אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ב / קפג
רבי שמעון בר יוחאי

קפג

א

לעילא. ועל דא אנן עבדין חושבנא בקיומא, על קיומנא קיימין, בגין דאינון יומין, יומין עלאין אינון. וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין, בין בצלותא בין בשבחא, אצטריך לקיימא על רגלוי, ירכין וגופא כחדא תמן, ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה, ולא כנוקבא דארחהא למיתב, ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה, ובגין דאיהו רזא דדכורא, נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות. כגוונא דא, (שמות כג טז) יראה כל זכורך, דכורין ולא נשין, בגין דרזא דברית בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא, נשין לא מתחייבן. ורזא אוליפנא הכא, דבכל שבעת יומין מאלין יומין עלאין, נטלא קדושא יומא חד (ומתאחד) דאלין תתאי, והאי תתאה אקרי שבוע, דאתקדש בשבעה יומין עלאין, וכן בכל שבעה ושבעה מאינון חמשין יומין, עד ולא עד בכלל. וכד אשתכחו ארבעין ותשע יומין עלאין, אשתכחו לתתא שבע יומין דאתקדשו בהו, וכל חד אקרי שבוע, דעאל באינון שבע, ועל דא כתיב (ויקרא כג טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, בגין דאינון נוקבין, נקט קרא לישנא דנוקבין. וכד אתקדשו בהו, וביתא מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה, כדין אקרי חג שבועות, מאינון נוקבי דשארו עלייהו אינון יומין עלאין דאתקדשו בהו, ובגין כך כתיב בשבועותיכם, אינון דלכון, ולא כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדשין ישראל לתתא עמהון. ועל דא כד מטון לתשע וארבעין יומין, ההוא יומא עלאה דעלייהו דאיהו יומא דחמשין, דשליט על תשעה וארבעין יומין, רזא דכללא דאורייתא בתשעה וארבעין אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה יומא דחמשין, באתערותא דלתתא, אפיק אורייתא כללא בתשעה וארבעין אנפין. רבי אלעזר פתח ואמר, (תהלים פד ד) גם צפור מצאה בית, ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו', גם צפור מצאה בית, אלין צפרי שמיא, דמנהון שויין מדוריהון לבר, ומנהון שויין מדוריהון בביתא, כגון דרור דאיהו עופא דשוי דיוריה בביתא דכל בר נש ולא דחיל, אמאי, בגין דכלא קראן ליה דרור, מאי דרור, חירו, כמה דאת אמר (ויקרא כה י) וקראתם דרור, ותרגומו חירו, ודא איהו צפור דרור, דהא מיומא דעביד קנא בביתא ואפיק בנין, מדוריה בביתא חמשין יומין, ולבתר מתפרשן אלין מאלין, ודא איהו עופא דאקרי דרור, חירו. תא חזי מה כתיב, וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ, מהכא נפקא חירו לכלא, ובגין דנפקא מניה חירו, אורייתא דנפקת מניה אקרי חירו, ועל דא כתיב (שמות לב י) חרות על הלחת, אל תקרי חרות אלא חירות, ודא אורייתא דאתקרי חירות, דהא מה דאפיק יומא דא עלאה אקרי חירו, ואיהו חירו דכלא, והאי יומא איהו חירו עלאה, בגין דאית חירו תתאה וחירו עלאה, ה"א עלאה ה"א תתאה, חירו עלאה, חירו תתאה, שמטה ויובל כחדא אינון:

תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' (שם יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא. השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ, וכתיב (שם יב יט) כי כל אוכל מחמצת,

 

ב

מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת. אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס"א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, וכל שכן דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא. ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא, ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא, וחמץ אתוקדא בנורא דמדבחא, ולא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ובגיני כך ישראל קדישין אתדבקו ביה בקודשא בריך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין. ביומא דראש השנה דאיהו יומא דדינא, (וכל יומא) דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא, ושבקו לאסוותא דאורייתא, בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ, דהא ביומא דא דראש השנה, ההוא חמץ סלקא ומקטרגא עליה דבר נש ואלשין עליה, ואיהו קייא ביומא דא מקטרגא על עלמא, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא. ובגיני כך כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל,אטעים להו מההוא נהמא עלאה דההוא אתר, ומגו ההוא נהמא הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא, למהך בארח מישר, והא אוקמוה מלה אינון חברייא ברזין (ס"א אלין דקאמרן) כדקאמרן. רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו אזלי בארחא, והוו אזלין עמהון רבי אבא ורבי יוסי, עד דהוו אזלי אערעו בחד סבא, והוה אחיד בידיה חד ינוקא, זקף עינוי רבי שמעון וחמא ליה, אמר ליה לרבי אבא, ודאי מלין חדתין אית גבן בהאי סבא, כד מטו לגביה, אמר רבי שמעון, במטול דקופטרך בגבך קא אתית, מאן אנת, אמר ליה יודאי אנא, אמר מלין חדתין ודאי יומא דא לגבך, אמר ליה לאן הוא ארעך, אמר ליה דיורי הוה באינון פרישי מדברא, דהוינא משתדל באורייתא, והשתא אתינא לישובא למיתב בצלא דקודשא בריך הוא, באלין יומי דירחא שביעאה דא. חדי רבי שמעון, אמר נתיב, דודאי קודשא בריך הוא שדרך לגבן, אמר ליה חייך דנשמע מלה מפומך, מאינון מלין חדתין עתיקין דנטעתון תמן במדברא, מהאי ירחא שביעאה, ואמאי אתפרשתון השתא ממדברא למיתי לישובא, אמר ליה ההוא סבא, בשאלתא דא ידענא דחכמתא גבך, ומילך מטו לרקיעי דחכמתא, (ס"א נטו לתקיעו דחכמתא):

פתח ההוא סבא ואמר, (דברים א לא) ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך יהו"ה אלה"יך כאשר ישא איש את בנו וגו', האי קרא הכי מבעי ליה, ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית, אלא קודשא בריך הוא דבר לון לישראל במדברא, מדברא תקיפא, כמה דכתיב (שם ח טו) נחש שרף ועקרב וגו', ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין בעלמא, מאי טעמא, בגין דההוא שעתא דנפקו

חזרה לראש הדף
Site location tree