קפז
א
קדישין, למיזן לשאר ממנן רברבן דעמין, בעוד דאיהי נטלא חדוה בבעלה, ולא יקטרגון חדוותא, בגין דיתערבבון (ס"א דיתעדנון) בההוא מזונא, קרבנין דלהון סגיאין יתיר משאר יומין, בגין דיתעסקון בהו ולא יתערבון לבתר בחדוה דישראל, ומאן חדוה דישראל דא יומא תמינאה דעצרת. ותא חזי בעוד דאינון שאר ממנן חדאן, ואכלין בההוא מזונא דמתקני לון ישראל, אינון מתקני כורסייא לקודשא בריך הוא מתתא, ולסלקא ליה לעילא, באינון זינין, ובחדוה, ובהלולא, ולאקפא מדבחא, כדין איהי סלקא ונטלא ברכאן וחדוה בבעלה. ושאר חיוון רברבן ממנן דעמין, אכלן ומדקן ורפסן ואתזנו, ואיהי נקטא נפשאן בענוגין לעילא כמה דאתמר, כיון דנחתא והא נקטא כל ברכאן וכל קדושין וכל ענוגין, וישראל כל הני שבעה יומין הוו משכין לה באינון עובדין דקא עבדין, ומקרבין בהדה, כדין נחתא לקרבא בבנהא, ולמחדי לון יומא חד, וההוא יומא איהו יומא תמינאה, בגין דכל שבע יומין אחרנין בהדה, ועל דא איהו תמינאה, ותמניא יומין כחדא, ובגין כך אקרי עצרת, כנישין, כנישין כלהו בהאי יומא, ואקרי שמיני, ולית שמיני אלא מגו שבעה. כתיב (איוב א כא) יהי שם יהו"ה מבורך, מאי מבורך, (אלא כלא ידעי), אבל רזא חדא ידע חד מחברנא במדברא, אחזיאו ליה בחלמא, ורבי יצחק כפתורא שמיה, מאי מברך, שירותא קשה וסופיה רך, מ"ב קשה ודינא איהו ודאי, (ולבתר רך), כגוונא דא יומא דראש השנה מ"ב, דהא במ"ב (וברזא דמ"ב) אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, ועל דא תנינן כל שירותין קשין וסופא דלהון רכין, (ס"א דהא במ"ב וברזא דמ"ב אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, כגוונא דא) ביומא דראש השנה מ"ב קשה בדינא, ביומא דעצרת רך בחדוה. תא חזי מה בין דינא עלאה להאי דינא, דינא עלאה שירותא וסופא קשה, ולית מאן דיקום ביה, וכל מה דאזיל אתתקף, ובתר דשארי לא סליק מניה, עד דאכיל ושצי כלא דלא אשתאר כלום, אבל דינא אחרא דתתא, שירותא קשה, וכל מה דאזיל אתחלש, עד דנהיר אנפין, כגוונא (ס"א דא דינא דנוקבא) דנוקבא דחלש חילהא. אימתי אתער דינא דלעילא למשרי על עלמא, ביומא דטופנא, ועל דא לא אשתאר כלום בעלמא, בר ההוא תבותא דנח, דאיהי כגוונא עלאה דסביל לההוא תוקפא, ואי לאו דזמין קודשא בריך הוא ואשתכח ברחמי על עלמא, כל עלמא אתאביד, דכתיב (תהלים כט י) יהו"ה למבול ישב, ועל דא לא שריא דינא דלעילא על עלמא, דלא יכיל עלמא למסבל ליה אפילו רגעא חדא. אדהכי הוה רבי שמעון בכי וחדי, זקפו עיינין וחמו חמשה מאינון פרושים, דהוו אזלי אבתריה למתבע ליה, קמו, אמר רבי שמעון מכאן ולהלאה מה שמך, אמר נהוראי סבא, בגין דנהוראי אחרא אית גבן, אזלו רבי שמעון ואינון חברייא עמיה תלת מילין, אמר רבי שמעון לאינון אחרנין מה ארחא דא גבייכו, אמרו, למתבע ליה להאי סבא, דמימוי אנן שתאן במדברא, אתא רבי שמעון ונשקיה, אמר ליה נהוראי שמך, ונהורא אנת, ונהורא עמך שרי. פתח רבי שמעון ואמר, (דניאל ב כב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא, ונהורא עמה שרא, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, קודשא בריך הוא גלי עמיקתא ומסתרתא, דכל עמיקין סתימין עלאין איהו גלי לון, ומאי טעמא גלי לון, בגין דידע מה בחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אתידע נהורא, ואיהו ידע מה בחשוכא, ובגין כך גלי עמיקתא ומסתרתא, דאי לאו חשוכא לא יתגליין עמיקין ומסתרתן. ונהורא עמה שרא, מאן נהורא, דא נהורא
ב
דאתגלייא מגו חשוכא, ואנן מגו חשוכא דהוה במדברא, אתגלי לן נהורא דא, רחמנא ישרי עמך נהורא, בעלמא דין ובעלמא דאתי. אזלי רבי שמעון וחברייא אלין תלת מילין אבתריה, אמר ליה אמאי לא אזלי אלין עמך כקדמיתא, אמר ליה, לא בעינא לאטרחא לבר נש עמי, השתא דאתו נזיל כחדא, אזלו, ורבי שמעון אזל לארחיה, אמר רבי אבא, הא אנן ידענא שמיה, ואיהו לא ידע שמיה דמר, אמר ליה מניה ידענא דלא לאתחזאה:
ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
ב
פרשת כי תשא:
זהר:
וידבר יהו"ה אל משה לאמר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו', רבי אבא ורבי אחא ורבי יוסי הוו אזלי מטבריה לצפרי, עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה, אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא, אוריכו להו עד דמטו לגבייהו, כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר, ודאי כתיב (תהלים לד טז) עיני יהו"ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם, האי קרא קשיא וכו', (זה המאמר תמצאנו בפרשת פקודי דף רכה סוע"א, עיין שם כי שם מקומו):
תא חזי הא אוקמוה, לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני, ואי תימא ישראל היך אתמנון, אלא כופרא נטיל מנייהו, והא אוקמוה וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא, ובקדמיתא מברכין להו לישראל, ולבתר מנין ההוא כופרא, ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל, אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהון מותנא. מותנא אמאי סליק במניינא, אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא, כיון דאסתלק ברכתא, סטרא אחרא שריא עליה, ויכיל לנזקא, בגין כך נטלין כופרא ופדיונא, לסלקא (ס"א מעלייהו) עליה מניינא, והא אוקמוה ואתמר:
רעיא מהימנא:
פקודא ליתן מחצית השקל בשקל הקדש, רעיא מהימנא מאן מחצית השקל, איהו כגון חצי ההין, ודא ו' ממוצע בין שני ההי"ן, אבנא למשקל בה דא י'. עשרים גרה השקל דא יו"ד, העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על י', והכי אתמר בספר יצירה עסר ספירות בלימה, עשר ולא אחד עשר, והדל לא ימעיט, דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כמה דאת אמר עשר ולא תשע, ממחצית השקל דאיהו י', (נ"א מחצית השקל עשר הוא). אמר ליה רעיא מהימנא, מלאך אנת בשמים, רחים אנת ממארך, לית תווהא בכל אינון מלין יקירין דיפקון מפומך, דהא מאן דאיהו מלכא, או ברא דמלכא, לית תווהא דיפקון מרגלאין בפתוריה, מליין סגולות, מליין נהורין, לבר נש אחרא איהו תווהא, אמר ליה, בריך אנת רעיא מהימנא, מתמן ואילך אימא אנת, דעלאין ותתאין נחתו למשמע מינך, אמר ליה, אשלים מלולך, אמר ליה, לא אית כען למימר יתיר, אימא אנת עד זמנא אחרא. פתח רעיא מהימנא, פקודא בתר דא לקדש את החדש, בגין דסיהרא קדישא איהי כלה, דמתקדשת