אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ב / קיא
רבי שמעון בר יוחאי

קיא

א

זהר:

אלא תא חזי, דלית בכל קלין דנשין דעלמא דיכלא קלא דחויא לאתדבקא בה ולאתאחדא בה ולאשתתפא בה, אלא תרין נשין אינון דיכלא קלא דחויא לאתאחדא בהון, חדא, האי דלא נטירת סואבות נדותה וימי לבונה כדקא יאות, או דאקדימת יומא חדא לטבול, וחדא האי אתתא דמאחרת לבעלה עונה דילה למעבד צערא לבעלה, בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדא, אלין אינון תרין נשין. דהא כמה דאקדימו הכי אנון מתאחרן לגבי קלא דנחש, עד דאדביק קלא בקלא, וכמה דמתאחרן למעבד צערא לבעלה (ס"א בעבודה) בעכובא דמצוה, הכי אקדים קלא דנחש לאתדבקא בההיא קלא דאתתא, ואלין אינון תרין נשין דקלא דנחש אחיד בקלא דלהון ככלבא בכלבתא, סאובתא בתר סאובתא זינא בתר זיניה. ואם תאמר, מה איכפת לן אי אחיד קלא בקלא אי לא אחיד, ווי דהכי מתאבדן בני עלמא בלא דעתא, האי קלא דאתתא כד אתערב ואשתתף בהדי קלא דנחש, בשעתא דחייבת ומרשעת נפקת מגו איבה (נ"א איפה), ומשטטא בעלמא, אי ערעת בהני תרין קלין, קלא דנחש וקלא דאתתא, ואתתא אתחממת בהו ואינון בה, וכיון (ס"א דמתחממן מתעבדין רוחא ואזלין בהדה) דאתחממת, מתעבדין רוחא ואגלים בהדה, עד דמשטטא ועאל במעהא דהאי אתתא. והאי ינוקא דילידת, כד אתת ההיא חייבתא, פקידת ליה לההוא רוחא, דאיהו חבורא בישא, קלא דנחש דמכשכשא בה, ואיהו מחייכא בינוקא, עד דאתת ההיא חייבתא, כאתתא דפקידת ברא לאתתא אחרא, ומפטפטא ליה וחייכת ליה בפטפוטא עד דתיתי אמיה, כך עבדא האי רוחא, וזמנין סגיאין דאיהו שליחא דההיא חייבתא וקטלא ליה, הדא הוא דכתיב (קהלת ד א) ומיד עושקיהם כח, ולא:

ס"א:

אלא מחד דאינון תרין, דכתיב (בראשית כז לו) ויעקבני זה פעמים, פעמים מבעי ליה, מאי זה, אלא חד דאקיש לתרין, חד דנפק לתרין, ומאי ניהו בכרתי, אתהפכו אתוון והוה ברכתי, זה פעמים, חד דאתקש לתרין, ולא ידע עשו מה דעבד ליה בבטן. אבל רב ממנא דיליה ידע הוה, וקודשא בריך הוא ארגיש שמיא וחילייהו לקלא דא, דהא ברכה ובכורה לא תבע ממנא דיליה, ולא אמר, דהא ברכה הוה ליה למתבע ולא תבע, אחוה הא תבע ודאי, דכתיב (ישעיה נח ז) ומבשרך לא תתעלם, ולא בעא יעקב למיהב ליה למיכל, עד דנטל מניה בכורתא דיליה. מאי בכורה נטל מניה, הבכורה דלעילא ותתא, בכרה חסר ו'. כדין עקב את אחיו ודאי, דעבד ליה עוקבא, וארמי ליה לאחורא, מאי אחורא, אקדים ליה דיפוק בקדמיתא להאי עלמא, אמר יעקב לעשו, טול אתה האי עלמא בקדמיתא, ואנא לבתר. תא חזי מה כתיב, (בראשית כה כו) ואחרי כן יצא אחיו, וידו אחזת בעקב עשו, מאי בעקב עשו, וכי סלקא דעתך דהוה אחיד ידיה ברגליה, לאו הכי, אלא ידו אחזת, במאן דההוא דהוה עקב, ומנו עשו, דהא עשו עקב אקרי משעתא דעקב ליה לאחוי, ומיומא דאתברי עלמא עקב קרי ליה קודשא בריך הוא, דכתיב (שם ג טו) הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב, אנת דאקרי עקב, תשופנו בקדמיתא, ולבסוף הוא דימחי רישך מעלך, ומנו, סמא"ל, דאיהו רישא דחויא דמחי בהאי עלמא. ועל דא בבטן עקב את אחיו, שוי עליה למהוי עקב, ונטל עשו האי עלמא בקדמיתא, ודא רזא דכתיב (שם לו לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, ודא איהו רזא דאמר שלמה מלכא, (משלי כ כא) נחלה מבוהלת בראשונה, ואחריתה לא תבורך, בסוף עלמא, ועל דא (הושע יב ד) בבטן עקב את אחיו. ובאונו שרה את אלהים, מאי באונו, הכי אמרו בחילא ותוקפא דיליה, יאות, אבל לאו הכי ברירו דמלה, יעקב דיוקנא עלאה הוה, וגופא קדישא, דלית גופא מיומא דהוה אדם הראשון כגופא דיעקב, ושופריה דאדם הראשון, ההוא שופריה ממש הוה ליה ליעקב, ודיוקניה

 

ב

זהר:

כמה דאתון אמרין, אלא ההוא כח דההוא רוחא, ועל דא תרין זמנין כתיב בהאי קרא ואין להם מנחם, חד מלילית חייבתא, וחד מההוא רוחא. אי סבא, השתא אית לך רחימין, ואת משתעי כמאן דלא חמית אנון מגיחי קרבא, הא כלהו בשלמא עמך השתא, מכאן ולהלאה לא אעדי מנאי מאני קרבא בדיל לאדכרא שמי. ההוא חטאת רובץ קאים על פתחא ככלבא, בזמנא דקלא בתרייתא דיהיבת אתתא נפיק, איהו דליג מעל פתחא ואתעבר מתמן, ואזיל אבתריה, מאי טעמא, בגין דקודשא בריך הוא שדר חד מפתחא דיליה, וקלא פרחא ומפתחא אתיא, וחויא אזל בתר קלא דהוא נפיק לעלמא. ועד טורא דבטנא אזיל ומכשכשא, עד עידן דאתנקיאת מההוא זוהמא דנשיכין דחויא בישא, וקודשא בריך הוא מסבב סבובין ועביד עובדין כדקא יאות. וכל דא בגין דההוא בטן אתדחיא, הא ודאי אתדחיא מההוא בטן, ולית ליה חולקא, ואתדחי מבטן דלתתא דשאר נשין דעלמא, דאף על גב דעביד צער, לא אתיהיב ליה רשו לשלטאה ביה, ומאן בטן אתייהיב ליה ואיהו שליט עליה, ההוא בטן דסוטה, דכתיב (במדבר ה כז) וצבתה בטנה, בגין דהאי בטן עביד ביה נוקמין לרעותיה, והאי בטן דיליה איהו, וקודשא בריך הוא יהיב ליה בגין דלא אתדחי מכלא. השתא רחימין דילי אציתו, לא חמינא לכו, ומלילנא לכו, (קהלת א ח) כל הדברים יגעים, לא יכיל איניש למללא, אפילו מלין דאורייתא יגעים אינון. כתיב (בראשית לב) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו, וכתיב וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, וההוא ירך רווח מיעקב, וההוא ירך הוה בחלישו דיליה עד דאתא שמואל, מאי בחלישו, דלא משיך נבואה, כד אתא שמואל, נטל ההוא ירך וסלקיה מההוא אתר וחטף ליה מניה, ומההוא זמנא אתעדי מניה, ולא הוה ליה חולקא בקדושה כלל. קודשא בריך הוא לא קפח ולא דחי ליה מכלא, בגין דנטל שמואל ירך דיליה, אלא יהיב ליה חולקא חדא, מאי איהו, יהיב ליה ההוא ירך ובטן דסוטה, חלף ההוא ירך ובטן דאעדי מניה, ועל דא תרווייהו יהיב ליה קודשא בריך הוא, למהוי אתרא דקודשא פנוי מכל סאבותא. ולנפיל ירך, מהו ולנפיל, ונפלה ירכה, ולצבות, וצבתה ירכה מבעי ליה, אלא כמאן דאשדי גרמא לכלבא, ואמר ליה טול האי לחולקך. ומכלא לא אבאיש קמיה אלא דגזלו (ס"א דאפיקו) מניה ירך, בגין דאיהו יגע ולאי עליה, ורווח ליה ואפיקו ליה מניה, ועל דא קודשא בריך הוא אפיל ליה גרמא דא דסוטה, ואפיק ליה כדקאמרן, ובדא איהו רוי וחדי. וכל אינון רתיכין וסייעתא דיליה בעאן תדיר ירך, ואזלי בכסופא אבתריה, ובגין דא הני ברכי דרבנן דשלהי מן דא איהו, דכל כסופא דלהון בתר ירך איהו, וכל שכן ירך דרבנן, וכל מלה אהדר לאתריה, וקודשא בריך הוא לא גרע כלום מכל מה דאצטריך, ולא בעא דיקרב לקדושה בר עמיה ועדביה חולקיה ואחסנתיה. וכמה דעביד קודשא בריך הוא לעילא, הכי עבדי ישראל לתתא, והכי אצטריך למעבד, והכי תנינן, אסיר ליה לישראל למילף אורייתא לעכו"ם, דכתיב (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו', ועל דא דחי ליה יעקב ודחי ליה שמואל, דלא יהא ליה חולקא:

ס"א:

דיעקב דיוקנא דאדם הראשון ממש. אדם הראשון בשעתא דאתא חויא ואתפתה על ידוי, יכיל חויא ליה, מאי טעמא, בגין דלא הוה תוקפא לאדם הראשון, ועד כען לא אתייליד מאן דהוה תוקפא דיליה, ומנו תוקפא דאדם הראשון, דא שת דהוה בדיוקנא דאדם הראשון ממש, דכתיב (בראשית ה ג) ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, מאי בדמותו כצלמו, דהוה מהול, וכד אתא ממנא דעשו לגבי דיעקב, כבר אתיליד תוקפא דיעקב דאיהו יוסף, וזהו ובאונו שרה את אלהי"ם:

(ע"כ מצאתי בס"א, ועתה תחזור לדף הקודם במקום שמתחיל האי קלא):

חזרה לראש הדף
Site location tree