קסח
א
שריאו אתוון לאולדא. כיון דאתבריר פסולת, שריאו אתוון לאולדא מרזא דאת ש"ת, תקונא דכר ונוקבא באסתכמותא כחדא, וכדין כתיב ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, ולא כתיב ותקרא, ויקרא איהו ולא איהי, איהו קרא שמיה שת, תקונא דכר ונוקבא כחדא, דהוו באסתכמותא חדא. תו אתגלגלו אתוון ואהדרו לאולדא, אל"ף דאדם, ואינון אתוון באתר דאיהו סיום שמיה, ומאן איהו נ', ולבתר ו' ולא ה', דהא אתעדיאת (נ"א אתיילידת) בהבל, בגין כך נטיל את אחרא אבתריה ו', וסיים בשירותא דש'ת ש' ואקרי אנו"ש. אנוש, מה בין שמא דא לשמא דאדם, אלא אנוש לאו איהו בתוקפא הוה, תקונא דקדמאי הוה, (תהלים ח ה) מה אנוש כי תזכרנו, וכתיב (איוב ז יח) מה אנוש כי תגדלנו וגו', ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, ועל דא כתיב (ישעיה נג י) ויהו"ה חפץ דכאו החלי, תבירו דגופא ותוקפא דנפשא אורית שת לאנוש, ירותא דהוה ליה לקבלא, ואיהו אוף הכי אורית לבנו. תו אתגלגלו אתוון לאתקנא עקימא, ואתהדרו לאולדא, קינן האי תקונא דקין, ואתתקן תחותיה. ואתהדרו אתוון לבסמא עלמא מעקימו דהוה, מהללאל, מ' סופא דאתוון דאדם, ה' ול' תקונא דאתוון דהבל, ובגין דלא הוה חייבא כקין, לא אתחלפו אתוון משמיה, בר חד, דבאתר ב' הוה א', למהוי תקונא יתיר. עד הכא אתבסם עלמא, ואתתקן עקימא משירותא דאנוש, בר חובא דאדם דלא אתבסם, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, אבל תקונא דעקימו דקין והבל אתתקן ואתבסם. אבל עלמא הוה בצערא ועצבונא עד דאתא נח, דכתיב (בראשית ה כט) זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יהו"ה, וחובא דאדם לא אתבסם עד דקיימו ישראל על טורא דסיני וקבילו אורייתא, וכד ישראל קבילו אורייתא כדין נר ואור אתתקן כחדא. והשתא רבותי, אנא מבבל, וברא דרב ספרא אנא, ולא זכינא לאשתמודעא לאבא, ואטרידנא הכא, ודחילנא דהא יתבי ארעא דא אינון ארייוון באורייתא, ושוינא עלי דלא אימא מילי דאורייתא קמי בר נש עד תרין ירחין, ויומא דא אשתלימו, זכאה חולקי דאתערעתון הכא. ארים רבי יוסי קליה ובכי, וקמו כלהו ונשקוהו ברישיה, אמר רבי יוסי, זכאה חולקנא דזכינא בהאי ארחא למשמע מלי דעתיק יומין מפומך, מה דלא זכינן למשמע עד השתא. יתבו כלהו, אמר לון, רבותי, מדחמינא צערא דהאי חמי וברתיה, דדחקי ומצטערי בנפשייהו דלא ידענא ברכת מזונא, אמינא לון דעד דאנדע ברכת מזונא לא אתחבר באנתתי כארח כל בני עלמא, ואף על גב דיכילנא לשמשא בה בלא חובה, לא בעינא למעבר על דעתייהו, הואיל ולא הוינא יכיל למימר מדי עד תרין ירחין. חדו רבי יוסי ורבי חייא וחמוי וברתיה, ובכו מסגיאו חדוה, אמר רבי יוסי, במטו מינך כיון דשריאת, אנהיר לן יממא, זכאה חולקנא בארח דא:
פתח ההוא רביא בברכת מזונא ואמר, כתוב אחד אומר (דברים יד כג) ואכלת לפני יהו"ה אלהי"ך, וכתוב אחד אומר (שם כז ז) ושמחת לפני יהו"ה אלהי"ך, הני קראי כד ישראל הוו שראן בארעא קדישא, ואתחזון קמי קודשא בריך הוא בבי מקדשא הוו מתקיימי, השתא היך מתקיימי, מאן יכיל למיכל לפני יהו"ה, ולמחדי לפני יהו"ה. אלא ודאי הכי הוא, בקדמיתא כד יתיב בר נש על פתוריה למיכל, מברך על נהמא המוציא, מאי טעמא המוציא ולא מוציא, דהא כתיב (ישעיה מב ה) בורא השמים, ולא כתיב הבורא, (ירמיה י יב) עושה ארץ, ולא כתיב העושה ארץ, מאי טעמא הכא המוציא. אלא כל מלין דאינון מרזא דעלמא עלאה סתירא, אסתתרא ה' מתמן, לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו,
ב
וכל מלין דאינון מעלמא תתאה דאתגליא יתיר, כתיב בה', דכתיב (ישעיה מ כו) המוציא במספר צבאם, (עמוס ה ח) הקורא למי הים, כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו. ואי אכתיב בשמא איהו בה', כגון האל הגדול, והכא דאיהו בארח סתים (נ"א באתגליא), מרזא דעלמא תתאה איהו. כיון דמברך בר נש שכינתא אתיא קמיה, ומה דאמר ואכלת לפני יהו"ה אלהי"ך, הכא אתכליל למללא במלי דאורייתא, דהכי אצטריך, הואיל וקודשא בריך הוא קמיה, לקיימא דכתיב (יחזקאל מא כב) זה השלחן אשר לפני יהו"ה, וכתיב (דברים יד כג) ואכלת שם לפני יהו"ה אלהי"ך. הואיל וקאים בר נש קמי מאריה, אצטריך נמי למיחן למסכני, למיתן לון כמה דאיהו יהיב ליה למיכל, (וס"א ומאן דאכיל קמי מלכא קדישא, אצטריך וכו'), כמאן דאכיל קמי מלכא קדישא, ואצטריך דלא ישתכח בלען על פתוריה, דהא בלענו מסטרא אחרא הוי, ורזא דא (בראשית כה ל) הלעיטני נא, ארח בלענו, והכי אצטריך לסטרא אחרא, וכתיב (משלי יג כה) ובטן רשעים תחסר, ועל דא ואכלת לפני יהו"ה אלהי"ך כתיב, ולא לפני סטרא אחרא. ואצטריך דלא יתעסק במלין בטלין, ובצרכי סעודה (שפיר), ואצטריך לאתעסקא במלין דאורייתא, דהא כד מלין דאורייתא אתמרו על פתורא, יהיב ההוא בר נש תקפא למאריה. ושמחת לפני יהו"ה אלהי"ך, דא איהו בכוס של ברכה, כד בריך בר נש בכוס של ברכה, אצטריך למחדי ולאחזאה חדוה ולא עציבו כלל, כיון דנטיל בר נש כוס של ברכה, קודשא בריך הוא קאים על גביה, ואיהו אצטריך לאעטפא רישיה בחדוה, ולברכא על הכוס במותב תלתא. נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, דא אצטריך רעותא לעילא לגבי עתיקא דעתיקי, ועל דא איהי בארח סתים. ובטובו, ולא מטובו, ובטובו דא ימינא (ד"א זינא) עלאה, ומטובו דא דרגא אחרא דאתי מסטרא דימינא, ואיהו דרגא לתתא מניה, בגין דבההוא טוב אתבני עלמא, וביה אתזן. אמאי אקרי טוב, ואמאי אקרי חסד, טוב איהו כד כליל כלא בגויה, ולא אתפשט לנחתא לתתא, חסד כד נחתא לתתא, ועביד טיבו בכל בריין בצדיקי וברשיעי ולא חייש, ואף על גב דדרגא חד הוא. מנלן, דכתיב (תהלים כג ו) אך טוב וחסד ירדפוני, אי טוב למה חסד, ואי חסד למה טוב, דהא בחד סגיא, אלא טוב כליל כלא בגויה ולא אתפשט לתתא, חסד נחית ואתפשט לתתא, וזן כלא צדיקי ורשיעי כחדא. והכא כיון דאמר ובטובו חיינו, הדר ואמר הזן את העולם כלו בטובו בחסד, הדא הוא דכתיב (שם קלו כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ועל דא הזן את הכל, לצדיקי ולרשיעי לכלא. דא אקרי ברכת ימין, שמאל לאו איהו בברכת מזונא, ובגין כד שמאלא לא תסייע לימינא, דכיון דבריך ברכת ימין (נ"א היין), אצטריך לדבקא ארץ החיים בימין, לאתזנא מתמן ולפרנסא, ולמיהב מזונא לכלא, ועל דא תניינא ברכת הארץ. ואצטריך לאדכרא בה ברית ותורה, על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו, לאחזאה דמההוא טוב אתזן ברית ותורה, דאיהו תקונא דהאי טוב. מכאן אוליפנא דנשים פטורות מברכת מזונא, לאפקא ידי חובה, דהא לית בהו תורה וברית. ולחתום על הארץ ועל המזון, הא דדבקותא כחדא בחסד, על הארץ דא איהי ארץ החיים, ועל המזון דא איהו חסד, הא כלילו דא בדא בדביקותא חדא. אתפשטותא דטוב איהו הודאה דאקרי חס"ד, ועל דא איהו אומר נודה לך על כך ועל כך נסין ואתין דאתעבידו מסטרא דטוב. ואי תימא והא כתיב (תהלים טז יא) נעימות בימינך נצח, הא איהו מסטרא דימין, לאו הכי, אלא כל חד וחד אחזי על ההוא אתר דנפיק מניה. ואי תימא נצח בימין, הא כתיב נעימות, וכתיב (ש"ב כג א) ונעים זמירות ישראל, (ד"א בימינך נצח), ודא שמאלא,