סא
א
והא אוקימנא מלי, דכתיב (משלי ל כג) ושפחה כי תירש גבירתה, דגרים לצדיק דאתדבק בשפחה, והאזנת למצותיו דא נצח לאסתמרא (דלא ישקר ביה), דלא יעול רשימא דא בבת אל נכר, ולא ישקר ביה בנצח, דכתיב (ש"א טו כט) וגם נצח ישראל לא ישקר, ומאן דנטיר האי, קיים מצותיו, דכתיב (שמות לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, ושמרת כל חקיו דא הוד, לאסתמרא מן זונה. ואזלא הא כמה דתנינן, אמר רבי יהודה, מאי דכתיב (תהלים מה ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, אלא כל מאן דמזרז גרמיה ושוי דחילו דחרבא שננא תקיפא לקבליה, על ירך, מאי על ירך, דא רשימא קדישא, כמה דאת אמר (בראשית כד ב) שים נא ידך תחת ירכי, דבר אחר, חגור חרבך, כלומר זרז ואתקיף יצרך בישא דאיהו חרבך, על ירך, על ההוא רשימא קדישא לנטרא ליה. ואי נטר ליה, כדין אקרי גבור, וקודשא בריך הוא אלביש ליה בלבושוי, ומאן לבושוי דקודשא בריך הוא הוד ונצח (נ"א והדר), דכתיב (תהלים קד א) הוד והדר לבשת, אוף הכא הודך והדרך, וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא כדקא יאות, מכאן ולהלאה, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יהו"ה רופאך, דא מלכא קדישא. ועל דא אזהר לון על ההוא מלה ממש דיהב ורשים בהו ולא יתיר, ועד כען לא אתייהיבת להו אורייתא, אלא כיון דכתיב שם שם לו חק ומשפט, מיד ויאמר אם שמוע תשמע וגו'. תא חזי, כד בעא קודשא בריך הוא לאזהרא לישראל על אורייתא, בכמה מלין משיך להו, בכמה משיכן דחביבותא, כבר נש דמשיך בריה לבי רב. ותא חזי, לא בעא קודשא בריך הוא למיהב להו אורייתא עד דקריבו בהדיה, ובמה קריבו בהדיה, בגלויא דרשימא דא כמה דאתמר, אמר רבי יהודה, לא קריבו ישראל לטורא דסיני עד דעאלו בחולקא דצדיק וזכו ביה, מנלן, דכתיב (שמות יט א) ביום הזה באו מדבר סיני, ביום הזה ממש דייקא, וכתיב (ישעיהו כה ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינ"ו זה קוינו לו וגו':
פרשת המן:
ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, רבי יהודה פתח ואמר, (תהלים מא א) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', האי קרא אוקימנא ליה, בשעתא דבר נש שכיב בבי מרעיה, הא אתפס באטרוניא דמלכא, רישיה בקולרא, רגלוי בכופסירין (ס"א בטפסרא), כמה חילין נטרין ליה מהאי גיסא ומהאי גיסא, שייפוי כלהו בדוחקא, מגיחין אלין באלין, מיכלא אתעדי מניה. בההוא זמנא פקדין עליה אפוטרופא למילף עליה זכות קמי מלכא, דכתיב (איוב לג כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, בההיא שעתא זכאה חולקיה דבר נש דעאל עליה, ואוליף ליה ארחא לשיזבותיה מן דינא, הה"ד אשרי משכיל אל דל, והיך יכיל לשזבא ליה, למילף ליה אורחוי דחיי, לאתבא לקמי מאריה, כדין אתעביד אפוטרופוסא עליה לעילא, מאי אגריה, ביום רעה ימלטהו ה'. דבר אחר, אשרי משכיל אל דל, כמה תקיפא אגרא דמסכנא קמי קודשא בריך הוא, אמר רבי חייא תווהנא על האי קרא, דכתיב (שם סט לד) כי שומע אל אביונים ה', וכי אל אביונים שומע ולא לאחרא, אמר רבי שמעון, בגין דאינון קריבין יתיר למלכא, דכתיב (שם נא יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ולית לך בעלמא דאיהו תביר לבא כמסכנא. תו אמר רבי שמעון, תא חזי כל אינון בני עלמא אתחזיין קמי קודשא בריך הוא בגופא ונפשא, ומסכנא לא אתחזי אלא בנפשא בלחודוי, וקודשא בריך הוא קריב לנפשא יתיר מגופא. מסכנא חד הוה בשיבבותיה דרבי ייסא, ולא הוה מאן דאשגח ביה, והוא הוה אכסיף ולא תקיף בבני נשא,
ב
יומא חד חלש, עאל עליה רבי ייסא, שמע חד קלא דאמר, טילקא טילקא, הא נפשא פרחא גבאי ולא מטו יומוי, ווי לבני מתיה דלא אשתכח בהו דיתיב נפשיה לגביה, קם רבי ייסא שדי בפומיה מיא דגרגרין, אפותא דקונטא, (ס"א דקופתא), אתבזע זיעא באנפוי ותב רוחיה לגביה. לבתר אתא ושאיל ליה, אמר חייך רבי, נפשא נפקת מנאי ומטו לה קמי כורסייא דמלכא, ובעת לאשתארא תמן, אלא דבעא קודשא בריך הוא לזכאה לך, ואכריזו עלך, זמין הוא רבי ייסא לסלקא רוחיה, ולאתקשרא בחד אדרא קדישא, דזמינין חברייא לאתערא בארעא, והא אתקינו תלת כורסיין דקיימן לך ולחברך, מההוא יומא הוו משגיחין ביה בני מתיה. תו מסכנא אחרא אעבר קמיה דרבי יצחק, והוה בידיה פלג מעה דכסף, אמר ליה לרבי יצחק אשלים לי ולבני ולבנתי נפשאן, אמר ליה והיך אשלים נפשייכו, דהא לא אשתכח גבאי בר פלג מעה, אמר ליה בדא אשלימנא בפלג אחרא דאית גבאי, אפקיה ויהביה ליה, אחזיאו ליה בחלמיה דהוה אעבר בשפתא דימא רבא, ובעאן למשדייה בגוויה, חמא לרבי שמעון דהוה אושיט ידוי לקבליה, ואתי ההוא מסכנא ואפקיה ויהביה בידוי דרבי שמעון ואשתזיב, כד אתער נפל בפומיה האי קרא (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ותא חזי, כל יומא ויומא נטיף טלא מעתיקא קדישא לזעיר אנפין, ומתברכאן כל חקל תפוחין קדישין, ומההוא טלא אנגיד לאינון דלתתא, ומלאכין קדישין אתזנו מניה כל חד וחד כפום מיכליה, הדא הוא דכתיב (שם עח כה) לחם אבירים אכל איש, ומההוא מזונא אכלו ישראל במדברא. אמר רבי שמעון, כמה בני נשא מתזנין בהאי זמנא מניה, ומאן אינון אלין חברייא דמשתדלי באורייתא יומי ולילי, וכי סלקא דעתך מההוא מזונא ממש, לא, אלא כעין ההוא מזונא ממש דשקיל על חד תרין. תא חזי, ישראל כד עאלו ואתדבקו במלכא קדישא, בגין גלויא דרשימא קדישא, כדין זכו למיכל נהמא אחרא עלאה יתיר ממה דהוה בקדמיתא, בקדמיתא כד נפקו ישראל ממצרים עאלו בנהמא דאקרי מצה, והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרא עלאה יתיר מאתר עלאה, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מן השמים ממש, ובההוא זמנא אשתכח להו לישראל מאתר דא, חברייא דמשתדלי באורייתא מאתר אחרא עלאה יתיר אתזנו, מאי הוא, כמה דכתיב (קהלת ז יב) החכמה תחיה בעליה, אתר עלאה יתיר. אמר ליה רבי אלעזר, אי הכי אמאי חלשא נפשייהו יתיר משאר בני עלמא, דהא שאר בני נשא בחילא ותוקפא יתיר אתחזון ומשתכחן, אמר ליה יאות שאילתא, תא חזי, כל מזוני דבני עלמא מלעילא קא אתיין, דההוא מזונא דאתי מן שמיא וארעא, דא מזונא דכל עלמא, והוא מזונא דכולא והוא מזונא גס ועב, וההוא מזונא דאתי יתיר מעילא הוא מזונא יתיר דקיק, דקא אתייא מאתר דדינא אשתכח, ודא הוא מזונא דאכלו ישראל כד נפקו ממצרים (יתיר דקיקא), מזונא דאשתכח להו לישראל בההוא זמנא במדברא, מאתר עלאה דאקרי שמים, הוא מזונא יתיר דקיקא דעייל יתיר לנפשא מכלא, ומתפרש יתיר מגופא ואקרי לחם אבירים. מזונא עלאה יתיר מכלא, הוא מזונא דחברייא אינון דמשתדלי באורייתא, דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא, ולא אכלי מזונא דגופא כלל, והיינו מאתר עלאה יקירא על כלא ואקרי חכמה, בגיני כך חליש גופא דחברייא יתיר מבני עלמא, דהא לא אכלי מזונא דגופא כלל, ואכלי מזונא דרוחא ונשמתא, מאתר רחיקא עלאה