צט | חלק ב | ספר הזוהר בארמית | רבי שמעון בר יוחאי | כתבי מקובלים נוספים | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ב / צט
רבי שמעון בר יוחאי

צט

א

וכיון דאתגלי, אהדר לנרתקה מיד ואתלבש תמן, כיון דאזהר על גיורא בכל אינון דוכתין, נפק מלה מנרתקה ואתגלי, ואמר (שמות כג ט) ואתם ידעתם את נפש הגר, מיד עאלת לנרתקה ואהדרת בלבושה ואתטמרת, דכתיב כי גרים הייתם בארץ מצרים, דחשיב קרא דבגין דאתלבש מיד לא הוה מאן דאשגח בה, בהאי נפש הגר ידעת נשמתא קדישא במלין דהאי עלמא ואתהניאת (נ"א ואשתאבת) מנייהו. פתח ההוא סבא ואמר, (שם כד יח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וגו', ענן דא מאי הוא, אלא דא הוא דכתיב, (בראשית ט יג) את קשתי נתתי בענן, תנינן דההוא קשת אשלחת לבושוי ויהיב לון למשה, ובההוא לבושא סליק משה לטורא, ומניה חמא מה דחמא ואתהני מכלא עד ההוא אתר. אתו אינון חברייא ואשתטחו קמיה דההוא סבא, ובכו ואמרו אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע מלין אלין מפומך די לן, אמר ההוא סבא, (אם אחרת יקח לו) חברייא, לאו בגין דא בלחודוי שרינא מלה, דהא סבא כגיני לאו במלה חדא עביד קיש קיש ולא קרי. כמה בני עלמא בערבוביא בסכלתנו דלהון, ולא חמאן בארח קשוט באורייתא, ואורייתא קרי בכל יומא בנהימו (נ"א ברחימו) לגבייהו (דבני נשא), ולא בעאן לאתבא רישא, ואף על גב דאמינא דהא אורייתא מלה נפקא מנרתקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת, הכי הוא ודאי, ובזמנא דאתגליאת מגו נרתקה ואתטמרת מיד, לא עבדת דא אלא לאינון דידעין בה ואשתמודען בה. מתל למה הדבר דומה, לרחימתא דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, ואית לה רחימא יחידאה דלא ידעין ביה בני נשא, אלא איהו בטמירו, ההוא רחימא מגו רחימו דרחים לה, עבר לתרע ביתה תדיר, זקיף עינוי לכל סטר, איהי ידעת דהא רחימא אסחר תרע ביתה תדיר, מה עבדת, פתחת פתחא זעירא בההוא היכלא טמירא דאיהי תמן, וגליאת אנפהא לגבי רחימאה, ומיד אתהדרת ואתכסיאת, כל אינון דהוו לגבי רחימא לא חמו ולא אסתכלו, בר רחימא בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזלו אבתרה, וידע דמגו רחימו דרחימת ליה אתגליאת לגביה רגעא חדא, לאתערא (ס"א לגביה רחימו) ליה. הכי הוא מלה דאורייתא, לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה, ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא, מה עבדת, גליאת אנפהא לגביה מגו היכלא, וארמיזת ליה רמיזא, ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת, כל אינון דתמן לא ידעי ולא מסתכלי, אלא איהו בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה, ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת, ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדיה רחימו. תא חזי, ארחא דאורייתא כך הוא, בקדמיתא כד שריא לאתגלאה לגבי בר נש, (ברגעא) ארמיזת ליה ברמיזו, אי ידע טב, ואי לא ידע שדרת לגביה וקראת ליה פתי, ואמרת אורייתא לההוא דשדרת לגביה, אמרו לההוא פתי דיקרב הכא, ואשתעי בהדיה, הדא הוא דכתיב (משלי ט ד) מי פתי יסור הנה חסר לב וגו', קריב לגבה, שריאת למללא עמיה מבתר פרוכתא דפרסא ליה, מלין לפום ארחוי, עד דיסתכל זעיר זעיר, ודא הוא דרשה. לבתר תשתעי בהדיה מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה, ודא איהו אגדה, לבתר דאיהו רגיל לגבה אתגליאת לגביה אנפין באנפין, ומלילת בהדיה כל רזין סתימין דילה, וכל ארחין סתימין דהוו בלבה טמירין מיומין קדמאין, כדין

 

ב

איהו בר נש שלים בעל תורה ודאי, מארי דביתא, דהא כל רזין דילה גליאת ליה, ולא רחיקת ולא כסיאת מיניה כלום. אמרה ליה, חמית מלה דרמיזא דקא רמיזנא לך בקדמיתא, כך וכך רזין הוו, כך וכך הוא, כדין חמי (ס"א דעלאין) דעל אינון מלין לאו לאוספא ולא למגרע מנייהו, וכדין פשטיה דקרא כמה דאיהו, דלאו לאוספא ולא למגרע אפילו את חד, ועל דא בני נשא אצטריכו לאזדהרא, ולמרדף אבתרא דאורייתא, למהוי רחימין דילה כמה דאתמר:

תא חזי, אם אחרת יקח לו, גלגולין דמתגלגלן בהאי קרא כמה רברבין ועלאין אינון, דהא כל נשמתין עאלין בגלגולא, ולא ידעין בני נשא ארחוי דקודשא בריך הוא, והיך קיימא טיקלא, והיך אתדנו בני נשא בכל יומא ובכל עידן, והיך נשמתין עאלין בדינא עד לא ייתון להאי עלמא, והיך עאלין בדינא לבתר דנפקי מהאי עלמא. כמה גלגולין וכמה עובדין סתימין עביד קודשא בריך הוא בהדי כמה נשמתין ערטילאין, וכמה רוחין ערטילאין אזלין בההוא עלמא דלא עאלין לפרגודא דמלכא, וכמה עלמין אתהפך בהו, ועלמא דאתהפך בכמה פליאן סתימין, ובני נשא לא ידעין ולא משגיחין, והיך מתגלגלן נשמתין כאבנא בקוספיתא, כמה דאת אמר (ש"א כה כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. (והואיל ושרינן לגלאה) השתא אית לגלאה, דהא כל נשמתין מאילנא רברבא ותקיפא, דהוא נהר דנפיק מעדן נפקי, וכל רוחין מאילנא אחרא זעירא נפקין, נשמה מלעילא רוח מלתתא, ומתחברן כחדא כגוונא דדכר ונוקבא, וכד מתחברן כחדא כדין נהרין נהירו עלאה, ובחבורא דתרוייהו אקרי נר, (משלי כ כז) נר יהו"ה נשמת אדם, מהו נ"ר, נשמה רוח, ועל חבורא דתרוייהו כחדא אקרי נר, דכתיב נר יהו"ה נשמת אדם. נשמה ורוח דכר ונוקבא לאנהרא כחדא, ודא בלא דא לא נהרין, ולא אקרי נר, וכד מתחברן כחדא אקרי כלא נר, וכדין אתעטף נשמה ברוח, לקיימא תמן לעילא בהיכלא טמירא, דכתיב (ישעיה נז יז) כי רוח מלפני יעטוף, יתעטף לא כתיב, אלא יעטוף, מאי טעמא, בגין דנשמות אני עשיתי. תמן בגנתא דלעילא בהיכלא טמירא אתעטף ואתלבש נשמה ברוח כמה דאתחזי, וכיון דבההוא היכלא לא הוי ולא אשתמש אלא ברוח, ונשמה נפש לא אתי לתמן (נ"א מתמן), אלא מתלבש בההוא רוח תמן, וכד נחתא לגו גן עדן דלתתא (בהאי עלמא), אתלבש בההוא רוחא אחרא דאמינא, ההוא דנפיק מתמן והוה מתמן, ובכלהו שריא בהאי עלמא ואתלבש בהו. ההוא רוח דנפיק מהאי עלמא, דלא אתרבי (ס"א דלא אתדכי) ולא אתפשט בהאי עלמא, אזלא בגלגולא ולא אשכח נייחא, אתי בגלגולא בעלמא כאבנא בקוספיתא, עד דישכח ההוא פרוקא דיפרוק ליה, ואייתי ליה בההוא מאנא ממש דהוה איהו אשתמש ביה, ודביק ביה תדיר רוחיה ונפשיה, והות בת זוגיה רוחא ברוחא, וההוא פרוקא בני ליה כמלקדמין. וההוא רוחא דשבק ואתדבק בההוא מאנא לא אתאביד, דהא לית מלה אפילו זעירא בעלמא דלא הוי ליה אתר ודוכתא, לאתטמרא ולאתכנשא תמן, ולא אתאביד לעלמין, ובגין כך ההוא רוחא דשבק בההוא מנא תמן הוא, ודא רדיף בתר עקרא ויסודא (נ"א דיליה) דקא נפיק מיניה, ואייתי ליה ובני ליה בדוכתיה, באתר דההוא רוח בת זוגיה דנפקת בהדיה, ואתבני תמן כמלקדמין, ודא איהו בריה חדתא השתא בעלמא, רוחא חדתא וגופא חדתא. ואי תימא, רוח דא, דא הוא מה דהוה, הכי הוא, אבל לא אתבני אלא בגין ההוא רוחא אחרא דקא שבק בההוא מאנא.

חזרה לראש הדף
Site location tree