אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ב / צו
רבי שמעון בר יוחאי

צו

א

רקיעא, אלא דקודשא בריך הוא סמא עינייהו ולא ידעי ביה כלל. דהא מה דאנן אמרי דכלהו אין, ואפס, ותהו, דכתיב (ישעיה מ יז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, הא עקרא עלאה רבא ויקירא שוי לון קרא דא. אמר ליה רבי חייא, והא כתיב (תהלים מז ט) מלך אלהי"ם על גוים וגו', אמר ליה, אנא חמינא דבתר כתלייהו הוית, ונפקת בהאי קרא לסייעא לון, הוה לי לאתבא בקדמיתא על מה דאמינא, אבל כיון דאשכחנא לך בארחא, אעבר לך מתמן, ומתמן איהך לאעברא כלא. תא חזי, כל שמהן, וכל כנויין דשמהן, דאית ליה לקודשא בריך הוא, כלהו מתפשטן לארחייהו, וכלהו מתלבשין אלין באלין, וכלהו מתפלגין לארחין ושבילין ידיען, בר שמא יחידאה בריר מכל שאר שמהן, דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין, ואיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דכתיב (דברים לב ט) כי חלק יהו"ה עמו, וכתיב (שם ד ד) ואתם הדבקים ביהו"ה, בשמא דא ממש, יתיר מכל שאר שמהן. ושמא חד מכל שאר שמהן דיליה, ההוא דאתפשט ואתפלג לכמה ארחין ושבילין, ואקרי אלהי"ם, ואחסין שמא דא ואתפלג לתתאי דהאי עלמא, ואתפלג שמא דא לשמשין ולממנן דמנהגי לשאר עמין, כמה דאת אמר (במדבר כב ט) ויבא אלהי"ם אל בלעם לילה, (בראשית כ ג) ויבא אלהי"ם אל אבימלך בחלום הלילה, וכן כל ממנא וממנא דאחסין לון קודשא בריך הוא לשאר עמין, בשמא דא כלילן, ואפילו ע"ז בשמא דא אקרי, ושמא דא מלך על גוים, ולאו הוא שמא דא, ההוא דמלך על ישראל, דאיהו יחידאה לעמא יחידאה, לעמא דישראל עמא קדישא. ואי תימא על ארחא דא נוקים קרא דכתיב (ירמיה י ז) מי לא יראך מלך הגוים, דדא איהו שמא דקא מלך על גוים, אלהי"ם, דהא דחילו ביה שריא, ודינא ביה שריא, לאו הכי, ולאו על דא אתמר, דאי הכי אפילו ע"ז בכללא דא איהו, אבל כיון דכותלא דהוית סמיך אבתריה אתנסח, קרא קאים על קיומיה באסתכלותא זעיר, מי לא יראך מלך הגוים, ואי תימא דמלך הגוים על קודשא בריך הוא אתמר, לאו הכי, אלא מאן הוא מלך הגוים דלא יראך, דלא דחיל מינך ולא יזדעזע מינך, מי מלך הגוים דלא יראך. כגוונא דא, (תהלים קיג א) הללויה הללו עבדי יהו"ה, הללו את שם יהו"ה, מאן דשמע ליה לא ידע מאי קאמר כיון דאמר הללויה, אוף הכי הללו עבדי יהו"ה, דהוה ליה למכתב עבדי יהו"ה הללו את שם יהו"ה, אוף הכא הוה ליה למכתב מי ממלך הגוים דלא יראך, אלא כלא על תקוניה אתמר. כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, מהו מלה דאתפשט בינייהו בחכמתא דלהון, מאין כמוך, וכלהו אודאן על דא, כד חמאן בחכמתא דלהון עובדך וגבורתך, אתפשט מלה דא בינייהו ואמרי מאין כמוך, בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך אמרי ואתפשט בינייהו, חדו חברייא ובכו ולא אמרו מידי, אוף הכי בכה איהו כמלקדמין. פתח ואמר, (בראשית כא י) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגו', חברייא אתערו, דבעאת שרה לפנאה ע"ז מביתא, ועל דא כתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. הכא כתיב, וכי ימכר איש את בתו, דא נשמתא, בגלגולי, על עובדין בישין דעלמא, לאמה, ההוא סטרא אחרא, בגלגולא בישא דטיקלא דאהדר, והא אתעשקת, לאפקא לה מתמן, ודאי לא תצא כצאת העבדים. כל אינון נשמתין דמתעשקן מאן אינון, הכא איהו רזא, אלין אינון נשמתין דינוקין זעירין, כד אינון ינקי מגו תוקפא דאמהון, וקודשא בריך הוא חמי דאי יתקיימון בעלמא יבאשון ריחיהון, ויחמצון כחומץ דא, לקיט לון זעירין בעוד דיהבי ריחא, מה עביד, שביק לון לאתעשקא בידא דההיא אמה, ודא איהי לילית, דכיון

 

ב

דאתייהיבו ברשותה, חדאת (נ"א אחדת) בההוא ינוקא, ועשיקת ליה, ואפיקת ליה מעלמא, כד איהו יניק בתוקפא דאמיה. ואי תימא אינון נשמתין דיעבדון טב לעלמא, לאו הכי, דכתיב אם רעה בעיני אדניה, דיחמיץ ההוא גברא בה לבתר יומין, אי אתקיים בה, דא אתעשקת, ואחרא לא אתעשקת, ועל אלין כתיב (קהלת ד א) ואראה את כל העשוקים וגו', והיינו אם רעה בעיני אדניה. אשר לא יעדה, לא באלף כתיב, אי תימא דהא בההוא סטרא אחרא אזמין לה קודשא בריך הוא מיומא דהות, לא, והשתא בגלגולי טיקלא לו יעדה בוא"ו, מה דלא הות מקדמת דנא. והפדה, מאי והפדה, פריק לה קודשא בריך הוא השתא דסלקא ריחא עד לא תחמיץ, וסליק לה לרומי מרומים במתיבתא דיליה. ואי תימא כיון דאתעשקת מההוא סטרא אחרא, יהיב לה כמה דאמרו לחסידי שאר עמין, ולאינון ממזרי תלמידי חכמים, אתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשול למכרה ודאי, בבגדו בה, דעשיק לה בעשיקו דגלגולא דטיקלא, אלא לישראל ודאי, ולא לאחרא, וכד נפקת מן טיקלא, לא תצא כצאת העבדים, אלא מתעטרא בעטרהא בארמא על רישה. ואי תימא דהאי סטרא אעילת לה בההוא ינוקא, לאו הכי, אלא נטלת לה וחדאת בהדה, ופרחת מן ידהא, ועאלת בההוא אתר, ואיהי פקידת לההוא ינוקא וחדאת ביה וחייכת ביה, ותאיבת לההוא בשר, עד דלבתר נטיל קודשא בריך הוא נשמתיה, והיא לגופא, ולבתר כלא איהו ברשותא דקודשא בריך הוא:

תא חזי, לא תצא כצאת העבדים, מאי הוא, אלא בשעתא דנפקת מן טיקלא, וההוא סטרא בחדו, רשים לה קודשא בריך הוא, וחתים לה בחד גושפנקא, ופריש עלה לבוש יקר דיליה, ומאן איהו, שמא קדישא דאקרי אלו"ה, ודא הוא בבגדו בה, לבושא יקירא דמלכא פריש עלה, וכדין איהי נטירא, דלא אתמסרת לעם נכרי, אלא לישראל לחוד. ודא איהו דכתיב (איוב כט זב) כימי אלו"ה ישמרני, ועל רזא דא כתיב הכא, לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, בעוד דלבוש יקר דמלכא בה, כיון דבגדו בה, כתיב לעם נכרי לא ימשל למכרה. מה רשו אית לההוא סטרא בה, תא חזי, כל בני עלמא כלהו ברשותיה דמלכא קדישא, וכלהו אית לון זמנא בהאי עלמא, עד דאיהו בעי לסלקא לון מן עלמא, ודא לית ליה זמנא, ועל דא איהי חייכת בהו וחדאת בהו. תו אזהרותא לבני נשא (בהאי עלמא) אית בהני קראי, וכמה עיטין טבין עלאין אינון בכל מלי דאורייתא, וכלהו קשוט בארח קשוט, ואשתמודען לגבי חכימין דידעי ואזלי בארח קשוט, בזמנא דבעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, סליק ברעותא קמיה, וצייר כל נשמתין דאינון זמינין למיהב בבני נשא לבתר, וכלהו אתציירו קמיה בההוא ציורא ממש דזמינין למהוי בבני נשא לבתר, וחמא כל חד וחד, ואית מנהון דזמינין לאבאשא ארחייהו בעלמא. ובשעתא דמטא זמנייהו, קרי קודשא בריך הוא לההיא נשמתא, אמר לה, זילי עולי בדוך פלן בגוף פלן, אתיבת קמיה, מאריה דעלמא די לי בעלמא דא דאנא יתבא ביה, ולא איהך לעלמא אחרא דישתעבדון בי, ואהא מלוכלכא בינייהו. אמר לה קודשא בריך הוא, מן יומא דאתבריאת, על דא אתבריאת למהוי בההוא עלמא, כיון דחמאת נשמתא כך, בעל כרחה נחתת ועאלת תמן. אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא, חמאת הכי, אזהירת לבני עלמא ואמרת, חמו כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו, מרגליתא טבא דהות ליה זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא:

וכי ימכר איש, דא קודשא בריך הוא, את בתו, דא נשמתא קדישא, לאמה, למיהוי אמה משתעבדא בינייכו

חזרה לראש הדף
Site location tree