עד
א
זהר:
דרוחא בלטא לבר, ואתחזי ואתגניז, וכל הני דיוקנין אתחזיין מתציירן בציורא דאתוון, אף על גב דאינון גניזין, אלין ארבע דיוקנין אתחזיין לפום שעתא לאינון מארי דעיינין, דידעין ברזין דחכמתא לאסתכלא בהו. ציורא קדמאה, כד אזיל בר נש בארח קשוט, אינון דידעין ברזין דמריהון מסתכלן ביה, בגין דההוא רוחא דלגו מתתקנא ביה, ובליט לבר ציורא דכלא, וההוא ציורא איהו ציורא דאדם, ודא איהו ציורא שלים יתיר מכל ציורין, ודא איהו ציורא דאעבר לפום שעתא קמי עינייהו דחכימי לבא, האי כד מסתכלן באנפוי לבר, אינון אנפין דקיימן קמיה עיינין דלבא רחים לון. ארבע סימנין דאתוון אית בהו, שורייקא חד בליט בשכיבו מסטרא דימינא, ושורייקא חד דכליל תרין אחרנין דאחידן ביה בסטרא דשמאלא, אלין ארבע סימנין אינון ארבע אתוון דאקרון עדות, וסימנא דא ע' ההוא שורייקא דסטר ימינא דבליט בשכיבו, ד' ואינון תרין אתוון דמתחברן ביה ו"ת, אינון ההוא שורייקא דכליל תרין אחרנין, ודא איהו רזא דכתיב (תהלים פא ו) עדות ביהוסף שמו, דכל מאן דחמא ליה הוה רחים ליה בלבוי, וברחימו אשתלים. זרעא דדוד מתהפכן ביה חיזו דגוונין, ובגין כך טעה שמואל דכתיב (ש"א טז ז) אל תבט אל מראהו, בגין דסטרא אחרא הוה ביה באליאב, דלא הוה הכי בדוד, דיוקנין דדוד טמירין אינון, דהא דיוקנא דסטרא אחרא אתכליל גו דיוקנין, וההוא דיוקנא דסטר אחרא אתחזי ביה בקדמיתא, דאעבר על עיינין לפום שעתא, ובהיל לבא ודחיל, ולבתר (שם יב) וטוב רואי, (שם יח) ויהו"ה עמו, ודא איהו עדות לגביה. דיוקנא דא דאדם כליל כל דיוקנין, וכלהו כלילן ביה, האי לא בהיל ברוחיה, בשעתא דרוגזיה איהו בנייחא, ומלוי בנייחא, ומיד אתפייס:
רזי דרזין:
בחדוי על לביה, שפוון דיליה עתיקין, מארי גאותא בשגעונא, לישנא בישא. שערוי שעיעין רברבין וסגיאין, אנפוי אנפין אריכין זעיר, ועגולין זעיר, לזמנין אתחרט מכל מה דעבד, ותב לקלקוליה, בעיניה תשכח שורייקי, תרין בעינא דימינא, וחד בעינא דשמאלא, אודנוי זעירין, קיימין בקיומא. זרעא דדוד בהפוכא, זרעא דדוד כל סימנין אלין לטב ולמעבד טיבו, בר שפוון רברבין, דכל מאן דשפוותיה רברבין, מאריה דלישנא בישא איהו, בין זכאה בין חייבא, בר אי צדיק גמור הוא, ובזכיו דיליה נצח ונטיר גרמיה. עיינין ירוקין, זעיר מגוון סומק אזיל בינייהו, במצחיה תרין רשומין מסטרא דא לסטרא דא, וחד לעילא זעירא, וחד לתתא, איהו באת פ' ואת ר', דא מצחיה רב בעגולא, איהו טב לכלא, יהיב מכל מה דאית ליה לכל בר נש, וותרן איהו, שערוי שעיע ותלי, בסטר ימינא אית ליה חוורו דשערי מיומא דאתברי:
מתניתין, בני עלמא מאריהון דסכלתנו, פקיחי עיינין, מאריהון דמהימנותא, די הוה גניזא בכו, מאן מנכון דסליק ונחית, מאן די רוח אלהי"ן קדישין ביה, ליקום ולינדע. בשעתא דסליק ברעותא דרישא חוורא, למברי אדם, בטש בגו בוצינא חדא, ובטש בוצינא בפטישא דנהיר, וההוא פטישא דבוצינא אפיק נשמתין, אוף הכי בטש גו טנרא חדא תקיפא, ואפיק ההוא טינרא שלהובא חדא מלהטא, מרקמא בכמה גוונין, וההוא שלהובא סלקא ונחתא, עד דההוא פשיטו (נ"א פטישו) בטש ביה, ותב ואתישב בדוכתיה, ואתעביד רוחא דחייא. וההוא רוחא אתתחם, ונטיל גוון חד משמשא, נחית לתתא נטיל גוון חד מסיהרא, סטא לימינא נטל גוון מייא כליל בפומא דאריה חדא, סטא לשמאלא נטל גוון אשא כליל בפומא דחד שור סומקא כוורדא, סטא לקמיה נטל גוון רוחא כליל בפומא דחד נשר רברבא רב גדפין מאריה דנוצה, כל גוונין ביה מתחמן, סטא לאחורא נטל גוון עפרא כליל מארבע סטרי עלמא בפומא דאדם, וכל דיוקנין מסתכלן לגביה.
ב
זהר:
זרעא דדוד דאתחזי ביה ההוא דיוקנא בקדמיתא, דאעבר לפום שעתא על עיינין ברוגזיה, בנייחא מיד אתפייס, אבל נטיר דבבו כנחש לסופא, בגין דההוא סטרא גרמא ליה, דסחרא בכל סטרין, אבל מוחא דבגו קליפה ולבא מתישרא, ויציבא דא לאינון זכאין, אבל חייבין לא מתעברן מההוא דיוקנא קדמאה בישא, ואתחברן (ס"א ואסתאבן) ביה בכלא. ציורא תניינא, אי ההוא בר נש לא אזיל כל כך בארחא בישא, ואסטי מההוא ארחא ותב למאריה, לא דהוא רגילא בארחוי דמתקנן, אלא איהו דהוה באינון אורחי, מתעדי וסטי מנייהו ותב למאריה, האי איהו רוחא טבא דשארי למשרי עלוי, ולאתתקפא על זוהמא קדמאה דהוה ביה, ובליט לבר באסתכלותא דעיינין לפום שעתא כחד דיוקנא דאריה דאתגבר, האי בשעתא דחמי ליה, ההוא חיזו גרים ליה לאעברא בלביה אריה דמתגברא לפום שעתא, האי מסתכלן באנפוי לבתר, אינון אנפין דלבא לא רחים לון לפום שעתא, ומיד תב לביה ורחים ליה, כד מסתכלן ביה אכסיף, וחשיב דכלא ידעין ביה, אנפוי חפיין דמא, לפום שעתא מתהפכן לחוורא או לירוקא. תלת שורייקן אית באנפוי, חד לימינא, דדא אתפשט באנפוי, ואתאחיד ביה חד דסלקא לחוטמיה לעילא, ותרין לשמאלא, וחד דאתפשט לתתא מאינון תרין, ואחיד בהאי ובהאי, ואלין אינון אתוון דמתחקקן באנפוי, ואינון בלטין בבהילו דלא שכבין, וכד מתיישבא וארגיל בארח קשוט שכיבין. ורזא דאינון אתוון איהו קרוב, דא הוה רחיק, והשתא אינון אתוון בלטין באנפוי וסהדין ביה בבהילו, וסימנא דא ק' (ד"א ה') מסטר ימינא, אתוון אחרנין מסטר:
רזי דרזין:
אתיישב ההוא רוחא בההוא עפרא ואתלבש ביה, כדין ההוא עפרא מכשכשא ונחת לתתא, ובטש סטרא מארבע סטרין דעלמא, ואתעביד דיוקנא חדא ופרצופא, וההוא רוחא אתטמר מגו לגו, וההוא עפרא דאתכניש מארבע סטרין, בטש לגביה נפש כלילא בעפרא (ס"א ברוחא), וההוא נפש איהו יסודא לעובדי גופא, כפום עובדין דההוא נפש בגופא, הכי אתחזי במשכא לבר. רוחא דא אתטמר לגו, וההוא אתחזי לבר, סליק ונחית, ובטש באנפוי ואחזי דיוקנין ורשימין, בטש במצחיה אחזי דיוקנין ורשימין, בטש בעינוי ואחזי דיוקנין ורשימין, הדא הוא דכתיב (ישעיה ג ט) הכרת פניהם ענתה בם. בוצינא דאתמשך מניה מדידו דחד חוטא ירוקא, שלהובתא דתהו, בטש בידוי בשעתא דבר נש נאים, ורשים רשימין ושרטוטין בידיה, וכפום עובדין דבר נש הכי אתרשים, ואלין אתוון מתהפכן מתתא לעילא, וידעי לון חברי קשוט ברשימו דאתוון דבוצינא, וכל אלין חילין דלגו בבר נש עבדין רשומין ושרטוטין אתוון מתהפכן, מאן דרקים דא, רקים בשפולי משכנא, כמה דאת אמר (תהלים קלט טו) רקמתי בתחתיות ארץ, בריך הוא בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין. עיינין חוורין, ואברין סומקין באתריה דנפיק מיניה, דא איהו באת פ' ואת ר' כלילא כחדא, מצחיה רב, תלת שרטוטין סלקין במצחיה, שית זעירין אחרנין, סומק הוא ולא סומק קיימא בין תרין גוונין, שעריה אוף הכי, אנפוי רברבן, שעריה קמיט ולא כל כך, תלי זעיר תחות אודנוי, טב איהו, מארי דמהימנותא, מארי דרוגזא תקיף, בשעתא דאתרגיז ההוא סומקא דתחות עינא אתפשט בעיניה, רוגזיה ביש, בשעתא דמליל ברוגזיה סתים פומיה ונפיק תננא מנחירוי, ולזמן זעיר נח רוגזיה ולא כל רוגזיה, עד יומא אחרא או תרין יומין, דא אצלח לזמנין ולזמנין לא, אבל קאים תדיר באצלחותא בין זעיר ובין רב. ואי סומקא דפום עינא זעיר כחוטא, ולא אתפשט בשעתא דרוגזיה בעינא, ואית ביה כל הני סימנין, חלשא בלבא, ואיהו דחיל מכלא