קח
א
דקשקשוי סלקין לרום עננין, אומאה דדוד מלכא, כד הוה בעי לאומאה אפיק חרבא דיליה דתמן הוה חקיק שמא גליפא, ותמן אומי, וכך עבד לשמעי, דכתיב ואשבע לו ביהו"ה לאמר אם אמיתך בחרב, במאי הוה אומאה דא, בחרב, (ס"א בהאי חרב דשמא קדישא חקיק ביה אומי), בחרב אומי. ומלה אחרא דן שלמה, אמר בקללה אתא לגבי אבא, במלין, הא מלין לגביה, ובשם המפורש קטליה ולא בחרב, ובגין דא עבד שלמה הכי. השתא אית לאסתכלא, דכיון דאומי ליה דוד אמאי קטליה, דאתחזי דהא אומאה דא בעלילה הוה, דהא לבא ופומא לא הוו כחדא, אלא ודאי דוד לא קטליה, והא ידיעא כל שייפין דגופא מקבלין כלא, ולבא לא מקבלא אפילו כחוטא דנימא דשערא, דוד מלכא לבא הוה, וקביל מה דלא אתחזי ליה לקבלא, ובגין כך (מ"א ב ט) וידעת את אשר תעשה לו כתיב, ותו דהא אילנא גרים למהוי נטיר ונוקם כחויא. כתיב (תהלים נא יח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, זבחי אלהי"ם רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהי"ם לא תבזה, כי לא תחפוץ זבח, וכי לא בעי קודשא בריך הוא דיקרבון קמיה קרבנא, והא איהו אתקין לגבי חייביא קרבנא דיקרבון ויתכפר להו חובייהו, אלא דוד לקמי שמא דאלהי"ם אמר, וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהי"ם אלא לשמא דיו"ד ה"א וא"ו ה"א, דהא לגבי דינא קשיא מדת הדין לא מקרבין קרבנא, דכתיב (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה, ליהו"ה ולא לשמא דאלהי"ם, וכי תקריב קרבן מנחה ליהו"ה, זבח תודה ליהו"ה, זבח שלמים ליהו"ה. ובגין כך כיון דדוד מלכא לגבי אלהי"ם אמר, אצטריך למכתב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, דהא לשמא דא לא מקרבין אלא רוח נשברה, דכתיב זבחי אלהי"ם רוח נשברה, קרבנא דאלהי"ם עציבו ותבירו דלבא. ובגין כך מאן דחלם חלמא בישא עציבו אצטריך לאחזאה, דהא במדת אלהי"ם קיימא, וזבח דמדת דינא עציבו אצטריך ורוח נשברה, וההוא עציבו מסתייה לחלמא בישא, ולא שלטא דינא עלוי, דהא זבח דאתחזי למדת דינא אקריב קמיה. לב נשבר ונדכה אלהי"ם לא תבזה, מאי לא תבזה, מכלל דאיכא לב דאיהו בוזה, אין, היינו לב דאיהו גאה לב בגסות רוחא, היינו לב דאיהו בוזה, אבל לב נשבר ונדכה אלהי"ם לא תבזה. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם, מאי הטיבה, אתחזי דהא טיבו אית בה, והשתא הטיבה על ההוא טיבו, ודאי הכי הוא, דהא מן יומא דקודשא בריך הוא אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא, עד כען ההוא הטבה דרצון לא שרייא על ההוא בנין, ועל דא לא אשתכלל, דהא בשעתא דרצון דלעילא יתער, ייטיב וידליק נהורין דההוא בנין וההוא עבידתא, דאפילו מלאכין דלעילא לא ייכלון לאסתכלא בההוא בי מקדשא, ולא בההוא בנין, וכדין בי מקדשא וכל עובדא אשתכלל. תבנה חומות ירושלם, וכי מן יומא דאשתדל בבנין בי מקדשא עד כען לא בנה לון, אי חומות ירושלם עד כען לא בנה, בי מקדשא על אחת כמה וכמה, אלא קודשא בריך הוא כל עובדוי לאו כעובדי דבני נשא, בני נשא כד בנו בי מקדשא לתתא בקדמיתא עבדו שורי קרתא, ולבסוף עבדו בי מקדשא, שורי קרתא בקדמיתא בגין לאגנא עלייהו, ולבתר בניינא דביתא, קודשא בריך הוא לאו הכי, אלא בני בי מקדשא בקדמיתא, ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה, כדין יבנה חומות ירושלם, דאינון שורין דקרתא, ועל דא אמר דוד ע"ה (תהלים נא כ) היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה
ב
חומות ירושלם. הכא אית רזא, כל עובדין דעביד קודשא בריך הוא, בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו, והכא לאו הכי, תא חזי כל אינון עובדין דעביד קודשא בריך הוא, ואקדים ההוא דלבר, מוחא אקדים במחשבה, ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי, ומוחא מן מוחא, ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא, כיון דאתרבי זרקין ליה לבר, (איוב כז יז) ויכין רשע, וצדיק ילבש, וזרקין לההיא קליפה, ומברכין לצדיקא דעלמא. אבל הכא בבניינא דבי מקדשא, דסטרא בישא יתעבר מעלמא, לא אצטריך, דהא מוחא וקליפה דיליה הוי, אקדים מוחא דכתיב היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה חומות ירושלם, ההיא חומה דלבר דאיהי קליפה, דיליה היא ממש, דכתיב (זכריה ב ט) ואני אהיה לה נאם יהו"ה חומת אש סביב, אני ולא סטרא בישא. ישראל אינון מוחא עלאה דעלמא, ישראל סליקו במחשבה בקדמיתא, עמין עעכו"ם דאינון קליפה אקדימו, דכתיב (בראשית לו לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, וזמין קודשא בריך הוא לאקדמא מוחא בלא קליפה, דכתיב (ירמיה ב ג) קדש ישראל ליהו"ה ראשית תבואתה, מוחא אקדים לקליפה, ואף על גב דמוחא יקום בלא קליפה, מאן הוא דיושיט ידא למיכל מניה, בגין (שם) דכל אוכליו יאשמו, רעה תבא אליהם נאם יהו"ה. בההוא זמנא (תהלים נא כא) אז תחפץ זבחי צדק, בגין דהא כדין יתחבר כלא בחבורא חדא, ויהא שמא שלים בכל תקוניה, וכדין קרבנא להוי שלים ליהו"ה אלהי"ם, דהשתא אלהי"ם לא אתחבר לקרבנא, דאלמלא אתחבר ביה, כמה אלהי"ם יסלקון אודנין לאתחברא תמן, אבל בההוא זמנא (שם פו י) כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהי"ם לבדך, ואין אלהי"ם אחרא. ובההוא זמנא כתיב, (דברים לב לח) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהי"ם עמדי, (ראו עתה) ראו כי אני אני הוא סגי, מאי עתה, אלא דלא הוה קדם לכן, וההוא זמנא ליהוי, אמר קודשא בריך הוא, עתה ראו מה דלא יכלתון למיחמי מקדמת דנא, כי אני אני תרי זמני אמאי, אלא לדייקא דהא לית תמן אלהי"ם אלא הוא, דהא כמה זמנין דאתמר אני זמנא חדא ולא יתיר והוה תמן סטרא אחרא, אבל השתא אני אני הוא ואין אלהי"ם עמדי, דהא כל סטרא אחרא אתעבר, ודייקא אני אני. אני אמית ואחיה, עד השתא מותא הות מסטרא אחרא, מכאן ולהלאה אני אמית ואחיה, מכאן דבההוא זמנא כל אינון דלא טעמי טעמא דמותא, מניה תהא לון מותא, ויקים לון (מיד), אמאי, בגין דלא ישתאר מההוא זוהמא בעלמא כלל, ויהא עלמא חדתא בעובדוי ידוי דקודשא בריך הוא:
(שייך לעיל דף קו ע"א):
ואם אמר יאמר וגו' לא אצא חפשי, כמה דאתמר, כדין פגים ליה פגימו. אם בגפו יבא, מהו בגפו, תנינן כתרגומו בלחודוי, יאות הוא, אבל הא תנינן, כל עלמא לא קאים אלא על גפא חדא דלויתן, ורזא דא בשעתא דקיימא דכר ונוקבא, דדכר ונוקבא ברא לון קודשא בריך הוא, ובכל מה דאזלין עלמא מזדעזע, ואלמלא דסרס קודשא בריך הוא דכורא וצנן ית נוקבא, הוו מטשטשין עלמא, ועל דא לא עבדין תולדין, (ד"א ומאן דלא עביד תולדין בגפו). אם בגפו יבא, תחות ההוא גפא דלא עביד תולדין עאל, והואיל וכן בגפו יצא, לתמן אתדחיא ולא עאל לפרגודא כלל, ואתדחיא ואתטריד מההוא עלמא, בגפו יצא, בגפו יצא ודאי. תא חזי מה כתיב, (ויקרא כ כ) ערירים ימותו, ערירים (כתיב) כלל דכר ונוקבא, ברזא דדכורא עאל, וברזא דנוקבא יפוק, עאל בהאי ויפוק בהאי, והאי איהו אתר דקא אתדבק ביה בההוא עלמא. דהא קודשא בריך הוא לא בעי דיעול קמיה מאן דמסרס גרמיה בהאי עלמא, תא חזי מן קרבנא, דלא