מד

א

פרשת בשלח:

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהי"ם דרך ארץ פלשתים וגו', רבי שמעון פתח (חבקוק ג ב) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, האי קרא קשיא ואית לאסתכלא ביה, מאי שנא תפלה לחבקוק הנביא יתיר מכל שאר נביאי עלמא, דלא כתיב בהו תפלה לישעיה הנביא, או לירמיה, או ליחזקאל, או להושע, או לשאר נביאי עלמא אלא הכי תנינן, אלישע זכה בהאי עלמא מה דלא זכה נביאה אחרא בר ממשה, (ועם כל דא לא בעא לאטרחא למריה). תא חזי מאי דכתיב, (מ"ב ד ח) ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם, ושם אשה גדולה, מאי אשה גדולה, אלא גדולה בעובדהא, דכל בני (ס"א דרא) ביתא משתבחין בה, והיא עקרא דביתא, ובגין דבעלה לא הוה שכיח בביתא למהוי עקרא, לא הוה אדכר הוא אלא היא. ותו, ושם אשה גדולה, גדולה על כל שאר נשי עלמא, דהא שאר נשי עלמא כד חמאן אושפיזא בביתא מצטערן ביה ודחקן ביה, כל שכן לאפקא עליה ממונא, והאי חדת ביה באושפיזא, ולאפקא עליה ממונא, כל שכן כיון דחמת ליה לאלישע חדת ביה לחדא, ועל דא שבחא דכלא דאתתא היא, דהא אושפיזא דביתא דאתתא היא, ובגין כך ושם אשה גדולה, גדולה על שאר נשין. ותאמר אל אישה, הנה נא ידעתי כי איש אלהי"ם קדוש הוא, במה ידעה, אלא הא אוקמוה חבריא, דשושיפא חוורא זריקת ליה בערסיה, ולא חמת ביה קרי מעולם, ולא אעבר זבובא בפתוריה. הני מילי קשיין, אי תימא דלא חמת ביה קרי, הא סגיאין אינון בני נשא הכי בעלמא, מה שנויא הכא, ואי תימא דלא עבר זבובא בפתוריה, אמאי כתיב הנה נא ידעתי, וכי היא ידעת ולא אחרא, והא כל אינון דחמו ליה אכיל בפתוריה הוו ידעי. אלא שפיר קאמרת, אבל הנה נא ידעתי, היא ידעה ולא אחרא, בגין דהיא מתקנת ערסיה בשעתא דשכיב בליליא, ובשעתא דקאים בצפרא, והאי דקאמרי דשושיפא חוורא זריקת ליה בערסיה, הכי הוה, ובה ידעה, דארחא דעלמא כיון דקאים בר נש מערסיה סליק שושיפא דנאים בה ריחא מנוולא, והאי בשעתא דסלקת ההוא שושיפא מערסיה, הוה סליק ריחין כריחין דגנתא דעדן, אמרה אי לאו דקדישא הוא, וקדושה דמריה עליה, לא סליק ריחא קדישא הכי. בגיני כך בעי לאתפרשא מן ביתא, דלא אזדהר בר נש כל כך בביתא, אבל אמרת (שם י) נעשה נא עליית קיר קטנה, ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה, ארבע אלין למה, אלא בגין דאינון תקונא דכנסת ישראל, דאתקריאת עליית קיר, והכי אתקריא, כמה דכתיב (ישעיה לח ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. מטה ושלחן וכסא ומנורה, לאו אינון כתיקונא דשמושא, דהא כסא קא בעי בקדמיתא, ולבתר שלחן, לבתר מנורה, לבתר מטה, אמאי אקדימת מטה, בגין דהיא חביבה עליה יתיר מכלא, ואקדים בר נש מה דחביב עליה. ויהי היום ויבוא שמה (מ"ב ד יא), ויהי היום, מאן הוא יומא דא, אלא כמה דאוקמוה, ותא חזי ההוא יומא יומא טבא דראש השנה הוה, דאתפקדו ביה עקרות דעלמא, ואתפקדן ביה בני עלמא, קרא לשונמית ואמר, (שם יג) הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, בגיני כך אצטריכנא לעיינא יומא דא בדיני דעלמא, דקודשא בריך הוא דאין ביומא דא

ב

לעלמא, ובגין דאתפרשנא בלחודאי באתר דא, אצטריכנא לאסתכלא ברגיזו דעלמא, (שם יג) ומה לעשות לך, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא. וכי מלה דא למה אצטריכא לגבי אתתא, דלא נפקת ולא אזלת ולא עאלת בהיכלא דמלכא, אלא יומא דא הוה גרים, דכל בני עלמא יתבין (נ"א קיימין) בדינא, ובההוא יומא אקרי קודשא בריך הוא מלך, המלך המשפט, אמר לה אי את אצטריך לך לגבי מלכא עלאה על עובדין די בידך:

ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, מאי קאמרת, אלא בשעתא (נ"א בזמנא) דדינא תליא בעלמא, לא יתפרש בר נש בלחודוי, ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודען ביה בלחודוי, דהא בזמנא (אחרא) דדינא תליא בעלמא, אינון דאשתמודעון ורשימין בלחודייהו, אף על גב דזכאין אינון, אינון אתפסן בקדמיתא, ועל דא לא לבעי ליה לאיניש לאתפרשא מבין עמא לעלם, דבכל זמנא רחמי דקודשא בריך הוא על עמא כלהו כחד, (ולא ליבעי ליה לאיניש לאתפרשא מן עמא לעלם), ובגיני כך אמרה בתוך עמי אנכי יושבת, ולא בעינא לאתפרשא מנייהו, כמה דעבדנא עד יומא דין. ויאמר גחזי, אבל בן אין לה וגו', אמר לה אלישע, הא ודאי שעתא קיימא, דהא יומא גרים, ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ותהר האשה ותלד בן למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע, למועד ודאי. לבתר מית, מאי טעמא מית, אלא בגין דאתייהיב לה ולא לבעלה, ומאתר דנוקבא אתקשר, ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמיה, מנא לן דלה אתיהיב דכתיב את חובקת בן. תא חזי, באברהם כתיב (בראשית יח י) שוב אשוב אליך, ולא אליה, אליך ודאי, בך אתקשר ולא בנוקבא, מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי. ותעל ותשכיבהו על מטת איש האלהי"ם, בגין דתמן חמת קדושה עלאה מכלא, ויאמר לה השלום לך השלום לאישך השלום לילד, מכאן דהיא עקרא דביתא, ולא עוד אלא דאיהי אזלת אבתריה ולא בעלה, ויגש גחזי להדפה, הא אוקמוה. ויאמר איש האלהי"ם הרפה לה, מאי שנא הכא דאמר איש האלהי"ם, וכד הוה במתא אלישע, אלא הכא ודאי איש האלהי"ם, דהכא (ס"א הוא) חזא דוכתיה ולא במתא, ולא בשעתא דהוו בני נביאי קמיה. ויהו"ה העלים ממני וגו', כמה דאת אמר (שם יט כד) ויהו"ה המטיר על סדום ועל עמורה, דא בי דינא דלתתא, ולא הגיד לי, מאי טעמא לא ידע אלישע, אלא אמר קודשא בריך הוא, ומה אנא קטיל להאי, אי אימא ליה לא ימות, דהא נבזבזא דיליה הוא, ודאי אית ליה למימת, דהא אתמר, דכתיב את חובקת בן, ומאתר דנוקבא גרים מותא, ובגיני כך לא אמר ליה. ויאמר לגחזי, חגור מתניך וקח משענתי בידך ולך, והא אוקמוה ואסתלק ניסא מניה, חי יהו"ה וחי נפשך אם אעזבך, אמאי, כיון דגיחזי הוה אזיל, אלא היא ידעת ארחוי דההוא רשע דגיחזי, דלאו איהו כדאי דישתכח ניסא על ידוי. וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וגו', אמאי, אלא דאשגח אלישע וידע דאתרא (נ"א דאתתא הוא) דא הוא דגרים דאתקשר ביה השתא, וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו, לקשרא ליה באתרא אחרא עלאה, אתר דחיין אשתכחו ביה, ולא יכיל לאעקרא ליה מאתר דאתקשר ביה בקדמיתא, אלא אתער רוחא חדא מלעילא, ואתקשר בהאי אתר, ואתיב ליה נפשיה, דאי לאו הכי לא הוה קאים לעלמין, ויזורר הנער עד שבע פעמים, ולא סליק יתיר, כמה דאת אמר (תהלים צ י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ודא הוא חבקוק נביאה, כמה דאת אמר את חובקת בן, אי הכי חבוק מבעי ליה, אמאי חבקוק תרי, אלא חד