קצב

א

כלהו, ולא אשתאר בהו פסולת כלל:

אמר לון אהרן, פרקו נזמי הזהב, וכי לא הוה לון דהבא אחרא, אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון, ובין כך ייתי משה. תא חזי, תנינן קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כל שכן אלין דלא הוו גרים כדקא יאות, אינון מה עבדו, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן. מה כתיב ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו', אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב, חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי, כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא, נטלו ההיא דהבא, (חד) תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא, בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא. בכה רבי שמעון, אמר אי חסידא קדישא אהרן משיחא דאלהא רבא, בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא, ואנת לא הוית ידע לאסתמרא, מהו עבדו, כד מטו שית שעתין, ויומא הוה במתקלא, נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון, מאי טעמא, בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא, ואינון אמרי שעתא קיימא לן אי אנן לא מעכבין, לאו שעתא למיחס על דהבא, מיד ויתפרקו כל העם, מאי ויתפרקו, כמה דאת אמר (מ"א יט יא) מפרק הרים ומשבר סלעים, דחבילו ותברו אודנייהו, בכה כמלקדמין ואמר, אי עמא קדישא דקודשא בריך הוא:

פתח רבי שמעון בבכיה ואמר, (שמות כא ו) והגישו אדניו אל האלהים וגו', הא אוקמוה חברייא, אזן דשמע בסיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים וגו', ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר, תרצע, ואלין חייביא רשיעין גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון, אלא חבילו אורחייהו (ס"א אודנייהו), ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה, ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא ועמא קדישא. מה עבדו, פליגו תרווייהו ההוא דהבא, חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש, קמו לקבל שמשא בשית שעתין, עבדו חרשייהו ובלטו בלטיהון, בחרשא דפומא, כיון דמטא שירותא דשבע, ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן, (ומנלן דמידא דתרווייהו, (ס"א יד מכל חד נטל) נטל ולא יתיר), דכתיב ויקח מידם, תרווייהו הוו ולא יתיר, כיון דאיהו קביל מידם (תרי, ולא ידיהם), קלא נפק ואמר, (משלי יא כא) יד ליד לא ינקה רע, דכתיב כי ברע הוא, אייתי רע לעלמא. רזא דמלה, אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיע, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר (ס"א יתיר), אמרו אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות. כיון דמטא שבע שעתין דיומא, יהבו ליה לאהרן מיד, אי איהו הוה אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא, ואנא אטול, לא הוו יכלין בחרשייהו כלום, אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח, מידם חמו מה עבד אהרן, גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא, דאלו נטיל מארעא, כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם, ולא מארעא:

ויצר אותו בחרט, לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא, אלא אתא קרא לאוכחא מלה, דאהרן לא ידע לאסתמרא, אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר, לא הוה

ב

אצלח עובדא בישא דא, אבל בכלא סיועא בישא הוה, דנקיט דהבא וטמריה מעינא, ביש בתר ביש, מאי ויצר אותו בחרט, דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא, כדין סליק כלא לעובדא. בספרא דחנוך אשכחנא, דהוה אמר הכי, ברא יחידאה יתייליד לההוא רישא חוורא, וכד ייתון מבשרא דחמרי, יטעין ליה, בההוא דעייל (נ"א דנטיל) מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה, ודיוקנא יצייר בציורא בחרט, מאי בחרט, בחרט אנוש, דא קלמוסא דאנוש חייבא דאטעי לבני נשא, ודאי דא ברירא דמלה דאנוש, כד אטעי עלמא בקלמוסא הוה רשים רשימין דכל דיוקנין ופלחנין נכראין, בההוא קלמוסא רשים רשימו, ועל דא כתיב בחרט, ההוא דאשתמודע למעבד הכי, ודא הוא ברירו דמלה. וכלא הוה, דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין, ודא הוא עובדא דחרשין אלין, מלה דאצטריך באתגליא לאתגלאה לבתר, אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא, דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה, ומלה דאצטריך בכסויא לבתר, אצטריך באתגליא כקדמיתא. השתא בני רחימאי רחימין דנפשאי, מה אעביד, ודאי אצטריכנא לגלאה, אציתו ואטמירו מלין, בסטר קדושה ההוא אלהי"ם דקשוט, מלך על עלמא, בתלת (מלין) עלמין אתתקף, בבריאה, ביצירה, בעשיה, והא אתמר רזא דכל חדא וחדא הכא, לקבל בריאה ויקח מידם, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום, לקבל יצירה, ויצר אותו בחרט, לקבל עשיה, ויעשהו עגל מסכה, מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין. השתא אית למימר, וכי לא כתיב ואשליכהו באש ולא יתיר, וכדין ויצא העגל הזה, והשתא את אמרת ויעשהו עגל מסכה, אלא חס ושלום דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו, אבל ממה דכתיב ויקח מידם, וכתיב ויצר אותו, מחילא דתרין אלין אתעביד כלא, כביכול הוא עביד ליה, דאי תרין אלין לא הוו, לא אתעביד, ולא נפק לאומנותא, אבל מאן גרם דאתעביד, אינון תרין, (כביכול ויעשהו, איהו ודאי עשהו), בעוד דאיהו לקח מידם, אינהו הוו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא מן סטרא אחרא. ומשכו תרין רוחין כחדא, חד מן דכר, וחד מן נוקבא, דכר אתלבש בדיוקנא דשור, נוקבא בדיוקנא דחמור, תרווייהו הוו כלילן כחדא, אמאי תרין אלין, אלא שור הא אתמר, חמור אמאי, בגין דחרשין אלין דמצראי, כתיב בהו (יחזקאל כג כ) אשר בשר חמורים בשרם. ועל דא כל אינון דישראל דמיתו, אתחברו בהדייהו בלבהון, ובגין דהוו תרין דיוקנין, כתיב אלה אלה"יך ישראל, ולא כתיב זה, אלא אלה, תרין הוו כחדא, אשר העלוך מארץ מצרים, העלוך, ולא העלך:

כתיב, ויעשהו עגל מסכה ויאמרו, ויאמר לא כתיב, אלא ויאמרו, דאהרן לא אמר מדי. תנינן, מאה ועשרים וחמש קנטרין הוו ביה, היך כתיב ויקח מידם, וכי בידם הוו כלא אלין קנטרין, אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מלי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא, כאילו הוה כלא בידייהו. תא חזי מה כתיב, וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, אי חסידא קדישא, כמה רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא, כיון דארמי ליה בנורא, אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק