמאי שבעת יומין, דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, שבעת ימים ולא יתיר, אמר ליה, כל זמנא דאתחייב בר נש לאתחזאה גרמיה בן חורין הכי אצטריך, כל זמנא דלא אתחייב לא אצטריך. למלכא דעבד לחד בר נש רופינוס, כל אינון יומין דסליק להאי דרגא, חדי ולביש לבושי יקר, לבתר לא אצטריך, לשתא אחרא נטיר אינון יומין דסליק ליקירו דא, ולבש אינון לבושין וכן בכל שתא ושתא. כהאי גוונא ישראל, כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא, דאינון יומי חדוותא יומין דסליקו ליקרא דא ונפקו משעבודא אחרא, ובגין כך נטרין בכל שתא ושתא יומין דסליקו להאי יקר, ונפקו מרשותא אחרא ועאלו ברשותא קדישא, ועל דא כתיב שבעת ימים מצות תאכלו. אמר רבי שמעון, מצת כתיב כמה דאת אמר (יחזקאל א א) מראת אלהי"ם, ולמה אתקרי מצת דינא, דינא קדישא, דינא דאתאחדא בשמא קדישא, דינא דלא הוה תקיפא כל ההוא זמנא בגווייהו דישראל, דהא קיימא סיהרא בפגימותא, ועל דקיימא סיהרא בפגימותא (דברים טז ג) לחם עני כתיב, מאי טעמא קיימא בפגימותא, בגין דלא אתפרעו ולא אתגליא האי את קדישא, גזירין הוו ולא אתפרעו. אימתי אתפרעו, בשעתא דכתיב (שמות טו כה) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואף על גב דאוקימנא האי קרא במלה אחרא, כלא הוה ויאות, ואי תימא דבימי יהושע אתפרעו, לאו הכי, אלא אינון דכתיב (יהושע ה ה) וכל העם הילודים במדבר בדרך וגו'. בתר דאתפרעו אמר קודשא בריך הוא, בקדמיתא אכלתון מצות, דקיימא סיהרא בפגימותא, ואקרי לחם עני, מכאן ולהלאה האי לחם מאתר אחרא להוי, מאי הוא, דכתיב (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, לא מן סיהרא כההוא זמנא, אלא מן השמים ממש, כמה דכתיב (בראשית כז כח) ויתן לך האלהי"ם מטל השמים. וישראל קדישין נטרין אינון יומין דעאלו תחות גדפוי דשכינתא, ונטרין ההוא נהמא דאתיא מסטרהא, ועל דא כתיב (שמות כג טו) את חג המצות תשמר וגו', וכתיב ושמרתם את המצות, מהו ושמרתם את המצות, כמה דאת אמר (שם יט ה) ושמרתם את בריתי, וכלא בחד דרגא סלקא ואתאחד. ואי תימא משה היך לא פרע להו, אלא בגין דלא יתעכבון ישראל תמן עד דיתסיאו, ועל דא כתיב (דברים טז ג) שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, מאי טעמא לחם

 

ב

עני, משום כי בחפזון יצאת וגו', וכתיב ולא יכלו להתמהמה. תא חזי, כד עאלו ישראל לארעא, עאלו גזירין ואתפרעו, ומה כתיב (דברים ח ט) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, מאי במסכנות, לחם עני, אמאי אקרי לחם עני, משום דקיימא סיהרא בפגימותא, ולא מתברכא משמשא ולא מתנהרא מן שמשא, כמה דאת אמר (ד"ה א כט יא) כי כל בשמים ובארץ, ולא אתנהרא (מכל) מיובלא, מאי טעמא משום דלא אתפרעו, אבל הכא דאתגזרו ישראל ואתפרעו, לא תחסר כל בה כתיב, ועל דא לא במסכנות תאכל בה לחם, מאי טעמא, משום דלא תחסר כ"ל בה, כמה דחסרו ליה במצרים. ובכל שתא ושתא דוכרנא דמצרים קא עבדי ישראל ואכלי, ולא אשתצי מדרי דרין, ובגין דלא אתפרעו הכא במצרים, חסרו ליה להאי כל, וקיימא סיהרא בפגימותא, ואקרי לחם עני, עני, כתרגומו מסכנות, ומאי דאכלו ליה תמן בארעא, בגין דוכרנא דמצרים הוה, והאי לדרי דרין, ולזמנא דאתי כתיב (ישעיה ס כ) לא יבא עוד שמשך וירחך וגו'. תנא אמר רבי שמעון, כתיב בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו', וכתיב (ויקרא כג כז) אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא, אשתמע כמה דאתמר, דכתיב בעשור לחדש הזה, מאי קא מיירי, אלא בעשור, מלה דא בעשור תליא, לחדש הזה בחדש הזה מבעי ליה, אלא כד אתא נימוסא להאי דרגא, כתיב לחדש הזה דיקא:

ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, תנא תלת קשרין אינון, בכור בהמה בכור השבי בכור השפחה (דתלת קשרין), דכל שאר מתקשרי בהו באלין תלת גווני דלעילא, ובהאי דאתקרי צאן אתקשר כלא, וכלא כליל בצאן, אתקשר צאן בצאן, ולא יכיל לאתפרשא מקטלוי. ובהאי כלהו אתקשרו, ועל דא כתיב והיה לכם למשמרת, קטירו ליה בקטירותא, ויהא אתמסר בידיכון ברשותכון, עד דתנכסון ליה ותעבדון ביה דינא. ולזמנא דאתי כתיב (ישעיה סג א) מי זה בא מאדום, וכתיב (שם לד ו) כי זבח ליהו"ה בבצרה, וכתיב (זכריה יד ט) והיה יהו"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד:

רעיא מהימנא כ"ה:

וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו', פקודא דא לבער חמץ, דהא פקודא דא אתמסר להו לישראל, וישא העם את בצקו טרם יחמץ, וכתיב שאור לא ימצא בבתיכם, והא אוקמוה חבריא, ורזא אוקימנא בין חמץ ומצה בכמה דוכתי, דא יצר רע ודא יצר טוב:

רעיא מהימנא כ"ו:

פקודא בתר דא לספר בשבחא דיציאת מצרים, דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי בהאי שבחא לעלמין, והכי אוקימנא, כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים, ובההוא ספור חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי, דהוא חדו מכלא, דהאי איהו בר נש דחדי במריה. וקודשא בריך הוא חדי בההוא ספור, ביה שעתא כניש קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה, ואמר לון זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדאן בפורקני, כדין כלהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעין ספורא דשבחא דקא חדאן בחדוה דפורקנא דמריהון, כדין אתיין ואודן ליה לקודשא בריך הוא, על כל אינון נסין וגבורן, ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא, דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא, וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון, כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודן ליה, וכלהו דחלין מקמיה, ואסתלק יקריה על כלהו, ובגין כך אית לשבחא ולאשתעי בספור דא

חזרה לראש הדף
Site location tree