קנב
א
תליא באוירא, כיון דאמר קודשא בריך הוא די יסתיים ביו"ד, אשתארת את טי"ת בלחודהא תליא באוירא על גבי ההוא דוכתא, טי"ת איהו את דנהירו חיין, בגין כך מאן דחמי טי"ת בחלמיה סימנא טבא הוא ליה, וחיין אתתקנו ליה, ועל דא בגין דהוה ט' תליא על גב ההוא אתר, לא שלטא ביה מותא. כד בעא קודשא בריך הוא לקיימא עלמא, זריק חד צרורא גו מיא, גליף ברזא דע"ב (נ"א דכ"ב) אתוון, ומתמן שארי למיהך ההוא צרורא, ולא אשכח אתר לאתקיימא ביה בר ארעא קדישא, (נ"א בבי מקדשא), ומיא הוו אזלין אבתריה, עד דמטא ההוא צרורא תחות המזבח, ותמן אשתקע, ואתקיים כל עלמא. ואי תימא, אי הכי דבההוא אתר שריין חיים, אמאי לא אתבני תמן בי מקדשא, למיהב חיין ליתבהא, אלא הכא בהאי אתר אתקיים בגין את חד דשריא עליה, בבי מקדשא כל אתוון כלהו שארן ביה, ובהו אתברי איהו בלחודוי כגוונא דכל עלמא. ותו דארעא קדישא (נ"א בי מקדשא) יהיב חיין וכפרה ליתבהא בההוא עלמא, ואתר דא לאו הכי, יהיב חיין לההוא אתר בהאי עלמא, ולא בעלמא דאתי, ובי מקדשא בהפוכא מתמן, בגין דאית חולקא לישראל בההוא עלמא, ולא בעלמא דא, ועל דא קיימא בי מקדשא לכפרא חובין, ולמזכי לון לישראל לעלמא דאתי. תא חזי טי"ת נהירו דחיין בכל אתר, ועל דא פתח בה קרא כי טוב, דכתיב (בראשית א ד) וירא אלהי"ם את האור כי טוב, מהאי את (נ"א מאתר דא) עריק מלאכא מחבלא, לא תימא עריק, אלא דלא אתייהיב ליה רשו לאעלא תמן. את דא משניא מאת ק', ק' לא מתיישבא (נ"א מאת ח' ח' לא מתישבא) כלל בדוכתא בעלמא, וסימניך (תהלים קמ יב) איש לשון בל יכון בארץ. את טי"ת אתיישבא בכל דוכתא, ואתתקנת לאתיישבא כדקא יאות, ובגין כך בכל דוכתא דאת ט' תמן, לית ישובא לאת ק' תמן לאתיישבא ביה, ועל דא אתר דא לא שלטא ביה כלל סטרא אחרא, ויהיב חיים דהאי עלמא ליתבי תחותיה דאת דא, ולא יפוק לבר, וכד נפיק לבר אית רשו לסטרא אחרא לשלטאה ביה. כמה דאת דא שלטא באתר דא, הכי נמי שלטא את אחרא באתר דגיהנם, ומאן איהי, את ק'. ובספרא דרב המנונא סבא, הכא אינון תרין אתוון ח' ט', ועל דא לא הוו כתיבין גו אבני בורלא אבנין דאשלמותא, ושבטין דישראל תרין אתוון אלין אתמנעו מנייהו, בגין דלא יהא רשים בגוייהו ח"ט. באתר דבי מקדשא תליין כל אתוון דאלפא ביתא, ברזין גליפן דשמהן קדישין, קשירין מרקמן עליה, וכל עלמא דלעילא ותתא כלא ברזא דאתוון מתחממן (נ"א מתחקקן) וגליפאן ורזין דקודשא (ס"א דשמא קדישא) עלאה עלייהו אתגליף. במשכנא אתגליפו ואתציירו אתוון כדקא חזי, דהא בצלאל הוה ידע חכמתא לצרפא אתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא. ועל חכמתא דיליה (נ"א דא) אתבני משכנא על ידיה, ואתבריר מכל עמא דישראל, וכמה דאיהו אתבריר לעילא, הכי בעא קודשא בריך הוא דיתבריר לתתא, לעילא כתיב (שמות לא ב) ראה קראתי בשם בצלאל, לתתא (שם לה ל) ראו קרא יהו"ה בשם בצלאל. ושמיה ברזא עלאה אקרי הכי בצלאל, בצל אל, ומאן איהו, דא צדיק, דאיהו יתיב בצל אל, ההוא דאקרי אל עליון, ואיהו יתיב כגוונא דההוא אל, ההוא אל נטיל שית סטרין, וההוא צדיק נטיל לון, אוף הכי ההוא אל אנהיר לעילא, האי צדיק אנהיר לתתא, ההוא אל כללא דכלהו שית סטרין, ההוא צדיק כללא דכלהו שית סטרין. בן אורי, בן אור קדמאה דברא קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית, בן חור, בן חירו דכלא, דבר אחר בן חור, בן חוור מכל גוונין, ודא אתמני למטה יהודה כלא כדקא יאות. כל גוונין טבין לחלמא בר תכלא כמה דאתמר, בגין דאיהו כרסייא למידן דינין דנשמתין, והא האי דרגא חדא חוורא איהו, אלא בשעתא דקיימא בדיני דנפשאן כדין איהו גוון תכלא, והא
ב
אוקימנא. בשעתא דחמי בר נש להאי גוון, אדכר בר נש למעבד פקודין דמאריה, כגוונא דנחש הנחשת בשעתא דהוו חמאן ליה, הוו דחלי מקמי דקודשא בריך הוא, ומנטרן גרמייהו מכל חובין, בשעתא דההוא דחילו דקודשא בריך הוא סלקא עלייהו, מיד אתסיין, מאן גרים לון לדחלא מקמי קודשא בריך הוא, ההוא נחש ההיא רצועה דמסתכלן בה, אוף הכי תכלת, (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יהו"ה, מההוא דחילו דיליה, ועל דא תכלת במשכנא. אמר רבי יצחק, האי דאמר מר תכלת כרסייא דדינא איהי, וכד איהי קיימא בגוונא דא כדין איהי כרסייא למידן דיני נפשאן, אימתי איהי ברחמי, אמר ליה, בשעתא דכרובים מהדרן אנפייהו דא עם דא, ומסתכלן אנפין באנפין, כיון דאינון כרובים מסתכלן אנפין באנפין, כדין כל גוונין מתתקנן, ואתהפך גוון תכלא לגוון אחרא, מתהפך גוון ירוק לגוון זהב (נ"א חוור), על דא בהפוכא דגוונין אתהפך מדינא לרחמי, וכן מרחמי לדינא, וכלא בהפוכא דגוונין, כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קודשא בריך הוא, הכי קיימא כלא והכי אתסדר, ועל דא כתיב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, באינון גוונין דכלילן דא בדא, שפירו דכלהו, (חסר כאן):
ועשית שלחן עצי שטים וגו', רבי יצחק פתח, (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת את יהו"ה אלהי"ך וגו', כמה זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא אתרעי בהו, וקריב לון לגביה מכל עמין, ובגינהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא, ואלמלא ישראל לא יהיב קודשא בריך הוא מזונא לעלמא. והשתא דישראל אינון בגלותא על אחת כמה וכמה דנטלי מזונא על חד תרין, בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, הוה נחית לון מזונא מאתר עלאה, ואינון יהבי חולק תמצית לעמין עובדי עבודה זרה, ועמין כלהו לא אתזנו אלא מתמצית, והשתא דישראל אינון בגלותא, אתהפך בגוונא אחרא. מתל למלכא דאתקין סעודתא לבני ביתיה, כל זמנא דאינון עבדי רעותיה אכלי סעודתא עם מלכא, ויהבי לכלבי חולק גרמין למגרר, בשעתא דבני ביתיה לא עבדי רעותא דמלכא, מלכא יהיב כל סעודתא לכלבי, וסליק לון גרמי. כגוונא דא, כל זמנא דישראל עבדי רעותא דמאריהון, הא על פתורא דמלכא אינון אכלי, וכל סעודתא אתתקן להון, ואינון מההוא חדוה דלהון, יהבי גרמי דאיהו תמצית לעובדי עבודה זרה. וכל זמנא דישראל לא עבדי רעותא דמאריהון, אזלי בגלותא, והא סעודתא לכלבי, ואסתלק לון תמצית, (יחזקאל ד יג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים, דהא תמצית דגעוליהון אכלי, ווי לברא דמלכא דיתיב ומצפה לפתורא דעבדא, מה דאשתאר מגו פתורא איהו אכיל. דוד מלכא אמר, (תהלים כג ה) תערך לפני שלחן נגד צוררי, דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, תערוך לפני שלחן, דא סעודתא דמלכא, נגד צוררי, אינון כלבי דיתבי קמי פתורא, מצפאן לחולק גרמין, ואיהו יתיב עם מלכא בענוגא דסעודתא בפתורא. דשנת בשמן ראשי, דא רישא דסעודתא, דכל משחא ושמנונא ותקון סעודתא אתייהיב בקדמיתא לרחימא דמלכא, מה דאשתאר לבתר אתייהיב לכלבי, ולאינון פלחי פתורא. כוסי רויה, מליא כסא קמי רחימא דמלכא תדיר, דלא יצטריך למשאל, ועל רזא דא הוו ישראל תדיר עם שאר עמין. רבי חייא הוה אזיל לגבי דרבי שמעון לטבריה, והוו עמיה רבי יעקב בר אידי, ורבי ייסא זעירא, עד דהוו אזלי, אמר רב ייסא לרבי חייא, תימא מה דכתיב (מ"א ב ז) ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד, והיו באוכלי שלחנך וגו', אי הכי כל טיבו וקשוט, למיכל על פתוריה ולא יתיר, מדקאמר הכא והיו באוכלי שלחנך, ותו לאו יקרא דמלכא איהו למיכל בר נש אחרא